פנים מאירות חלק ג לד

מפסיק ומתחיל לשורר ואח"כ קורא בתורה והכל שומעים הקריאה מהש"ץ אין ענין כלל להתם והמפורסמי' אין צריכין ראי' שמנהג זה נתיסד משנים קדמוניות לפני איתני וגאוני ארץ והלבוש מביא מנהג זה ואדתמה ההפסק בהקדמות יותר הי' לו לתמוה על שאנו מפסיקים בקרובץ שכתב הטור א"ח בסי' ס"ח שתמהו על המנהג הזה שבפירוש אמרו במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך ועוד שנינו כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו אפ"ה אין אנו מבטלין מנהגינו ק"ו בקריאת הקדמות שאין בהפסקה נגד הש"ס כיון שקורא פסוק ראשון אחר הברכה ואינו מפסיק בין הברכה ובין הקריאה אין כאן חשש ברכה לבטלה דדומה כמו שמברך על המזון המוציא והתחיל לאכול דמותר להפסיק ולדבר באמצע אכילה הכי נמי הכא כיון שהקדמות הוא שיר ושבח גדול שקיימו וקיבלו עליהם דורות ראשונים שהיה חביב בעיניהם מרוב קדושתו ונהגו להפסיק באמצע הקריאה והש"ץ משורר ואח"כ מתחיל לתחילת הקריאה והכל שומעים הקריאה מהש"ץ אין כח בידינו לבטל ולהתחכם על הראשונים לומר שלא עשו כדין ומנהגן של ישראל תורה היא וכבר אמרו כיוצא בזה ביבמות דף ק"ב ובמנחות דף ל"ב והא רב אית ליה מנהגא והאידנא נהג עלמא כסתומות דאמר רבה אמר רב כהנא אם יבוא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל הרי אפילו לאליהו אין שומעין לבטל המנהג ומנהג עוקר הלכה ק"ו בהקדמות לשורר שיר הקדוש הזה שאין כאן עקירת הלכה כאשר כתבנו על כן אין לבטל המנהג ולדעתי המבטל פוגע בכבוד ראשונים וכן כתבו המנהיגים ביציב פתגם ובאשריך הר עברים בהפטורת שמחת תורה ושב ואל תעשה עדיף שלא לבטל מנהג הראשונים שאלה לב על דבר הקלף שאחר עיבוד הסיד מושחין אותו בצבע לבן ועל ידי זה מתקנים הקלף שיהיה חלק ומזהיר ובהיר בלבנותו מאוד והכתב מיושר מאוד כי נוח לכתוב עליו וקצת סופרים הוציאו לעז על זה ואמרו שאסור לכתוב על קלף זה מפני שאינו כותב על הקלף רק על אותו צבע הלבן ומפסיק בין הקלף לכתב ואני אומר שקנאת סופרים הוא זה והבל יפצה פיהם חדא דהא לפי דינא דגמר' היה מעבדים הקלף ע"י עפצים וכתבו התוס' בפרק המוציא יין דף ע"ט ע"ב בד"ה קלף ואם נאמר קלפים שלנו דלא עפצים היכי מתכשרי ואומר ר"ת דתיקון שלנו חשיב כעפיציון וכו' וס"ת כשר בלא עפצין והיינו בתיקון טוב כשלנו ואף דמשמע בפ"ק דגיטין דאי לא עפצין יכול להזדייף ופסול ואנן סהדי דקלפים שלנו אין יכולין להזדייף אלמא חשיב כעיפוץ עכ"ל הרי להדיא שלא היו נוהגים לעבוד בסיד אלא בעפצים ע"י אומנים הבקיאים במלאכת עיבוד היטב ותיקנו עיבוד בסיד וע"י זה הקלף לבן ויפה יותר מעיבוד עפצים וא"כ בזמנינו שהמציאו האומנים לתקן אחר הסיד בצבע לבן שע"י זה הקלף חלק ולבן ובהיר ביותר זה הוא תקונו של קלף ולדעתי מצוה מן המובחר לכתוב על קלף זה לקיים זה אלי ואנוהו ומה שאומרים הסופרים שהצבע הזה הוי הפסק בין הכתב לקלף גם בזה לא דיברו נכונה דאמרינן בפ"ב דגיטין דף כ' ע"א אמר רב חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בה דלת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אין השם מן המובחר הרי אף לר' יהודה דכתב התחתון נכתב עכ"פ שלא לשמה והוי כאלו נפל במקום זה צבע שחור אפילו הכא שמדובק לקלף ואח"כ מעביר עליו קולמוס חשיב כתב עליון כתב ולא הוי הפסק בין הקלף שנכתב תחילה שלא לשמה ובין כתב של עכשיו הנכתב לשמה אלמא כיון דדיו ראשון מדובק לקלף לא חשיב הפסק הוא הדין בצבע לבן שמיפים הקלף ע"י זה דלא חשיב הפסק: ועוד דאמרינן בסוכה בפ' לולב הגזול דף ל"ז ע"א אמר להו רבא להני דמגדלי הושענה דבי ריש גלותא כי גדליתי הושענה בי ריש גלותא שיירי ביה בית יד כי היכי דלא ניהוי ביה חציצה רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ וא"כ הכא נמי כיון דהאי צבע לבן הוי לנאותו את הקלף אינו חציצה כלל ולדעתי הטילו מום בקדשי שמים ומצוה להדר אחר קלף כזה לקיים זה אלי ואנוהו ועיין ברא"ש ריש גיטין דין י"א שכ' שגם בימי חכמי התלמוד היה להם תיקון אחר בלא עפצים הרי כל מה שאנו עושים לתיקון הקלף זה הוא תיקונו וכל מה שאנו יכולים להדר הקלף שיהיה חלוק ולבן ביותר למצוה יחשב לקיים זה אלי ואנוהו כן נראה להלכה ולמעשה. נאום מאיר חותם פה ק"ק א"ש: שאלה לג יום ד' ט"ו טבת תצ"ז פה ווינא. אל ארז בלבנון קנקן מלא חדש וישן יסגי שלומו עד ביאת ינון ה"ה הרב המאור הגאון המופלא ומופלג נ"י פ"ה ע"ה כבוד מהור"ר מאיר נר"ו. יאיר אתנו סלה. כמה פעמים חשקה נפשי לכתוב אליו ולשאול תורה מפיו בשאלת תלמיד לרב אך אמרתי אקבצם וטרם הליכתי לביתי אי"ה אראה לראות פניו ופה אל פה אדבר בו אך זה יצא מהמעשה שבא לידינו שנקבר ביום א' העבר אחד מהולכי תמים והיה בתוך פיו שן תותבת מאיזה עצם נבילה ונשאל הדבר אם ליקח מפיו ובקל הי' יכול ליקח או להניח כמות שהוא לקבור עמו ובעמדי במעמד קברו אמרתי לפום רהיטא נראה לי לפע"ד ליקח מתוך פיו ולשרוף כמו נוי המת כסברת הב"ח בסי' שמ"ט בשערות אע"פ שאינם קלועים וקשורים דהא במתי' הנקברים בארץ טהורה דחייש להפסד טהרות דאם המצא תמצא בשדה שנחרש בה קבר עצם כשעורה מעצם הנ"ל ולא ניכר שבא משן דאינו מטמא כדאיתא בפ"ג מס' אהלות והנוגע בו עושה טהרות שרפינן עליה הטהרות וא"כ בארץ ישראל אין נקברים עמו מהאי טעמא שאמרנו ואף אנחנו יושבים בארץ נכרי' אעפ"כ ראוי לנהוג כן כמו שאנו נוטלים לידים בשביל סרך תרומה ועוד למה לנו להניח עצם נבילה בתוך פיו דהא אין קוברין רשע אצל צדיק אך רבים אומרים שיניחו לו כמו שהיה בחייו שמא לא ניחא ליה בהאי לקיחה ולמה לא לקח בעצמו בעת חליו גלל כן הניחו הדבר בשב ואל תעשה ובקשתי ממ"ו שיורני דעתו הרמה נחיה ולא נמות והתורה מפינו לא ימוש ודיני טהרת מורה צדק יחדש בימיו יתקדש ושלום מנאי אהובו נאמן ביתו משה במהור"א גינצבורג זצ"ל: תשובה משה משה לא פסיק טעמו וריחו לא נמר יפרח צדיק כתמר ה"ה ידידי הרבני המופלא המושלם ביראה ובחכמה כבוד מהור"ר משה גינצבורג נר"ו. הנה כתבו קבלתי ובקראי שנים ושלש דלתות ראיתי שאלה קטנה ששאל מכ"ת במת שמצאו בו שן תותבת מאיזה עצם נבילה וקודם קבורה נסתפקו אם ליקח השן מפיו ולשורפו כמו נוי המת ולא לקברו עם המת דחיישינן להפסד טהרות ואם המצא תמצא בשדה שנחרש בו קבר עצם כשעורה מהעצם הנ"ל ולא יהיה ניכר שבא מן השן דאינו מטמא כדאיתא בפ"ק דמס' אהלות והנוגע בו ועשה טהרות שרפינן עליו טהרות ובארץ ישראל אינו נקברים עמו מהאי טעמא שאמרנו עכ"ל. ונפלאתי על מכ"ת לחוש חששה רחוקה כזו שיחריש קבר זה דהא כתבו התוס' בפ"ק דמועד קטן דף ה' ע"ב ד"ה מנפח אדם בבית הפרס דלא הי' רגילין לקבור המתים בעומק כי השתא בזמן הזה וא"כ בזמן הזה דאפילו אם יחריש השדה עומק המחרישה ג' טפחים לא יעלה המת מקברו ודבר שאינו שכיח הוא וכיוצא כתבו התוס' שם בד"ה שאינו מטמא באוהל דלא הצריכו לציין בשביל היסט דהיסט מילתא דלא שכיחי הוא ויותר תמי' לי אם באנו לחוש שילך אדם לשדה זו שנחרש בה קבר דהוא מקום בית הפרס שהוא מענה מאה אמה א"כ אף שלא יגע בעצם כשעורה נמי שרפינן עליו תרומה כדאיתא בפ"ק דשבת דף ט"ו ע"ב על ששה ספיקות שורפין עליו התרומה וכתבו התוס' בד"ה על ספק בית הפרס דמיירי בשדה שנחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן וא"כ כשגזרו רבנן לשרוף התרומה אין הגרם בא עכשיו מחמת השן שנקבר עמו ואם נימא שימצא אדם עצם כשעורה בתוך בית הפרס ויוציא עצם זה לחוץ ויגע בו אדם אחר וישרפו התרומה לזה גם כן אינו חשש כיון שעצם זה נעשה כתמונת שן א"כ ממ"נ אם יכירו שהוא כדמות שן לא ישרפו עליו תרומה דשן של מת אינו מטמא כדאיתא באהלות ובנדה ובנזיר ואם לא יכירו שהוא תמונת שן א"כ לא גרע שן זה כשאר שיניים שנקברים עמו ואם המצא ימצא אח"כ עצם כשעורה שורפין עליו תרומה ולא חיישינן שמא משיניו הוא ואינו ניכר צורת השן מחמת שנרקב קצת ועוד אפילו שהוא עצם משאר עצמות כיון שנתערבו ברוב תולין הכל ברוב ושורפין עליו התרומה כמו דאיתא בביצה דף ל"ח ע"ב גבי שחוטה שנתערבה בנבילה ולדידן שחוטה בנבילה בטל והוי טומאה ודאית לשרוף הטהרות וא"כ אין חשש זה כשיקברו השן תותבת עמו יותר משלא יקברו עמו מחמת דהא שיניו נמי נתערבו ואפ"ה שורפין עליו אם נגע בעצם כשעורה ואינו ניכר שהוא שן ואם ניכר שהוא מן שן לא ישרפו ובשן תותבת נמי לא יבוא מכשול אם יכירו שהוא שן לא ישרפו ואם לא יכירו א"כ ראוי לשרוף ע"פ הדין ולא יבוא מזה מכשול עון וא"ת שלא יתן עכ"פ לכתחילה כדי שיתערב ואף גבי חמץ אסור להתערב קודם זמן איסורו לדעת ר"י כנזכר בטור א"ח סי' תמ"ז מ"מ התם יבוא ודאי האיסור בפסח אבל הכא מי יימר שיבא לידי מכשול עון וחששא רחוקה כזו כ"ע מודים דמותר לערב לכתחילה ואח"כ אין בו איסור שריפת תרומה טהורה ומה שכתב מכ"ת למה לנו להניח עצם נבילה לתוך פיו לדעתי אין שם נבילה על עצמות שאנו משתמשים בכלים של עצמות ואין בו חשש איסור או מיאוס דאין בעצמות בנותן טעם וכמו שאמרו בסוף מס' ידים משנה ו' עצמות החמור טהורים ונראה לי דיותר טוב לקבור עמו משלא יקברו עמו ויכול לבוא לידי תקלה להנות ממנו הנראה לפענ"ד כתבתי ואף שהוא דבר שאינו שכיח לרוב אהבתו השבתי לו. כ"ד היום יום ה' כ"ג טבת תצ"ז: נאום מאיר חותם פה ק"ק א"ש: