פנים מאירות חלק ג ו

על זה דהוי שני רשויות וק"ו שהאורח אסור להוציא לחצר אלא ע"כ בשעירבו מיירי או ביטלו רשות זה לזה והוי רשותם רשות אחד אוסר הנכרי עליהם עד שישכירו אפילו אין הנכרי בביתו דאל"כ שאינו אוסר עליהם אלא על האורח אמאי פליג ר"א בן יעקב אר"מ מאי שני בעל הבית אחד די"ל דאין אוסר הנכרי על ב"ב אלא על האורח מ"ש שני בעלי בתים שעירבו או שביטלו רשות כאחד דמי דאין כאן אלא רשות אחד אלא ע"כ דפליג ראב"י אדר"מ וסבירי ליה דאחד אינו אוסר אפילו על האורח ובשני ישראלים אוסר הנכרי אפלו על בעלי בתים הדרים ופשיטא על האורח אפילו אין הנכרי בביתו אוסר ושפיר הקשה הב"י שהי' לתרומת הדשן לדחות פסק המרדכי בזרוע נטויה בדברים הללו לאו לראב"י איתמר אלא לדברי ר"ע דלא קימ"ל כוותיה ולראב"י בישראל אחד אינו אוסר הנכרי לא על האורח ולא על הבעל הבית: ובזה מיושב כמה תמיהות גדולות אשר הקשו התוס' על פי' רש"י בדף ס"ה ע"ב וריש לקיש ור' חנינא איקלעי לההוא פונדק דלא הוי שוכר והוי משכיר אמרו מאי למוגר מיני' ופי' רש"י והיו יראים שמא יבוא הנכרי בשבת וכתבו התוס' ר"ל דאם לא הי' בא לא הי' אוסר והיינו כר' יהודא ואע"ג דפסקינן לעיל דהלכה כר"ש וכו' ובדיבור המתחיל דאתי נכרי דפונדק בשבת כתבו התוס' פי' בקונטרס דמאתמול לא הוי מצי לאיערובי דיורים דישראל הוי ביה משום דנכרי אוסר עלייהו אע"ג דליתיה ודבריו תמוהים שפי' סוגיא זו דלא כהילכת' דקימ"ל דאין הנכרי אלא היכי דאיתי' כדפרשתי לעיל וכדפירש נמי בקונטרס בההיא עובד' דלעיל ובפי' רש"י אחרים מצאתי דמאתמול שפיר מצי לאיערובי דיורין דישראל הוי ביה משום דנכרי לא אסור עלייהו היכי דליתיה כו' עכ"ל ופי' ראשון ראשון דאית' בפי' רש"י על האלפסי ותמי' גדולה למה הקשה התוס' על רש"י שפי' סוגיא זו דלא כהילכת' הוי להו לאתמוהי איך יסתור דבריו תוך כדי דיבור ולי נראה דאין מקום לקושיות התוס' ודברי רש"י בלשון ראשון ברירין אחרי שנברר דברי הרמב"ם שהביא הטור בסי' שע"א וז"ל והרמב"ם כתב שנכרי אוסר כיון שיכול לבוא בשבת והוא ממשנה בפ' המשתחתפין המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל הרי זה אוסר דברי ר"מ ר' יהודא אומר אינו אוסר ר' יוסי אומר נכרי אוסר וישראל אינו אוסר שאין דרך ישראל לבוא בשבת ר' שמעון אומר אפילו מניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותו העיר אינו אוסר שכבר הסיע מלבו ובפלוגת' דר"י ור' יוסי פסק הרא"ש כר' יהודא משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב אבל הרמב"ם פסק כר' יוסי ונתן הרב המגיד טעם לדבריו וכתב עוד שנראה מדברי הרמב"ם שאין הנכרי אוסר אלא אם כן הוא במקום קרוב דהיינו מהלך יום אחד שיכול לבוא בשבת אבל אם הי' רחוק יותר אינו אוסר שיש שכתבו כן וכתב הב"י שזה דבר פשוט דהא בריש פ' הדר עלה ס"ב מוקמינן לאוסר דר"מ דוקא דאתי ביומא כלומר אבל אם היה במקום רחוק שאי אפשר לו לבוא ביומא לא אסיר וממילא נשמע לר' יוסי דלא בא להחמיר על ר"מ בנכרי דא"כ הוי ליה לפרושי עכ"ל הב"י בס"ס שע"א ועין בעין נראה שהי' לפניו גירסא בדף ס"ב לא קשיא הא דאתי ביומא הא דלא אתי ביומא והמעיין בדברי הרב המגיד יראה להדיא דפוסק כר"ש דתלוי הכל הכל בהסיח דעתו דאפילו הלך לשבות אצל הנכרי אינו אוסר ובדין הנכרי פסק כר' יוסי וכר' יוחנן דאמר בפ' מי שהוציאו דר' יוסי ור' יהודא הלכה כר' יוסי אפילו בעירובין וכש"כ דהוי להו ר"מ ור' יוסי תרי לגבי ר' יהודא באסור נכרי והוי להו ר' יהודא יחיד לגבייהו יעויין שם: ואני אומר דיש לו ראיה ברורה מן הש"ס דפסק כראב"י כי דפליג אדר"מ גבי ישראל אחד אבל בשני ישראלים אפילו לא איתיה לנכרי בביתו אוסר עליהן ולא מהני עירוב לביטול רשות וס"ל להרמב"ם דהני פסקי לא סתרי אהדדי דהא דפסקינן כר"ש משום דתלויה הכל בהיסח הדעת אבל בנכרי שיכול לבוא בשבת אוסר אפילו אינו בביתו: ובזה יהי' נוחים דברי רש"י דהא הנחה זו שכתב הב"י אמת הא דנכרי אוסר אף שאינו בביתו היינו דוקא שאינו רחוק כ"כ שיכול לבוא בשבת אבל אם הי' רחוק כ"כ שאינו יכול לבוא בשבת אינו אוסר והנה ריש לקיש ותלמידי דר' חנינא איקלעו לההוא פונדק דלא הוי שונה והוי דיירי תרי ביה תרי ישראל והנה בספק דרבנן קימ"ל לקולא ולא ידעו אם הנכרי רחוק מהם כל כך שלא יוכל לבוא בשבת ואינו אוסר עליהם וא"כ מצד הדין הי' יכולים לערב והי' מותרים לטלטל דתולין באיסור דרבנן לקולא אבל הם הי' מתיראים שמא יבא הנכרי בשבת ויתברר הדבר שהי' במקום קרוב שהי' יכול לבוא ואוסר עליהם ולא יהני להם העירוב בלא שכירות ולכך היו מהדרים לשכור מן המשכיר כדי שיהנה להם עירוב או ביטול רשות והיינו כר' יוסי וכראב"י דס"ל דכל היכי שהיה הנכרי במקום שהיה יכול לבוא בשבת אף שאינו שם אוסר אבל ר' יהודה ס"ל דאינו אוסר והם פסקו כר' יוסי וכראב"י דפליג אדר"מ וחששו שמא יבוא נכרי בשבת ורצו לשכור מן המשכיר לנכרי כדי שיהא כולם מותרים ע"י עירוב ודלא כפי' התוס' שפירשו דעבדו כר' יהודא אלא לפי דעת הרמב"ם עבדו כר' יוסי וכראב"י והשתא בעובדא דאתי נכרי מרי דפונדק בשבת פי' רש"י דמאתמול לא הוי מצי לערובי דיורין מישראל הוי ביה משום דנכרי אסור עלייהו אע"ג דליתא ר"ל דמסתמא כיון דאתי בשבת לא הי' רחוק מביתו שהי' יכול לבוא בשבת והיה להם ידיעה שלא נתרחק מביתו שהי' יכול לבוא בשבת ולכך היה אוסר עליהם וכשבא בשבת נסתפקו אם מותר לשכור ממנו בשבת אם שוכר כמערב דמי וצריך לשכור מבעוד יום או לא: ובזה מתורצים כל קושיות התוס' כמה שכתבו בד"ה דאתי נכרי שדברי רש"י תמוהים שפירש סוגיא זו דלא כהילכת' דקי"ל דאין נכרי אוסר אלא היכא דאיתא כבר פירשנו שהוא כהילכתא ורש"י למד כפי' הרמב"ם וכל היכי דיוכל נכרי לבוא ביום השבת אוסר אף שאינו שם וכר' יוסי וכר' ביבי וגם דברי רש"י אין סותרים זה את זה הא דמשמע לעיל שהיו יראין שלא יבוא הנכרי בשבת משמע דאי לא בא לא היה אוסר היינו מן הסתם דאזלינן לקולא לומר שהוא במקום רחוק שאינו יכול לבוא בשבת וכל זמן שלא בא היו מותרים לטלטל ע"י עירוב אלא חששו שמא יבוא ויתברר הדבר שלא היה במקום רחוק ליבטל עירובם ולכך רצו לשכור מן המשכיר לנכרי ובההיא עובדא דאתי מרי דפונדק בשבת פי' רש"י דלא מצי לערובי דנכרי אוסר עליהם אע"ג דליתא משום כיון דאתי בשבת מסתמא לא הי' רחוק והיו יודעים שלא הרחיק נדוד מביתו ולכך לא מצי לערובי כיון שהיה יכול לבוא בשבת נכרי אוסר עליהם אע"ג דליתא: ולפ"ז מצינו למימר הא דכתב בספרים אחרים בפי' רש"י דמאתמול הוי מצי לאערובי משם דנכרי לא אסור עלייהו היכי דליתא אינו מחולק עם פי' רש"י בספרים ישינים בדין אלא בפי' דשמעתן דס"ל אף שאתי מרי דפונדק בשבת הם לא ידעו שהי' במקום קרוב שיכול לבוא בשבת א"כ מן הסתם אינו אוסר עלייתו דאזלינן לקולא במילתא דרבנן בקניות רשויות והי' יכולים לערב ולא הי' אוסר עליהם הנכרי אלא עכשיו שכך היה המעשה שבא מרי דפונדק בשבת ורצו לשכור ממנו עכשיו ולבטל רשות לגבי חד ובפירוש קמא שפי' רש"י דלא מצי לאערובי משום דנכרי אוסר עלייהו רצה לפרש אף שידעו שהנכרי במקום קרוב שיכול לבוא בשבת ואוסר עלייהו ולכך לא יוכלו לערב ושני הפירושים אינם מחולקים לענין הדין ולפ"ז על כרחינו צריכין אנו לפי' השני שפי' רש"י ולא עירבו מאתמול מ"כ מחמת התרשלות או שכחה לא עירבו. ועתה אבוא על סדר קונטריסו קושיא ראשונה שהקשה על הרב הב"י שתמה ע' תרומת הדשן כבר כתבנו שאין מקום לקושייתו על הב"י ומה שכתב מכ"ת ועוד תמי' אצלי אמש"כ בשו"ת רמ"א סי' ק"כ לישב דאורחים לא אסרי אב"ה והא דכתב רש"י להאי פונדק דהוי דרו בי' תרי ישראל ונכרי אחד וא"כ איכא למימר דעיקר האיסור לא היה מכח אכסנאים רק מכח ב' ישראלים והקשה מכ"ת דמ"מ מונח דאורח אוסר כו' עד דניחא לי' לומר דס"ל דצריך לשכור לכל אחד ואחד מדהיו יראים שמא יבוא הנכרי בשבת וקשה היו להם לשכור בשבת כשיבא אלא צריך לומר דהוי ס"ל מה מערב מבעוד יום אף שוכר מבעוד יום ולא מקיש לקולא: ואני אומר דאי משום הא לא אירי' דהא כתבו התוס' שם דנכרי הבא בשבת מבטל עירוב ולא סגי אלא בביטול לגבי חד וכמו שפי' רש"י בד"ה דאתי נכרי בשבת ולפ"ז י"ל דלכך רצו לשכור בערב שבת ממשכיר כדי שיועיל להם העירוב לכל אחד ואחד ויהיו כולם מותרים משא"כ אם לא ישכירו ויבוא השוכר בשבת אף שישכירו בשבת מ"מ יבטל עירובם ולא יהי' מותרים כולם אלא צריכין לבטל לגבי חד ונראה לי דפשוט וברור הדבר דס"ל לרמ"א דאם יש בעל הבית קבוע אין האורח אוסר עליו והוא רצה להוכיח שאם אין בעל הבית קבוע וכולם אורחים אוסרים זה על זה והקשה לו מנ"ל הא דילמא כולם אורחים נמי אינם אוסרים והא דאסירי הכא משום בעלי בתים שדרו שם בקבע ולא משום אורחים ומיירי שלא הי' שוכרים מחמת איזה סיבה או שלא היה השוכר רוצה לשכור להם כמו שאנו צריכין לומר בעובד' דאתי מרי דפונדק בשבת לפי' שני של רש"י דאין הנכרי אוסר בדליתי' והוי מצי למיערבי ולא עירבו מאתמול וקשה למה לא עירבו וע"כ צריכין אנו לומר באיזה סיבה ע"י שכחה או ע"י התרשלות ק"ו בדבר שתלוי בדעת אחרים איך החליט מכ"ת שבודאי הי' שוכרים אלו שנים רשות מנכרי די"ל דלא שכרו או משום דלא רצה השוכר לשכור אותם או משאר מניעות שכחה או התרשלות ורצו עכשיו לשכור ממשכיר ובזה יכונו דברי רמ"א בשו"ת ושפתיו בררו מללו ואין אנו צריכין לכל הדחוקים שנדחק מכ"ת ועלה בדעתו דהני תרי לא אסקו אדעתייהו על אלו אורחים דזה ליתא דלעולם אם יש בעל הבית קבוע אין האורח אוסר עליו ודוק כי הוא ברור בדברי רמ"א בתשובה והדין דין אמת דאורח אינו אוסר אפילו אורחים רבים וב"ה אחד קבוע אינו אוסר אבל אם כולם אורחים אוסרים זה על זה כנזכר בס"ס ש"ע ואחד שוכר בשביל כולם כנזכר בסי' שפ"ב ס"ט ולענין השאלה דשאל קמן מבואר בש"ע דאורחים אסרי אהדדי ותרומת הדשן ותשובת רש"ל לא הי' לפני ומי יבוא לחלוק על הכרעת רמ"א ויפה עשה מכ"ת שחש לעצמו שלא לטלטל אם לא ע"י עירוב משכירות עכ"פ ע"י הבעלה מן הנכרי ומה שמכ"ת רצה לצדד להתיר ע"י שמבשלים אצל האגר קוך כבר תבר מכ"ת לגזיזא בעצמו שטעם זה חלוש מאוד בין בהא נחתא ובהא סלקא לצאת ידי שמים כל ירא ה' לא יטלטל עד שישכור רשות מן