פנים מאירות חלק ג לב

אתיתון או לאסהודי אתיתן כו' הרי להדיא שהרשב"א לא כתב שהתרו אלא בדיני נפשות ובדיני ממונות אמרינן אי למחזי אתיתון או לאסהודי והש"ך לא התפלא אלא על ד"מ והסמ"ע למה הביאו דינו דהרשב"א במה שמפורש במתניתן וגם לא שייך בדיני ממונות התראה והרשב"א הוכרח להשיב על שאלתו לענין קדושין דהוי כמו דיני נפשות כמו שכתבו התוס' ויותר אני תמה על הגהתו בדברי הרשב"א במה שכתב כגון שהתרו בו צ"ל בהן וע"י הגהתו ניכר מחשבתו מתוך מעשה שלמד פי' זר ורחוק בדברי הר"ן ואין אנו צריכין להגהתו דבמתניתן דתני אימתי בזמן שהתרו בהן קאי על נפשות דעלמא ולכך נקט לשון רבים ומי שהעתיק לשון הרשב"א לא דיקדק בזה והיותר נראה לומר שבד"מ היה כתוב כו' וטעו המדפיסים והדפיסו בו ותדע דהא בתשובות הרשב"א לא כתוב תיבת בו או בהן אלא השיב בדיני נפשות שהתרו פסולין גם הם בעוברי עבירה וע"כ כדאמרן שכתבו בספריהם וכו' וטעו המדפיסים והדפיסו בו במקום וכו' ונראה שהעתיקו בספריהם דינו דהרשב"א חדא לאשמועינן שהרשב"א פסק כדברי דלא בעינן שיתרו הכשרים במעמד פסולים דלא כהרב ר' חיים כהן ולכך הביאו רישא דפסק' דהרשב"א וגם רמזו בתיבת וכו' שאף בדיני ממונות הדין כן דלא בעינן שיהי' הכשרים במעמד יחד אלא שואלין הפסולין אם לראות באו או להעיד ודבר זה נוח ומתקבל להסיר תמיהת הש"ך מדרכי משה ומהסמ"ע וק"ל וראיתי בש"ך שכתב וז"ל והילכך כיון שאין חותכין הדין ע"פ קרוב ופסול כשלא נתכוון להעיד אין חותכין הדין גם על פי עדות הכשרים אבל אם כולם כשרים חותכים הדין גם על פי אותן שלא נתכוונו להעיד וכן מבואר יותר בלשון הרמב"ם עצמו פ"ה מה' עדות דין ה' וז"ל אומרים להם להעיד באתם או לראות כל מי שאומר לראות מפרישים אותו וכל מי שאומר להעיד מפרישים אותו אם נמצאו באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדות כולם בטילה בד"א כשהיה בהן קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוון להעיד או שלא נתכוון להעיד חותכין הדין על פיו וכן הביא דברי הרמב"ם בש"ע ותימה לי איך אפשר להכשיר באותן שלא נתכוונו להעיד דהא ש"ס ערוך הוא בכריתות דף י"ב ע"ב אמר אביי מודה ר' מאיר לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אמר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות הרי בהדי' דאם אמר לא נתכוונתי לעדות דאין עדותו ממש וכן כתבו התוס' ישינים ד"ה לא נתכוונתי להעיד מכאן א"ר וכן דן הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו לשם לשם עדות אין בעדותן כלום אם באים אחר זמן להעיד בב"ד הרי להדי' אם לא יחדו אותם לעדים וגם לא נתכוונו להעיד דאין בעדותן ממש ואיך פסק הרמב"ם דסומכין על אותן עדים שלא נתכוונו להעיד כיון דלאו בר הגדה הוא וכתבו התוס' שם דילפינן מדכתיב והוא עד משמע שמתכוון דוקא ובאמת הרא"ש וגם הרי"ף לא הביאו דין זה ותמה אני על כל האחרונים שלא הביאו דבר זה כי הוא ש"ס ערוך בלי פלוגתא וצ"ע: שאלה כו יבמות דף ע"ד ע"ב תוס' ד"ה אית ספרים דגרסי משוחררת ובפ"ק דכריתות נמי תנן וכן שפחה דמביא קרבן ונאכל ומיהו תימה היכא מתרבי שפחה מקרא דאשה כיון דאיצטרך לגיורת ומשוחררת ונראה דשאינה משוחררת אתי' לה לה מאשה כדמשמע בכריתות ותמה אני דהתם משמע איפכא דקתני התם במתניתן דף ז' ע"ב וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן ופריך שפחה מנ"ל דת"ר בני ישראל אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה מנין ת"ל אשה מאי וכן שפחה ס"ד אמינא כי אמרינן כל המצות שהאשה חייבת בה עבד חייב בה הני מילי בדבר ששוה בין האיש ובין האשה אבל יולדות דבנשים איתא באנשים ליתא אימא לא תתחייב שפחה אהכי תני שפחה ש"מ דאי לא ריבויי דהאשה הוי אמינא דלא יליף לה מאשה וא"כ הדרא קושיות התוס' לדוכתא ואין לומר דהכי פירושה דתנא דמתניתן קמ"ל דלא כדסלקא אדעתן אלא האמת אף דאינו שוה באנשים כמו בנשים אפ"ה ילפינן לה לה מאשה א"כ קשה מאי פריך שפחה מנ"ל דילמא משום דילפינן לה לה מאשה אלא ע"כ צריכין אנו לומר כיון דיש לומר כיון דלא הושוה באיש כמו באשה לא ילפינן הך ג"ש לה לה מאשה ולכך פריך שפיר מנ"ל א"כ הדרא קושיות התוס' לדוכתא ואגב דאיירינן בדף ז' נזכיר מה שההיא שם הש"ס אבל גבי שמן המשחה כתיב כי נזר אלהיו עליו שמן משחה קריה רחמנא דאע"ג דאיתא עליו לא איתחיל ונרשם בש"ס חדשים במדבר ו' וטעות גמור הוא כי שם גבי נזיר כתיב ולא נזכר שמן אלא כנ"ל כי נזר שמן משחת אלהיו עליו ויקרא כ"ב והוא הנכון ואמת שאלה כז נשאלתי מהרב המופלא מהור"ר לוי אבד"ק ביליגראד שוחט אחד שבדק בהמה והלך מבית המטבחים ושאלו אותו על הבהמה ששחט ובדק אם היה כשירה ואמר לפני עדים שכשירה היא ואח"כ מצאו אחריו סירכה גדולה ונטרפה על ידי סירכה זו ושאל השואל מה דינו של השוחט הזה ועל הכלים אחר זה הביא השוחט עדים כשבא לבית בעל הבית שאלה המשרתת להשוחט אם יהיה להם בשר כשר לבשל לפני בעל הבית ובני ביתו והשיב בזה"ל אפשר ווערט כשר ווערין ומענה בפה השוחט שהיה רוצה לבדוק ולמעך הסירכה כנהוג ורוצה לתרץ דבריו ונפל מחלוקת בין הלומדים יש היו רוצים להעביר השוחט הזה ולהטריף הכלים מה שבישלו אחר מעשה זה ומורה אחד הכשיר להשוחט ועלה אש המחלוקת עד לב השמים והשבתי להם דבר כאשר עם לבבי: וזאת תשובה אחרונה שהשבתי וזה לשונו אחרי שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתבותיה שלום אמרתי להעתיק מה שכתב בים של שלמה פרק גיד הנשה סי' ט"ז על הר"י הלוי ששגג בטריפה שנמצא אחריו סירכא והיפך בזכותו יעוין שם בסי' י"ז פסק בא לידו מארץ רוסיא בש"ץ שהיה שוחט ובודק שמכר צד אחד שלפנים בחזקת כשירה ומצאו בו במיצר החזה סירכא חזקה שהיא טריפה לפי מנהגינו אבל עדיין לא אכלוהו ונשבע שמכשול זה בא לידו לפי שמכר ג"כ חלק אחר של טריפה ונתחלפו לו הכשירה בטריפה והיה אנשים שבאו לפסול אותו מחזקתו שלא יהיה עוד טבח והשיב להם שנאמן לומר שוגג הייתי דמוקמינן גברא אחזקתי' והביא ראי' על זה וכתב לבסוף אפילו תימא דלא מהימן לקולא להחזיק אותו בכשרות מ"מ הכא איכא הוכחה דלא במרד ובמעל עשה שהסירכא היתה גדולה כרוחב יד ואם היה רוצה לגנוב דעת המקום ודעת הבריות ולמכור טריפה הוי ליה לנתק ולהפריד כל הסירכות מן הצלעות שלא יהיה ניכר ונרגש וכבר ידוע מן התלמוד דסמכינן אאומדנא דמוכח אפילו במילתא דאיסור' והאריך שם ומסיים דאין מקום לפוסלו מאחר דאיכא שגגה אבל מ"מ אם רוצים הקהל או אף יחידים להחמיר על עצמן שלא לאכול מבדיקתו מאן מחי בידייהו רק שיהיה דעתן לשם שמים ולא לעשות אגודות על צד מחלוקות והאריך שם מאוד יעוין שם: ועתה התבוננו וראו מאן גבר ומאן גבר רבן של כל בני הגולה ומהר"ם מריזבורג שהי' קדמון וגדול הדור שלימדו זכות שלא להעבירו ועיקר שאין כח בנו להעמיד משפטי הדת על תלו ואנן יתמי דיתמי מה נענין בתרייהו שבעו"ה גברו בעלי זרוע וידיהם רמה וכיוצא בזה כתב מהרש"ל שם שיש לחוש שלא ימצא צירוף אליו ממשפחתו או מריעיו להחזיקו שלא יכנע לבו לשמוע ובנידון דידן נמי יש לחוש לזה ובפרטות שאף לדברי העדים שאמרו ששאלו אותו על הבהמה ואמר שהיא כשירה ואח"כ מצאו אחריו סירכא גדולה אי בעי הוי אמר שוגג היתי ומחמת מהירות כאשר מצוי הוא מכשול כזה ויש לו הוכחה ואומדנ' דאם היה רוצה להכשיל במזיד היה לו לחתוך ולנתק הסירכה בענין שלא היה מרגישים כלל א"כ לדעת הרמב"ם מרוטבורג לא מעברינן ליה בפעם ראשונה ופשיטא הכא דאיכא אומדנא כמו שכתב מהרש"ל וגם הוא מביא עדים בשעה ששאלה אותו המשרתת כשבא מן המבטחיים ואמר לה שאפשר שיהיה לה בשר כשר ואפשר שנתחרט על מה שהשיב להעדים הראשונים ורצה לבדוק כדת ודין תורתינו ובפרטות שהיה יכול לומר שוגג היתי ומצינו כיוצא בזה דתנן בפרק ט' דכריתות שנים אמר אכל והוא אומר לא אכלתי וסברי חכמים שאין העדים נאמנים לחייבו בקרבן דאי בעי מצי למימר מזיד היתי ה"נ דכוותי' דאי בעי היה אומר אומר שוגג הייתי א"כ אין נעשה חשוד על פיהם אמנם באשר שהרב העיר העבירו מאומנתו למגדר מילתא ומצינו שגדולי ראשונים העבירו השוחט על שלשים יום ועשה השוחט שלא כהוגן אם לא קיבל עליו גזירת הרב וב"ד והי' ראוי לאסור הכלים מה שבישלו אחר העברתו ואכלו משחיטתו אך מקרוב קבלתי כתב ונאמר שם שהשוחט מתנצל ונשבע שלא שחט במשך העברתו וקיבל עונשו בכן הנני אומר כי תורתינו הקדושה דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותה שלום אם אמת הדבר שנשבע בפועל שלא עבר על דעת ב"ד וקיבל גזירתם ראוי לסמוך על זה להתיר הכלים ודומה לזה הביא הש"ך בסי' קי"ט ס"ק כ"ב בשם מהרש"ל מי שהי' חשוד על סתם יינם כמו בדורות הללו מותר להאמין על יין נסך כשנשבע עליו רק שיפרוט לו השבועה ופשיטא הכא די"ל שאינו נחשד כלל וא"כ אם האמת אתו שנשבע בפועל שקיים גזירת ב"ד חוזר לכשרתו כיון שקיבל עליו הדין אחינו הוא וגם הכלים מותרים ומכאן ואילך השומע ישמע והחדל יחדל בלבד שיכוון לשם שמים ולא למחלוקות כאשר כ' מהרש"ל והנראה לפע"ד כתבתי ושלום על דייני ישראל. נאום מאיר חותם פה ק"ק א"ש: שאלה כח כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות איסורי מזבח דין ה' וז"ל הנדמה אע"פ שאינו כלאים הרי הוא פסול למזבח כיצד רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין כבש אע"פ שיש בו מקצת סימנים הואיל והוא דומה למין אחר פסול כבעל מום ובפ' שני מהלכות בכורות כתב ג"כ דין זה וז"ל רחל שילדה כמין עז או עז שילדה כמין רחל פטור מן הבכורה ובי"ד