פנים מאירות חלק ג לה

שאלה לד באיסור חדש נתחבטו הראשונים וגם אחרונים איך מצינו ידינו ורגלינו להקל והגאון הט"ז צידד להתיר דאנו סומכין בשעת הדחק על ת"ק דפליג אדרבי אלעזר וסבירי ליה דחדש אינו נוהג בחוץ לארץ ואע"פ שסתם התנא במסכת ערלה כר"א מ"מ שעת הדחק שאני וראיתי בתוס' י"ט בפרק שביעי דתמורה משנה ה' חמץ בפסח ישרוף פי' הרב מתניתין ר' יהודה היא ואינו הלכה דק"ל דבתרי מסכתות אין סדר כ"כ הרא"ש בפ"ב דפסחים ששם נשנה הא דר' יהודה ושחכמים חולקים עליו ומיהת קשיא לי דהרא"ש אדהרא"ש שבפ"ק דקדושין בתרי סדרי פסק כסתם יחידאי ואף שהסתם נשנה בסדר המוקדם וצריך לי עיון עכ"ל. ואני אומר דאין כאן קושיא דבודאי הכלל מה שאמרו בפרק החולץ דף מ"ב ע"ב מחלוקות ואח"כ סתם הלכה כסתם סתם ואח"כ מחלוקות אין הלכה כסתם ואמרינן בפ"ק דע"ז דף ז' ע"א דס"ל לרב הונא דבתרי מסכתות אין סדר ואף שמחלוקות נשנה ברישא ואח"כ סתם י"ל דסתם נשנה ברישא אין זה בודאי שהסתם נשנה ברישא אלא דיכול להיות כך ולאו בדווקא סתם רבי מחלוקות ברישא ואח"כ סתם די"ל דסתם נשנה ברישא ובכל מקום אזלינן לחומרא ולפ"ז בחדש פסק הרא"ש והרי"ף לחומרא דילמא הך דקדושין נשנה ברישא ואף ששנה דברי ת"ק בסתם לא אזלינן בתרי' דיש לומר דהך סתמא דמסכ' ערלה כר"א נשנה אחר זה והלכה כסתם דערלה וא"כ בחמץ בפסח דפליגי ר' יהודה וחכמים בפסחים וסתם בסדר קדשים בתמורה דאלו הנשרפי' חמץ בפסח ומספקינן דילמא נשנה כסדר והלכה כסתם או דילמא נשנית שלא כסדר והך דתמורה נשנית תחילה ואח"כ נשנה פלוגתא דר"י וחכמים בפסחים ואינו הלכה כסתם ופסק הרא"ש לחומרא כחכמים משום דכל הנשרפין אפרן מותר ולפי דברי חכמים חמץ מן הנקברים ואפרן אסור כדאיתא באו"ח סי' תמ"ה ופסק לחומרא ובזה נתיישב לי קושיות הכ"מ על הרמב"ם בפרק תשיעי מהלכות רוצח שכתב הרמב"ם הרוג שנמצא כו' יוצאין חמשה זקנים מב"ד הגדול שבירושלים וכתב הכסף משנה שבמשנה בפרק ט' דסוטה שלשה מב"ד הגדול שבירושלים היו יוצאין ר' יהודה אומר חמשה ויש לתמוה למה פסק כר' יהודה אע"ג דבגמ' אמרינן דת"ק ר' שמעון מ"מ כיון דסתים לן תנא כוותיה הכי הוי ליה למפסק ואפשר כיון דבפרק קמא דסנהדרין שנויה במחלוקות הוי ליה סתם ואח"כ מחלוקת דבתרי סדרי יש סדר למשנה ואין הלכה כסתם והדרינן לכללן דר"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה עכ"ל והביא דבריו התוס' יו"ט ריש פרק תשיעי דסוטה והמג"א בא"ח סי' תפ"ט ואני אומר דאינו מוכרח מדברי הרמב"ם לומר דסבירי ליה דבתרי סדרי יש סדר דיש לומר דרמב"ם נמי ס"ל כהנך פוסקים דאף בתרי סדרי אין סדר אלא דאין ברור לנו איזה משנה נשנה תחילה ולכך פסק כר' יהודא דבעינן חמשה ואנן סבירי לן דבתרי מסכתות אף בתרי סדרי אין סדר ואין אנו יכולים לסמוך על הכלל מחלוקת ואח"כ סתם לפסוק כסתם דיש לומר שלא נשנה כסדר וכיון דמספקא לן אזלינן בכל מקום עכ"פ לחומרא ועי' במג"א בא"ח סי' תמ"ה שתמה על דברי הרמב"ם שפסק שאפרו אסור ואפ"ה פסק שמותר לשורפו ובסוף הלכות פסולי מוקדשין פסק דכל הנקברים לא ישרפו שאף שהוא מחמיר בשריפתן הרי מיקל באפרן שאפר הנקברים אסור וכתב המג"א דאפשר דהכי קאמר לא ישרפו לנהוג בו דין נשרפין להיות נהנה מאפרן אבל אם רוצה לשורפו שלא להנות באפרן שרי ולא גזרינן שמא יהנה באפרו וכן כתב מהרי"ל שורפו וקובר הפחמין עכ"ל. ואני אומר שתירוץ זה מוכרחים אנו לומר בדברי הרא"ש שכתב ריש פ' כל שעה וז"ל אבל בחמץ בפסח קי"ל כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח והוי בכלל כל הנקברים שאפרן אסור וכל שכן גחלים ואח"ז כתב רש"י פסק כר' יהודא משום דסתם לן תנא כוותיה בפרק בתרא דתמורה וחשיב חמץ בכלל הנשרפין וכן פסק בספר המצות וכן פסק הרב ברצלוני והגאונים פסקו כחכמים וכן כתב בעל העיטור ז"ל וכן כתב הרב רבינו יונה ז"ל ואי משום סתמא דתמורה יש לומר בתרי מסכתות אין סדר וא"כ הלכה כרבים ואם רצה להחמיר ולשורפם ושריפה חמורה כדאיתא בשילהי תמורה ואם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי עכ"ל ובסוף תמורה איתא במשנה ר"י אומר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי אמרו לו אינו מותר לשנות ועל כרחך צריכין אנו לומר הא דכתב הרא"ש אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי היינו כמו שפי' המג"א בדברי הרמב"ם שאם רצה לשורפו שלא להנות מאפרן שרי ולא גזרינן שמא יהנה עכ"פ לדעת הגאונים מחמירין שצריך לשורפו שלא להנות מאפרן והילכתא כרבנן דחמץ הוי מהנקברים שאפרן אסור וס"ל דאפילו בתרי סדרי ועכ"פ רש"י וספר המצות והרב אלברצלוני סבירי להו דבתרי סדרי יש סדר למשנה וא"כ בחדש נמי הוי סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם והדרינן לכללן דהילכת' כת"ק דפליג אדר"א: ויש לי עוד תימא רבה על הרמב"ם שפסק כסתמא כהך סתמא דערלה כר"א בפרק עשירי מהלכות מאכלות אסורות דחדש נוהג בח"ל ובמנחות ריש פ' כל הקרבנות ציבור תנן חוץ מן העומר ושתי לחם שאינן באים אלא מן החדש ומן הארץ וקאמר בגמ' מתניתין דלא כי האי תנא דתניא עומר הבא מן הישן כשר שתי לחם הבא מן הישן כשר וקאמר הש"ס עד כאן לא פליגי אלא בחדש אבל בארץ לא פליגי דעומר ושתי לחם מארץ אין מחוץ לארץ לא כמאן דלא כי האי תנא דתניא ר' יוסי בר' יהודא עומר בא מחוץ לארץ ומה אני מקיים כי תבוא אל הארץ שלא נתחיבו בעומר קודם שנכנסו לארץ וקסבר חדש בח"ל דאורייתא היא דכתיב ממושבותיכם כל מקום שאתם יושבים משמע וכי תבואו זמן ביאה הוא וכיון דאורייתא היא אקרובי נמי מקרבינן ופרש"י כיון דאורייתא אסור דנוהג איסור חדש בחוץ לארץ הכי נמי אקרובי מקרבינן עומר מחוץ לארץ עכ"ל הרי להדיא לפי שיטת הש"ס משמעות סתם משנה וסתם ברייתא דס"ל דאין עומר ושתי לחם באין אלא מארץ ס"ל דגם איסור חדש אינו נוהג אלא בארץ דהא בהא תליא והרמב"ם פסק בפ"ז מהלכות תמידין ובפ' ח' מה' תמידין כסתם מתניתין וברייתא דעומר ושתי לחם אין באין אלא מארץ ולפי האי פיסקא ג"כ חדש אינו נוהג אלא בארץ ודוחק לומר שפסק הכא לחומרא בחדש ובהילכ' למשיחא נמי פסק לחומרא ועכ"פ יש לנו עוד סתמא דמתניתן וסתמא דברייתא דחדש אינו נוהג בחוץ לארץ ולא הרגישו בזה ראשונים ואחרונים ואני אומר הא דקאמר הש"ס ביבמות דף מ"ב ע"ב מחלוקת במתניתן וסתמא בברייתא מאי אמר ליה וכי רבי לא שנה רבי חייא מכוון לו ופי' רש"י רבי לא שנה רבי שסידר את המשנה לא שנאה שתהא משנה שלא רצה לסותמה רבי חייא תלמידו מנין לו שהלכה כמותו שסתמה בברייתא עכ"ל ונראה לי לומר הני מילי שלא סתמה רבי כלל בשום דוכתא אבל היכא דסתם סתמיה ושנה דברי ת"ק בקדושין סתם וכן סתם במנחות כת"ק דאין חדש נוהג בח"ל ואף שבערלה סתם כר' אלעזר ולא ידעינן הי' מנייהו סתם ברישא מ"מ כיון דסתם בברייתא דבעומר ושתי לחם מודו דאינו באי' אלא מארץ ולא בח"ל וע"כ מוכרחים אנו לומר דס"ל דאין חדש נוהג אלא בארץ מסתמא ידע רבי חייא שחזר מסתם דערלה ופסק דאין חדש נוהג בח"ל כסתם בקדושין ובמנחות ואף שבקדושין דף נ"ד קאמר הש"ס ואי סתמא דוקא מה לי חד סתמא ומה לי תרי סתמא ועי' ביבמות דף ק"א ע"ב מ"מ היכי דסתם דברייתא מסייעין ליה הלכה כהני תרי סתמא דקדושין ודמנחות וכסתם ברייתא ועל זה אנו סומכין סמיכה בכל כחינו שלא לנהוג איסור חדש בח"ל והנה עלה בדעתי לומר שאף ר' יוסי בר יהודא אומר כיון דאורייתא הוא איסור חדש בח"ל הכי נמי אקרובי מקרבי אבל תנא דמתניתין י"ל דס"ל אף חדש בח"ל דאורייתא מ"מ אית ליה דאוקרובי לא מקרבינן אלא מן הארץ ואחר זה עיינתי בספר לחם משנה וכתב להדיא כן וזה לשונו בפ"ז מהל' תמידין ואע"ג דרבינו פסק בהלכות מאכלות אסורות דחדש בח"ל הוי דאורייתא מ"מ אית לי' דאיקרובי לא מקרבינן אלא מן הארץ משום דכתיב קרא כי תבוא אל הארץ בארץ הכתוב מדבר עכ"ל חבל מ"מ פשטא דשמעת' לא משמע כן ודעת המתירים חדש בחוץ לארץ יכולים לסמוך על תנא דמתניתן וברייתא הנראה לפי עניות דעתי כתבתי. מאיר חותם פה ק"ק א"ש: שאלה לה יו"ד סימן פ"ד כתב הב"י בשם הגהות שערי דור' וז"ל שמעתי שעשה מעשה בחיטים שהתליעו להשליכו לנהר דונאי ולא למכור לנכרי' פן יאפה פת וימכרנו לישראל עכ"ל. ויש לדקדק למה תפסיד ממון של ישראל ולא להתיר למכור קבא קבא לנכרי כדאמרינן לענין חטים בפסח אלא ע"כ דלא דמי כלל לההיא דהתם דבר היתר הוא ותדע דהא התם בפסחים דף מ' ע"ב בההיא ארבא דחיטי דטבעה בחישתא שרי רבא לזביני לנכרי' ואותבה לרבא מבגד שאבד בו כלאים דלא ימכור לנכרי משום דהדרי ומזבן לישראל הדר אמר רבא לזיבנהו קבא קבא לישראל כי היכי דכליא קמי פסחא ומעשה כזה איתא בע"ז דף ס"ה ע"ב בחטים שנפל עליהם י"נ התיר רבא למטחינהו ולאפינהו ולזבונני לנכרי' ואם איתא דיש היתר למכור לנכרי' דבר איסור קבא קבא למה לא פסק רבא בהך עובדא דחיטי דנפלי עלייהו יין נסך למכור קבא קבא לנכרי' כדפסק בעובד' דחיטי דטבעי בחישתא ולמה לי' לטרוח בטחינה ובאפי' אלא ע"כ דהתם התירא הוי ושרי לישראל למכור קבא קבא אבל דבר איסור לא שרי למכור לנכרים משום שמא ימכור לישראל א"כ מה לי הרבה או מעט דהרי שמא ימכור לישראל שייך אפילו בדבר מועט ושפיר פסק בחטים שהתליעו לשלוך לנהר דינאי ולא לטחון ולמכור לנכרי' פן יאפה פת וימכרנו לישראל וצ"ל במקומו היה נוהגין היתר לאכול פת נכרי' ולכך תני שמא ימכרנו לישראל ומעתה תמה אני על הני תרי אשלי רברבי הט"ז ודודי הש"ך שכתבו שמותר למכור דבר האסור מחמת תולעים לנכרי' קבא כדרך שאמרו לענין חטים שנפלו עליהם מים בפסח ולפי מה שכתבנו צריכין אנו לחלק בין דבר שהי' מותר בעת המכירה ובין דבר האסור דאפילו קבא אסור למכור ועי' בטור ובב"י ס"ס קל"ד בשם הרשב"א במקום שנוהגים היתר בפת נכרי אין לחטים שנפל עליהם י"נ שום היתר אלא שורפן או מוליכן לים המלח ומדכתב שאין להחיטים שום היתר אלא שורפן ש"מ דאין להם היתר למכור קבא קבא ובי"ד סי'