פנים מאירות חלק ג לו

קל"ד ס"ה התיר רמ"א למכור מים אסורים קבא קבא וכבר כתבנו ראי' ברורה שאין הלכה כן אחר כתבי זאת מצאתי להדיא כדברי במג"א באו"ח סי' תצ"ז בדבר איסור לא מהני קבא קבא למכור לנכרי ושמחתי כעל כל הון שכוונתי לדעת הגדול וכן מצאתי בפרי חדש כדברי: ועוד קשיא לי על הט"ז שהורה בקמח שהתליע שלא לעשות יין שרף אף שאינו מתכוון לבטל האיסור רק להוציא הזרע מן הקמח מ"מ אסור מטעם אחר דהא אפילו לנכרים אסור למכור רק קבא קבא מטעם שמא ימכרנו לישראל הכי נמי אם יהיה לישראל שום היתר יבוא לאוכלו כשהוא בעין עכ"ל וקשה לי דהא תלמוד ערוך הוא בידינו שהתיר רבא לטחון החטים ולאפות פת ולמכור לנכרי' הרי דלא חייש דילמא יבוא הישראל לאכול הכי נמי דכוותיה ועוד דאנן קיימא לן להלכה כהך פיסקא דאורחת חיים דמותר למכור פת איסור לנכרי ע"י שיחתוך לשנים והביאו הרמ"א ביו"ד סי' קי"ב ובסי' קל"ד א"כ הי' לו להורות למכור פת ולמכור לנכרים בחתיכות וגם רש"ל התיר בהנך חטים להאכיל לעבדו ולשפחתו רק שלא ישהה זמן מרובה שלא יבוא לידי תקלה כמו בביע' דספק טריפה בסי' פ"ו דמותר לשהות כ"א יום ואף דהט"ז חולק עליו וכתב דלא דמי כלל להך דהתם בעלים בדילי מיניה ולא חיישינן למכשול משא"כ כאן שיעשה ממנו פת ושמא יתערב פתו עם שאר פת כיון שהוא נאכל בביתו אי אפשר ליזהר שלא יתערב עם פת אחר עכ"ל ומ"מ נראה היכי שרוצה לאפות פת ולחתוך לשנים אין כאן בית מיחוש כלל דבזמן מועט לא חיישינן לתקלה וגם מותר לעשות מחטים אלו חלב חיטה שהם נימוחים ונסרחי' ונקפים כגבינה לכבס בהם בגדים ודומה למאי דאמרינן בש"ס בשליקתא ומאיסת' דלא חיישינן לתקלה ואציעה לפניך דברי רש"י ותוס' דאמרינן בפסחים דף ל"ג. ע"ב אמר ליה אביי ומי חיישינן לתקלה והא תניא מדליקין בפת ובשמן של תרומה א"ל פת דזריק ליה בין העצים שמן דרמי ליה בכלי מאוס אמר רב הונא לא שנו אלא פת אבל חטים לא שמא יבוא לידי תקלה ור"י אומר אפילו חיטי ואמאי ניחוש דילמא אתי לידי תקלה כדאמר רב אשי בשליקתא ומאיסתא הכא נמי בשליקת' ומאיסתא ופי' רש"י מדליקין בפת ושמן והא בודאי בחדא שעתה לא מדליק שמן כולה אלא לזמן מרובה ולא חיישינן דילמא אוכל מיניה בשליקתי ומאיסת' לאחר שנטמאו שלקן ואח"כ זורקן לבין העצים והן נמאסות ורב הונא חייש דילמא אכיל להוא מקימא דשלקנהו או בשעה ששלקן א"כ לפי' רש"י מותר למאס הקמח או דבר אחר ולהשהות אצלו ליתן לבהמתו והתוס' כתבו וז"ל וקשה לי קצת נראה דוקא כשהן כבר מאוסות מותר להשהותם אבל למאס אסור עכ"ל אף שכתבו התוס' דלמאס אסור מ"מ נראה לי מדכתבו קצת נראה לא כתבו כן לפסק דין גמור דהאמת יורה דרכו שסוגית הש"ס מוכחת כפי' רש"י דאי כפי' התוס' אמאי פליג רב הונא על ר' יוחנן דהא בפת מודה ליה רב הונא דזריק ליה בין העצים ק"ו כאן דכבר נמאס אלא ע"כ כפי' רש"י וטעמא דרב הונא דחייש דילמא אכיל מקמי' דשלקינהו או בשעה ששלקן ועוד ראיה מהך סוגיא דע"ז דהתיר רבא לטחון חטים ולאפינהו ולמכור לנכרים ש"מ דבזמן מועט לא חיישינן לתקלה וא"כ לפי' רש"י מותר למאס ולהשהותו אפילו לזמן מרובה: נתברר אצלינו שני הוראו' דבדבר איסור כמו פירות דוחן ואוחז שנהווהו בהן המילבי"ן אין לנו היתר למכור לנכרי קבא קבא הוראה שניה דמותר לאפות פת מהני חטים שנתלעו או מקמח שהתליע ולמכור לנכרים ע"י שיחתוך כלו לחתיכות וגם לעשות יין שרף נראה לי דמותר לעשות מקמח זה מאחר שבעת שהקמח מחמץ אינו ראוי לאכלו וראיתי קצת טועים בדברי הט"ז ורוצים ללמוד ממנו שלא התיר הי"ש אלא מטעם שהוא זיעה אבל חלילה לומר כן דמה בכך שהוא זיעה הלוא טעם כעיקר הוא דאורייתא ודומה לזה כתבו התוס' בפסחים דף כ"ד ע"ב בד"ה אלא הכא משום זיעה בעלמא הוא וזה לשונם תימה אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא וא"כ הכא נמי קשה קושיא זו אלא ע"כ הא דנקט הט"ז להוציא ממנו זיעה נתכוון בזה דלכאורה היה לנו לאיסור שמא יתערבו גוף המילבי"ן והוא ברי' ואינו בטילה לזה אמר דאינו עולה אלא זיעה ואי בשביל הטעם טעם לפגם הוא כנ"ל ברור ונכון וכיון דאין כאן בשביל מבטל איסור לכתחילה כמו שהורה באורחת חיים בנמלים בכלי של דבש שיחמם הדבש עד שיהיה ניתך ויסננו וישארו הנמלים למעלה ואין כאן משום מבטל האיסור דאין כוונתינו אלא לתקן הדבש וכן כתב בת"ה דרוצה להתיר חטים מתולעים כששופכין החטים לתוך האפרכסת כל התולעים שיש נקב לפניהם שיכולים לצאת רוחשים ובורחי' לחוץ שאין זה דבר ברור שאף אם יטחנו התולעים בטלים בששים ואין זה מבטל איסור דאין מכוון לבטל האיסור וכיון שכן הוא היה נראה לי להתיר בחטים שהתליעו או קמח שהתליע לעשות מהם שכר כי אותו שכר עושים בענין זה שנותנים הקמח לתוך עציץ ושופכים מים רותחים על הקמח וכשעומד כך שעה או שתים נוטלים הברזא מן העצים וזב המשקה דרך שם וקמח הוא פסולות הנשאר בעציץ ונותנים לבהמות לאכול ואין בשכר אלא הטעם וטבע המול"בין שאינם פורשים מהדבר שנדבקו ואת"ל שקצת פורשים עם מעט פסולת מ"מ יורדים לשולי החביות לשמרים והשכר נשאר צלול ובטל הטעם וכן מותר לעשות מראזייני שהתליעו במי"לבין יין ואח"כ לסננו דרך בגד עב וכל זה אמרתי להתיר כדי שלא להפסיד ממון של ישראל כיון דע"פ הדין אסור למכור אפילו קבא קבא בדבר איסור וגם הפרי חדש התיר לעשות מקמח שהתליע מים שרופין לאפוקי מט"ז שאסור ויש לנו לסמוך על הוראה הנ"ל אפילו שלא בשעת הדחק הנראה לפי עניות דעתי כתבתי: שאלה לו ערכין דף ז' ע"א דתניתין האשה שיצאה ליהרג אין ממתינן לה עד שתלד ופריך פשיטא גופא היא ומשני ס"ד אמינא הואיל וכתב כאשר ישית עליו בעל האשה ממונא דבעל הוא ולא ליפסדי' מיניה קא משמע לן ופריך ואימא הכי נמי אמר רבי אבוהו אמר ר' יוחנן אמר קרא ומתו גם שניהם לרבות את הולד ופריך והא מבעי' ליה עד שיהיו שניהם שוים דברי ר' יאשיה כי קאמרינן מגם ופי' רש"י דאם היתה היא קטנה והוא גדול או הוא קטן דלאו בר עונשין והיא גדולה ובת עונשין אין הגדול נהרג עכ"ל. ויש לדקדק דהא סתם מתניתן בנדה דף מ"ד ע"ב דלא כר' יאשיה דתנן בת ג' שנים ויום אחד בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין עליה והיא פטורה וכן בן תשעה שנים ויום אחד אם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידו והוא פטור ובאמת פליגי יאשיה ור' יונתן בפ' ד' מיתות דף ס"ו ע"ב דאמרינן כתנאי ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוים דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו ואידך ההוא ומתו גם שניהם מאי עביד ליה אמר רבא למעוטי מעשה חדודים ואידך מעשה חידודים לאו כלום הוא וקימ"ל מחלוקת בברייתא וסתם במתניתין הלכה כסתם כדאיתא ביבמות דף מ"ב ע"ב א"כ דילמא סתמא דמתניתן דעירכין אזלו כסתמא דמתניתן דנדה דלא כר' יאשיה וס"ל לתנא דידן דמעשה חידודים לא כלום הוא ואייתר ליה גם שניהם לרבות את הולד וצ"ע ויש לומר כיון דגם הוא מיותר ניחא ליה לאוקמי' כר' יונתן דעכ"פ איצטריך שניהם למעוטי מעשה חדודים ולרבות את הולד יליף מגם: שאלה לז או"ח סי' תקנ"א כתב רמ"א מילה שהיא מר"ח עד תשעה באב נוהגים שהמוהל ובעל ברית ואבי הבן לובשים בגדי שבת ונשאלתי אם מותרים לגלח זקינם והנה בסי' תצ"ג כתב רמ"א מי שהוא בעל ברית או מל בנו מותר להסתפר בספירה לכבוד המילה וא"כ לא מבעי' בשבוע שלא חל תשעה באב בתוכו דלא אסרי מהדין הש"ס אלא מכח מנהגא וא"כ כי היכי דבימי הספירה דאסור בתספורת מצד מנהגא מותרים בעל הברית והמוהל להסתפר א"כ הכא נמי כיון דיו"ט שלו הוא ואין איסור תספורת אלא מצד מנהגא דהא בסוף תענית פסק הש"ס הלכה כרשב"ג לקולא דאין אסור לספר ולכבס אלא אותו שבת שחל תשעה באב בלבד בלבד ולא מר"ח ואינו אסור מר"ח אלא מצד המנהג וכי היכי דהתם בספירה מותר לגלח ה"ה הכא אלא נראה דאפילו בשבוע שחל תשעה באב בתוכו נראה נמי דמותר דהא לבישת לבנים נמי מצד הדין הוא אסור אפ"ה במוהל וסנדק מותרים ללבוש לבנים הכא נמי מותרים בתספרות ומיהו מצינו שיש חילוק בין תספורת ובין ללבוש לבנים דהא תנן שבת שחל תשעה באב להיות בתוכו אסורים מלספר ומלכבס ובחמישי מותרים מפני כבוד שבת וכתב הגהות אשרי ולספר אסור אפילו בחמישי הרי אף דלכבס מותר אבל לספר אסור הכא נמי אף דמותר ללבוש לבנים מ"מ אסור לספר בשבוע שחל ט' באב בתוכו וראיתי בספר באר הטיב בא"ח וזה לשונו מדלא כתב שמותרים לגלח משמע דאסור וכתב אלי' זוט' שהורה לו זקינו דאבל תוך שלשים לא יתקן ציפרניו אם יש מוהל אחר בעיר וכן לא יגלח תוך שלשים במילה ע"כ ורמ"א כתב ביו"ד סי' שצ"ג הוא הדין דמותר לגלח וצ"ע עכ"ל ונראה לי שבעל באר הטיב הבין מה שכתב רמ"א ביו"ד סי' שצ"ג ה"ה דמותר לגלח שקאי על שער ראשו וזקינו ולכך הניחו בצ"ע אבל אינו הדבר כן דמה שכתב רמ"א דיש מקילין אפילו בתוך שלשה אם אין מוהל אחר בעיר ומותר לתקן לו לתקן ציפרניו ולגלח לצורך המילה לגלח קאי על ציפרניו רצה לומר שמותר ליטלם אפילו במספרים דהא כתבו הפוסקים דבגנוסטרא אסור פי' במספרים קמ"ל דבשביל צורך מצוה אפילו בגונסטרא ר"ל במספרים מותר לגלח הציפרנים והלשון מוכרח כן דאיך קאמר לגלח לצורך המילה מה צורך המילה שייך בגילוח הראש והזקן אלא ע"כ כדאמרן דאצפרנים קאי וכן בדרכי משה לא הזכיר כלל לגלח וכן בלבוש וזה ברור אלא נראה שאף שלא התיר לגלח תוך שלשים במילה מ"מ לגבי ט' באב י"ל דקיל כמו שכתב הרא"ש בפ' בשלשה פרקים דבמילי דיחיד אקילו טפי באבילות ישינה ועוד קולא אחריתא איכא בתשעה באב במקום שנהגו שאסור לספר ולכבס כגון שבת שחל תשעה באב בתוכו דקתני בחמשי מותר מפני כבוד שבת ובאבילות במקום שאסור לספר ולכבס לא התירו מפני כבוד שבת לפי זה אף שכתב בהגהות אשרי דלספר אסור אפילו