פנים מאירות חלק ג מב

טהרו התיכן וחזר ועשה מהן כלים חזרו לטומאה ישינה עכ"ל והאי שבורים ר"ל נקובים דהא לישני דש"ס נקט דקתני בציון המלכה ששברתן פי' שניקבן דוק ותשכח כדברי וא"כ מסתמא לא פליגי אביי ורבא אלא אם עשאן כלים חדשים אבל אם נשארו מנוקבים לא עלה על שם תנא ואמור' לגזור עליהם טומאה משום גזירה שמא לא יקבנו בכדי טהרתו וזה פשוט וברור והותר ספק אחד: ועתה חל עלינו לבאר באר היטב אם צריך לנקוב הכלי בכדי שפופרת הנוד או סגי במשהו או צריך כמוציא רימון והרב הב"י ביו"ד סי' ר"א הביא בשם הרא"ש שכתב בסוף הלכות נדה משנה דתנן בפ"ד דמקוואות השוקת שבסלע אינו פוסלת את המקוה כו' ניקבה מלמטה או מן הצד ואינו יכולה לקבל מים כל שהוא כשירה וכמה יהיה בנקב כשפופרת הנוד וכתב הרא"ש פשטא דמתניתין קאי אמה דסליק מיניה כמה יהיה בנקב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה מחמת שאיבה ומייתי עובדא דשוקת והוא שהיתה נקובה כשופפרת הנוד כדי שלא יפסלו המים המקלחים בתוכה אבל בפ"ק דיבמות מייתי הך דשוקת והוא על ענין עירוב מקוואות כשופפרת הנוד ומשמע שלא היה ארבעים סאה בשוקת והוא היה מחובר למקוה שלימה כשפופרת הנוד ומילתא באפי נפשי' היא ולא קאי ארישא אבל ניקבה דרישא לא בעי כשפופרת הנוד כיון דניקבה למטה בשוקת ואינו יכולה לקבל מים בנקב כל שהוא נתבטלה מתורת כלי ובתוספתא פליגי תנאי בה וכו' עד סוגי' דיבמות ס"ל כתנא דסבר מלמטה מהני נקב כל שהוא וכתב הר"ם נראה דהלכה כר"א בר רבי יוסי דמעשה רב וחביריו נמי הודו דלענין כלי המקוה לא בעינן כשפופרת הנוד אלא סגי כמלא מחט וכר"א בר' יוסי כן פסק רבינו שמחה וכן הביא רבינו שמשון ראי' מן התוספתא הנ"ל דלמטה בשוליה סגי בנקב כל שהוא ולמדנו מזה שמותר לעשות גיגית גדולה של עץ או שוקת אבן ויעשה למטה בשוליה נקב כל שהוא ויושיבנו על הארץ וימשוך לתוכו מים ויטבול בה עכ"ל וכן כתב רבינו ירוחם בשם הגאונים דגיגית של אבן או עץ שנתמלא מן גשמים אין טובלין בה אבל אם ניקבה למטה כל שהוא או מן הצד כשפופרת הנוד אינו פוסלת עכ"ל הב"י בהעתקת דברים אלו ואח"כ האריך בדברי הרמב"ם ואח"כ כתב והשתא איכא למידק על דברי רבינו הטור דמחזי דאתי דלא כמאן דלא כהרא"ש דהכשיר בנקב כל שהוא למטה ואלו רבינו מצריך כשפופרת הנוד ומסיים ויותר כנון לומר כיון דכתב לקמן על הא דכלי שניקב בשוליו כל שהוא ויש כתב הרא"ש מ"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחילה בכלי מנוקב כזה א"כ מכל שכן שאין לטבול בתוכו אלא שקשה לי על אותו תשובה כיון שהיא ז"ל כתב בפסקיו להתיר וכתב שכן פסק ר"מ ורבינו שמחה ורבינו שמשון שהוכיחו והכריחו כן מסוגיות התלמוד ומה תוספתא מאיזה טעם כתב בתשובה שאין להקל בכך: ולי נראה דאין מקום לקושייתו ומזה יהיה סתירה מה שרצה ללמוד ק"ו שאין לטבול בתוכו דבודאי יש חילוק גדול בין כלי המחובר לקרקע וק"ו אם כולה טמון ונקבר בקרקע לכלי שהוא מטלטל בידים וראיה לזה שכתבו התוס' בשבת דף י"א ע"ב ד"ה אלא לאו כרמלית אע"ג דאין כרמלית בכלים האי גת כיון דמחובר לקרקע לא שמי' כלי ובזה איירי הך דתוספתא כיון דכבר נקבע בקרקע ונתבטל מתורת כלי סגי לה בנקב כל שהוא וסבירי ליה להרא"ש דיש חילוק בין כלי מנוקב כל שהוא שהוא מחובר לקרקע דסגי לכתחילה בנקב כל שהוא שמוציא מים ומהני בין לטבול בתוכו בין שאין המים פוסלים את המקוה משום שאיבה וכמו שהביא הרא"ש בשם כל הגאונים הנזכרים לעיל והיכי שאינו מנוקב כלל אף שאינו חשיב כלי לקבל טומאה מ"מ לענין שאיבה חשיב כלי כדמוכח בפ"ק דשבת גבי מונחים כלים תחת הצינור ואמרו רבנן דסגי בנקב כל שהוא ואם כן דברי הרא"ש הם כפשטן דמחלק בכלי שמחובר לארץ אם ניקב תחילה למטה נקב משהו דשוב אינו פוסל לא לטבול בתוכו ולא ליפסול את המים היוצאים ממנו ואם ניקב מן הצד צריך כשפופרת הנוד דבטיל ליה מתורת כלי בזה ואין כאן זכר למים שאובין כלל והילכך אפילו בתוכו טובלין כמו שכתב הב"י בעצמו בדברי הרא"ש אבל בכלי שאינו מחובר בקרקע וגם סתם דלי אין בו ארבעים סאה בלח כלי גמור הוא ואף שבדעבד אינו פוסל מפני שניקב כמוצא מים ומ"מ לכתחילה אין לעשות מקוה כזה דמ"מ חשיב כלי שראוי לשאר תשמישים ובפרק ערבי פסחים דף ק"ט ע"ב בתוס' בד"ה וים שעשה שלמה ובירושלמי פריך הלוא שאובים הם ואע"ג דכלי שמחזיק א' סאה בלח שהם כוריים ביבש אינו מקבל טומאה כו' ועוד ים של שלמה של נחושת מקבל טומאה אע"ג דאינו מטלטל מלא וריקן דדווקא כלי עץ איתקש ומשני תפתר שהיה רגלי שורים שהיה עומד עליו מנוקבים כמוצא רימון והיו מחוברין למעיין שתחתיהם והא דנקט כמוצא רימון היינו לבטל השוורים מתורת כלי שלא יקבל טומאה אבל להכשיר המים שבים סגי בשפופרת הנוד עכ"ל הרי לפניך שלפי דברי הירושלמי צריך לבטל הכלי כדי להביא המים למקוה אבל המקוה גופיה אם היה מחובר למעיין סגי בשופפרת הנוד: והרמב"ם בפ' ו' מהלכו' מקוואות דין ג' כתב שוקת שבסלע אינו פוסל את המקוה לפי שאינו כלי אבל כלי שחיברה בסלע פוסל את המקוה אע"פ שחיברה בסיד ניקבה מלמטה או מן הצד כשפופרת הנוד כשירה ואינו פוסל את המקוה הלוקח כלי גדול כגון חביות גדולה או עריבה גדולה ונקבה נקב המטהרה וקבעו בארץ ועשאהו מקוה הרי זה כשר וכן אם פקק את הנקב בסיד ובבנין אינו פוסל והמים הנקוים בתוכו מקוה כשר סתמו בסיד או בגפסיס עדיין הוא פוסל את המקוה עד שיקבענו בארץ או יבנה ואם הניחה על גב ארץ ועל גב הסיד ומירח בטיט מן הצדדים הרי זה כשר וכתב הראב"ד ז"ל ועשאוה מקוה הרי זה כשר אמר אברהם דבר זה אינו מחוור להטביל בתוכו אלא שאין המים היוצאים ממנו פוסל את המקוה אבל להטביל בתוכו עד שיהי' המים שבתוכה מעורבים עם המקוה בנקב כשפופרת הנוד ורבי יהודה אומר בכלי גדול ד' טפחים ובקטן ברוב והרי ר"י שהוא מחמיר בהטבלה בתוך כלי ורבנן מיהו כשפופרת הנוד בעי ואע"פ שהשידה והתיבה בכלי שניקב בכדי טהרתו הוא ועוד איך אפשר שלא יהיה בקרקיעתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה על ידי יחודו להשתמש בו ונמצא הטבילה זו בכלים עכ"ל והרב הב"י נכנס בדחוקים גדולים לבאר דברי הרמב"ם בדברי דחוקים וגימגומים כאשר יראה לעין כל הקורא באריכות בדברי הב"י ולי נראה דדברי הרמב"ם מתפרשים בלי שום דוחק דהא דתנן בפ"ד דמקוואות השוקת שבסלע הייני אבן חלולה שעל שפת המים והמים נכנסים לה דרך חור כמו שפי' הרב מברטנורא ועל זה קאי היתה כלי וחיברה בסיד ועל זה קתני נקבה מלמטה או מן הצד ואינו יכולה לקבל מים כל שהוא כשירה וכמה יהיה בנקב כשפופרת הנוד קאי פשטיה דמתניתין על רישא אם ניקב למטה ומיירי שהסלע שניקבה כשפופרת הנוד מחובר למים והוי חיבור אף לטבול בתוכה ומן השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אלא א"כ נקבו כשפופרת הנוד משמע אם ניקבו כשפופרת הנוד טובלין אף בתוכו משום שהוא מחובר למי הים ואפילו אם אין בכלי ארבעים סאה טובלין כיון שמחובר בנקב כשפופרת הנוד הוי כאלו טבל בים ובמעין וטובלין אף בתוכה אבל כשלוקח כלי וקובע בקרקע וממשיך מי גשמים לתוך הכלי ואינו מחובר לשום מעין וממשיך מ' סאה לתוכו בעינן שינקוב כדי טהרתו דהיינו בכלי עץ ומתכות כמוציא רימון וכי היכי דבעי בירושלמי ברגלי שוורים בים של שלמה היו מנוקבים בשפופרת הנוד שלא יהיה נמשך על ידו כלים שמקבלים טומאה לים הכי נמי ס"ל להרמב"ם היכי שלוקח כלי ואינו מחברה למים אלא קובע בארץ דצריך לבטלו מתורת כלי וכל אחד כשיעורו בכלי חרס כמוצא זית ובכלי עץ ובכלי מתכות כמוציא רימון שהוא שיעור יותר גדול משפופרת הנוד וההיא דתוספתא בקסטלין המקלח מים בכרכים מפרש הרמב"ם נמי דמיירי דמחובר למעין והרמב"ם פוסק כסתם מתניתין דידן בשוקת שבאבן דבעינן כשפופרת הנוד וההיא דפ"ק דיבמות נמי מיירי בענין זה והב"י כתב לפי' הרמב"ם דתרי שוקות והוא הוי ולא ידעתי מי דוחקו לזה כי לפי דברינו אין אנו צריכין לומר דתרי שוקת והוא הוי: ובזה מיושב גם קושיות הראב"ד בכלי עץ וכלי מתכות כבר כתב הב"י ותמה עליו דהא שיעורין גדול יותר משפופרת הנוד ובכלי חרס אף שמוציא זית הוא קטן מ"מ סביר הרמב"ם הא דשיעורו כשפופרת הנוד היינו להכשיר לטבול בתוך השוקת וכן השידה והתיבה שבים מיירי שאין בהם ארבעים סאה אפ"ה מותר לטבול בתוכם משום דמחוברין למי המקוה הכשרים ולמי הים אבל בלוקח כלי וקבעו בארץ וממשיך לתוכה מ' סאה סגי רק שיתבטל הכלי מלקבל טומאה כיון שכט בתוך הכלי ארבעים סאה ואינו צריך לצירוף מקוה אחרת סגי כשנתבטל הכלי מלקבל טומאה וגם יתישב לדברינו גם הקושיא שהקשה הראב"ד וזה לשונו ועוד היכי אפשר בקרקיעתו ודופני החרס הראוי לקבל טומאה על ידי יחודו להשתמש בו ונמצא טבילה זו בכלים עכ"ל ולדברינו אין כאן קושיא כיון שנתבטל מתורת כלי שוב לא חיישינן לזה כאשר נכתב בסמוך: והשתא נתברר שאלתן דלכל הדיעות אם ניקב כמוצא רימון שוב אין חשש אליבא דכ"ע לכשנקבע בארץ וממשיך לתוך מ' סאה מקוה כשירה היא לטבול בו לכתחילה בלי שום פיקפוק ונידנוד בעולם: ומה שכתב מכ"ת ולעשות בנין בקרקיעתו של מרחשת כדי לבטל גזירות מרחצאות לא נהירא לי ואיני אומר לא איסור ולא היתר עכ"ל תמה אני הלא דבר זה מפורש בדברי הרמב"ם והביאו הב"י וכ"מ והוא בפ' ו' מהלכות מקוואות דין ד' והעתקנו לעיל דבריו וכתב הב"י שפי' הר"ש והרא"ש בסיד ובבנין שהביא סיד וצרורות ופקק בו הנקב לא חשיבי סתימה אבל בסיד ובגפסיס יחד חשיב סתימה מעליא וחשיב כלי והשיבו על גבי ארץ כלומר לא סתם הנקב אלא השיבו על הארץ כדי שלא יצאו המים או על גבי סיד וגפסיס או שמירת הנקב מן הצדדים אכתי לא הוי כלי ואינו פוסל את המקוה ובשער המים שבסוף תורת הבית כתב סתמו בסיד לבדו או בגפסיס לבדו אין זה סתימה יפה ואינו פוסל את המקוה עכ"ל ובכ"מ כתב בתוס' ביאור וזה לשונו לא מבע' אם השיבו על הארץ אלא הושיבו על גבי סיד וגפסיס ומרח מן הטיט מן הצדדים והדביקו לסיד ולכפסים כשר שמאחר שהסיד בכפסים על הארץ עומדים כארעא סמיכתא נינהו ומבואר שם להדיא דמותר לטבול אף