פנים מאירות חלק ג מט

ואם זקוקה מדאורייתא הוי חליצה כשירה ממ"נ ולפע"ד אי אפשר להוציא דבר זה מן שפה ולחוץ דלגבי ספיקות דתנן בכל מסכת יבמות יהי' חליצה פסולה ואם לאו שראיתי בתשובת מהר"א ששון לא האמנתי שיעלה על שום לב אדם להסתפק בזה ולפענ"ד נשתקע הדבר ולא נאמר: ומה שכתב לחוש שמא יבואו עדים וצריכה להכריז לכהונה עלתה במחשבה לפני שאין הנידון דומה לראי' דהתם גבי אשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים או באשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים לא נולד הספק אצל הב"ד ואין העדים במקום ב"ד חיישינן שיבאו עדים לאחר זמן ויעידו כדבריה אבל בנידון דידן שכל העדים אצל הב"ד שנולד הספק אם איתא שיש עדים בדבר הוי אתי לב"ד בעת חליצה דקלא קלא אית למילתא ובזה לא חיישינן שיבאו עדים אחר כך וכן משמע מדברי רש"י בדף מ"א ע"ב הספיקות חולצת וכו' ולא לישתמוט חד מן הפוסקים ולכתוב גבי ספיקות דכולה מתניתן דיבמות דאין חולצת אלא א"כ אמרו שלא היה אדם שם ובספק קדושין וגירושין בעי לאוקמי בעדים המכחישים ולא חיישינן שמא יבוא עדים ויצריכו כרוז לכהונה דסתמא תנן דחולצת ולא מתיבמת אלא פשוט וברור כיון שנולד הספק אצל ב"ד ועדות שם אי הוי ידעי הוי אתי לב"ד בשעת חליצה או קודם חליצה ודבר פשוט בעיני דאין כאן בית מיחוש כלל וכבר כתבתי שצריכה חליצה מספק והחליצה כשירה ממ"נ או שצריכה חליצה או שאינה זקוקה כלל בי' בב"ש סי' קנ"ו סס"ק ג' הנלפענ"ד כתבתי וחתמתי היום יום ו' כ"ו תמוז תצ"ז נאום מאיר חותם פה ק"ק א"ש: שאלה מו מהרב המובהק החריף והשנון מהור"ר משה מבריסק דליטא יום ה' י"ד סיון תצ"ז: מקור החכמה הוא הודו זיווה והדרה חכמתו בחוץ תרונה בראש הומיות תקרא מורה צדק לעדתו חוקים ומשפטים צדיקים שבעתים מזוקקים בהלכה ברורה מאיר עיני חכמים בפלפולא חריפא לאמתו של תורה כל רז לא אנס לי' צנא מלא ספר' ה"ה כבוד אדמ"ו הגאון הגדול החסיד ועניו המפורסם נ"י ע"ה פ"ה המרביץ תורה בישראל כש"ת מהור"ר מאיר נר"ו יאיר ויזרח ה' ישמרהו ויחייהו עד אשר יזכה לראות בנין היכל ואולם ושבו בנים לגבולם אכי"ר: הנה אחרי דרישת החיים והשלום אמרתי אדרוש ואשאול לאדוני קצת דברים שהקשו לפענ"ד ולא מצאתי להם ישוב ואבקש מאד מאת רום כבודו לעיין על דברי אם האמת אתי ואם שגיתי אתי תלין וימחול על כבודו הגדול להשיבני ואשתה בצמא דבריו והנה בעתים הללו עיינתי במס' עירובין וקשי' לי על מה שכתב הש"ע בסי' שע"א וז"ל וי"א שגם נכרי שהלך לשבות בחצר אחרת אינו אוסר עכ"ל וזה תימה דהא כל הפוסקים שהזכיר הב"י והם התוס' והרא"ש והמרדכי וסמ"ג וה"ה ותשובת רשב"א שבב"י כולם כתבו דמקלינן בנכרי' משום דהלכה כר' יהודה אבל ר"ש לא איירי אלא בישראל ומבואר בגמ' דף מ"ז ע"א דר"י לא מיקל אלא בעיר אחרת וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש להדיא וז"ל ישראל וכו' אפי' באותו עיר אינו אוסר ונכרי' כל זמן שהוא בעיר אוסר כו' וגם בטור נלענ"ד אלא שאין להאריך ואף שראיתי בש"ג שכתב שאין חילוק דגם נכרי' אינו אוסר אפילו באותו עיר ואפשר שהוא מפרש דר"ש איירי גם בנכרי אבל מ"מ הב"י לא הביאו ועוד דלא יתכן לפסוק כמותו במקום הפוסקים הנ"ל וגם לשון הש"ע אינו מדוקדק קצת שהאריך ביותר ומסתפינא אם לא נפל טעות בש"ע אף שהלבוש העתיק לשונו: גם בש"ע סי' שפ"א כתב בש"ע מי שנתן רשות להוציא וכו' ואם החזיקו שהוציאו וכו' או שהכניס וכו' הנה נמשך לשיטתו שכתב בב"י לחלק בין חוזר ומחזיק שאינו נקרא חזרה אלא כשמכניס לרשות שביטל ולא כשמוציא ממנו משא"כ לענין חזקה והוציאן מן ד"ת דס"ח ע"ב בד"ה והוציאו וכו' והוא תימא גדול דהא באותו דיבור עצמו כתבו התוס' והא דקתני בסמוך מי שנתן רשות והוציאו לאו דוקא אלא ה"ה והכניסו וכו' ואין לי לישב כ"א לומר שלא היה כן בנוסח התוספות שלפני ומ"מ אינו ישוב הגון דלפע"ד גם ברש"י דף ס"ז ע"א מוכח בהדיא כדברי התוס' ועובד' דהמן בר ריסתק שם איירי התוס' כשמוציא מרשות שביטל לרשות חבירו כדמוכח בהדיא בלשונם ועוד יש לי להאריך בענינים אלו אלא שאין רצוני נגד רום כבוד מ"ו להאריך בחדושים כ"א מה שנשאר לי בצ"ע ולא ראיתי שום מפורש שבידי מרגיש בזה ולא להשיב על דברי ואקוה באהבתו שיתן מקום לדברי ובזה אצא ואקוד אפים ואפרוש כפים מלך אלקים חיים יתן לו אורך ימים ושנות חיים כ"ד אהובו דש"ת הקטן משה מבריסק דליטא: תשובה לרוב אהבתו אמרתי להפסיק באמצע הפרק ולהשיבו דבר מה מתמי' ליה על הש"ע בסי' שע"א וי"א שגם נכרי שהלך לשבות בחצר אחרת אינו אוסר והתפלא מכ"ת דר"י לא איירי אלא בעיר אחרת ור"ש לא איירי אלא בישראל וכל הפוסקים שהוזכר הב"י כתבו הטעם דמקלינן בנכרי' משום דהלכה כר"י ורצה להביא ראי' מקיצור פיסקי הרא"ש שכתב להדיא ונכרי' כל זמן שהוא בעיר אוסר והיה מפקפק אם נפל טעות בש"ע ונפלאתי על חכם גדול כמותו שלא הרגיש שנפל טעות בקיצור פסקי הרא"ש שכתב בסי' ו' ישראל שהיה לו בית בחצר והלך מבעוד יום לשבות אצל ביתו אפילו באותו אינו אוסר אפילו חזר בשבת הלך אצל בנו אוסר לנכרי כל זמן שהוא בעיר אוסר יצא משם אינו אוסר חזר בשבת אינו אוסר עכ"ל וכל מעין שישים עין עיונו בדברי הרא"ש ירא' שטעות נפל בספרי מ"ש אצל נכרי חזר בשבת אינו אוסר הוא טעות גמור דמדברי הרא"ש מוכח בהדיא בנכרי החוזר אוסר דהא כתב הרא"ש חזר ישראל לביתו בשבת יש אומרים שאוסר ומביאין ראי' מנכרי דכי ליתא לא אסור וכי איתא אסור ועוד ממבטלין רשות שאם חזר והוציא אוסר ולי נראה כיון דר"ש לא שרי אלא משום דמסייעו מלבו בודאי לא יחזיר ה"ל שבת שהותרה ושוב לא תאסור ולא דמי לנכרי שהיה עתיד לבוא בשבת ומבטל רשות כיון שחזר והחזיק הוא במבוי קודם שהחזיקו בני מבוי בוודאי לא הסיעו מלבו וכן מצאתי בשם הראב"ד ז"ל עכ"ל הרא"ש ז"ל הרי שהרא"ש השיב כיון דר"ש לא שרי אלא משום דמסייעו מלבו ובודאי לא יחזיר ה"ל שבת כיון שהותרה הותרה אבל נכרי עתיד לבוא בשבת וכי איתא אסור אבל אם ליתא לא אסור כי דירה בלא בעלים לא שמי' דירה וכמו שכתב הרב רבינו יהונתן בפירושו בישראל כיון שחשב וסילק עצמו משם שוב לא ימלך מזה ולא יחזיר בו בשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב אבל נכרי אסור שיחזור בו דכתיב אשר פיהם דיבר שוא ואותן הפוסקים שרוצה לפסוק שאם חזר לישראל לביתו אסור רצו להביא ראי' מנכרי דכי ליתא לא אסר משום דהלכה כר' יהודה ואם איתא אסור עלי' השיב הרא"ש דלא דמי לנכרי דישראל כיון שהסיעו מלבו בודאי לא יחזור מטעם שכתב הרב רבי יונתן וא"כ הותרה שבת במקצת וכיון שהותרה הותרה אבל נכרי שעתיד לבוא בשבת לא הותרה אפילו מקצת שבת אלא מטעם דלאו דירה ולכך כשבא בשבת אסור וכן כתב הלבוש בסי' שפ"ג בהדיא וז"ל גבי נכרי הבא בשבת דאין שייך לומר הואיל והותרה הותרה דרשות הנכרי לא הותרה מעולם אלא שלא היה אוסר כשאינו בביתו וכשבא הרי אוסר וצריך תיקון ע"י שכירות וכך הוא כוונת הרא"ש וא"כ איך כתב בקיצור פסקי הרא"ש יצא משם אינו אוסר חזר בשבת אינו אוסר וזה הוא היפוך דעת הרא"ש דדוקא בישראל אם חזר אינו אוסר מטעם שבת שהותרה אבל בנכרי לא אמרינן כן אלא אם ליתא אינו אוסר אבל אם חזר אוסר וע"כ צ"ל דנפל טעות בספרים וכצ"ל חזר בשבת אוסר ומעתה אני אומר בודאי להרמב"ם שפוסק כר' יוסי דנכרי אוסר אפילו בעיר אחרת מפני שיכול לבוא בשבת ופשיטא במקומו אם הלך חוץ לביתו שהנכרי אוסר וע"כ ר"ש דקאמר אפילו הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותו עיר בישראל מיירי אבל הנכרי אוסר אבל להנך פוסקים דפוסקים כר"י דס"ל דאחד נכרי ואחד ישראל אוסר כשהלכו לעיר אחרת דשניהם כחם שוה א"כ לפי מאי דפסקו כר' שמעון ממילא גם נכרי אינו אוסר כל זמן שלא בא לביתו שלא נחשב דירתו דירה כשאינו בבית אבל אם בא לביתו אוסר וישראל אינו אוסר אף כשבא לביתו מטעם שכתב הרא"ש ולא מיבעי' לפי' ש"ג שכתב אחד מבני המבוי שהניח את ביתו והלך לו לשבות אצל בתו אע"פ שהיא באותו עיר אינו אוסר על בני החצר בין שהוא נכרי בין ישראל שכבר הסיח דעתו מאותה דירה בד"א כשהלך אצל בתו אבל אם הלך לשבות אצל בנו לא הסיח דעתו כו' הרי שמפרש והלך לשבות אצל בתו דנקט ר"ש אפילו בנכרי אף די"ל דנכרי מחבב את בתו וחתנו נמי מקפיד עליו מ"מ סביר' ליה דאין חילוק בין נכרי לישראל בזה והרב הב"י ס"ל דלאו דוקא בתו נקט אלא שלא דיבר אלא בהווה וה"ה אם הלך לשבות אצל נכרי שאינו קרובו כלל והסיח דעתו אינו אוסר פשיטא שנוכל לומר כיון דפסק הלכה כר"י וכר"ש ה"ה לנכרי אם הולך מביתו אפילו באותו עיר אינו אוסר אלא דחילק אם בא בשבת דישראל אינו אוסר דאמרינן הואיל והותרה למקצת שבת הותרה לכול' שבת אבל גבי נכרי אם לא בא בשבת אינו אוסר ואם בא בשבת אוסר כמ"ש הרא"ש ושפיר כתב בש"ע וי"א שגם הנכרי אם הלך לשבות בחצר אחרת אינו אוסר והיינו אותן הפוסקים דפסקו כר"י ממילא לר"ש אין חילוק בין ישראל ובין נכרי אפילו בעיר אחת ואין טעם לחלק בניהם ולכך כתב רמ"א וכן נראה עיקר ואם בא נכרי' בשבת עי' סי' שפ"ג להורות לנו אף אם הם בעיר ושבת חוץ לביתו דאינו אוסר ואין חילוק בין נכרי לישראל אלא כשחזרו לביתם דנכרי אוסר וישראל אינו אוסר כדעת הרא"ש ומעתה נוכל לומר הא דנקט קיצור פסקי הרא"ש ונכרי כל זמן שהוא בעיר אוסר יצא משם אינו אוסר פרושו כל זמן שהוא בעיר באותו חצר שישראלים דרים שמה אוסר ולא נקט אלא משום סיפא לאשמעינן יצא משם אינו אוסר כר"י ובאותו העיר אם יצא משם נוכל לומר דס"ל ג"כ כיון דאין חילוק בין נכרי לישראל כשיצא חוץ לעיר ה"ה לר"ש דהלכה כמותו נמי אם יצא לחוץ לדירתו אינו אוסר ובזה ינוח דעתו ותמיהתו ואין קיצור פסקי הרא"ש מסייעתו כיון דבלאו הכי מוכרחי' אנו לומר שטעות נפל בספרים: