פנים מאירות חלק ג כג

מאריך ומרחיב ומעמיק בשריותא דהאי איתתא ובסוף דברי קדשו כתב וזה לשונו דילמא היה כוונתו שיכתוב הסופר התנאי בגט דלאו כ"ע דינא גמירי דאין רשאים לכתוב תנאי בגט וכיון דהסופר עבר על צויו של בעל שינה משליחתו של בעל ובטל הגט וא"כ איך מסר גט הזה ליד השליח ודנתי למכ"ת לכף זכות מסתמא דיבר מכ"ת עם הש"מ והבינו הדבר איך שיהיה התנאי ויודע כוונתו שלא ציוה לכתוב התנאי בגט כלל גלל כן נתן לשליח עכ"ל. הנה מה שדן אותי מר לכ"ז המקום ב"ה ידינהו ג"כ לכ"ז וקיים בי רבינו ושפטתם צדק הוי דן וכו' עכ"פ מעשה שהיה לא כך היה כנזכר בזכרון עדות שבא עלי בלילה לשאול כדת מה לעשות וצויתי שילכו לבית הש"מ הסופר ושני עדים ושיצוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום ולא יותר ולא נמצאתי כלל עם הש"מ עד עת נתינת הגט כי אמרתי בעת הנתינה ליתן בתנאי כתיקון חז"ל עם כל זה אני מבטיח לאמ"ו להעתיק דבריו הנעימים מכתב אשכנז לספרדים ואשלחם לרבני וחכמי קוסטנטינ' שישתעשעו ויעיינו בדבריו החומרי' כ"ד אהובו נאמן כפוף ופשוט המתאוה לשמוע דברי חכמים בנחת הקטן לוי ירושלמי: שאלה יג מעשה באשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה עצמה בעד שאינו בדוק ומצאה טפת דם כחרדל נראה דטמאה דהא באם בדקה ולא מצאה כתב בתרומת הדשן סי' רמ"ו דיש לטמאה והביא בש"ע סי' קפ"ח וריש סי' ק"צ מטעמא כיון דהרגשה דאורייתא הוי כלמ"ד וסתות דאורייתא דאפילו בדקה אחר זמן ומצאה טהורה טמאה וא"כ ה"ה אם בדקה בעד שאינו בדוק דאף אם נימא דדם זה היה מקודם א"כ לא גרע מאם בדקה ולא מצאה דטמאה ועוד אפילו אם היה בידינו להקל בבדקה ולא מצאה מ"מ הכא שמצאה טיפת דם גרע טפי ולא תלינן לקולא דהא ריש פרק הרואה כתם באשה שהיא עושה צרכי' וראתה דם ר"מ אומר אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה ופריך היכי דמי אי דארגשה יושבת אמאי טהורה כו' הרי להדיא בלא הרגשה תלינן הדם דאתי מחמת מכה שיש לה במקום מי רגלים שאין דרך דם נדה לצאת עם מי רגלים אפ"ה אם הרגישה לא תלינן לקולא א"כ ה"ה אם הרגישה ובדקה עצמה בעד שאינו בדוק לא תלינן לקולא כיון דהרגשה דאורייתא וכן משמע קצת מדברי הט"ז ק"ץ ס"ק כ"ג וכן הוראתי הלכה למעשה: שאלה יד היום יום א' י"ד מרחשון תע"ו. בא לפני הוראה באווזא שהיה מונח במעי' כמוטל חופית והיה דומה לביצה קרושה וחתכתי השלחופית ומצאתי שהיה כולה מלא נוצות קטנות וגדולות ארוכות וקצרות וכבר דיברו בנידון זה האחרונים הט"ז בס"ס נ"ח בשם הב"ח שהדעת מכרעת מתוך שנתרבה שומנם לא הי' כח בטבע האווזא להוציא גידול הנוצות לחוץ וגדלו בפנים וכן הכשיר מר"א אשכנזי וכן כתב הפרי חדש וספר לחם הפנים והסכימו כולם להתיר חוץ מתשובות שארית יוסף שפיקפק בדבר ולא היה לפני תשובה זו אך תמה אני על טעם המתירין כי אין זה אלא דברי נביאות אדרבה נראה לומר שהאווזות מנקרי' בנוצות ובולעים הנוצות ובסוף הנוצות חדים כמו קוץ ונקבו בני מעים ויוצאים לחוץ לתוך חלל הגוף וע"י הליחה נקרם עליהם עור למעלה ומתוך שהרהרתי תפשתי בתוך העור קוץ קטן כחצי זרת ארכו ושמחתי כעל כל הון שהצלני ה' משגי' ואחר זה בא לי שאלה כיוצא כזה מבני הרב מהר"י אבד"ק נעשוויני שמצא בתוך בני מעים של אווזא שקורין טריפה דערם נוצות ארוכות ונוצות קטנות תחתיהן ומרוב גודלם נתקשה ממש כאבן ובראש השני היה מבעט ויוצא כמחט עבה ונסתפק בדבר מאוד ואני אומר בטח מה שכתבו האחרונים מתוך שנתרבה שומנם לא היה כח בטבע האווזות להוציא גדולי הנוצות לחוץ ודבר זה בדוי מלב ואין הדעת סובלתו ונשתקע הדבר ולא נאמר ואיפכא מסתברא שבלעו הנוצות וניקבו בני מעים ויצאו לחלל הגוף ודינם כדין קוץ הנמצא בחלל הגוף אלא אם נמצאו מונחים בתוך המעים דלא יצאו לחוץ לחלל הגוף בזה יש להכשיר מידי דהוי אמחט שנמצא מונח בתוך המעים דמכשרתן אבל אם מוצאי' הנוצות בחלל הגוף בזה יש להטריף כדין קוץ הנמצא בחלל הגוף ומה שכתבו האחרונים שמחמת שומנם גידלו בפנים דבר זה אין לו שחר אלא תולין במצוי וזה מצוי שהאווזות מנקרי' בנוצות ובלעו הנוצות וניקבו בני מעים ויצאו לחלל הגוף וראוי להטריף וה' ינחני בדרך אמת. שאלה טו נשאלתי באחד ששכר נכרי' להמשיך יינות שלו מן המרתף ולהושיבם על עגלה והנכרי' מושכי החביות אומנים ובקיאים במלאכתם להושיב כל חביות על תיקונו ואירע כשגלגלו החביות ונתהפך המגופה לצד הארץ ונפלה המגופה והפקק מפי החביות והתחיל היין לקלח מן החביות לארץ והניח הנכרי ידו לסתום פי החביות ובאו הנכרי' האומנים וסייעו והגביהו החביות עד שבא פי החביות למעלה וישראל עמדו שם וראו כל זה ונשאלתי אם יין זה מותר בשתי' או לא: תשובה דבר זה כבר האריכו ראשונים וגם אחרונים והב"ח בי"ד סי' קכ"ד ס"ס כ' וז"ל כתב המרדכי פי' ר"י דכותי' בזמן הזה לא בקיאי בטיב ע"ז ולאו בני ניסוך נינהו כל מגען נקרא מגע שלא בכוונה כו' ונראה דה"ה אפילו אם נגע בידו אם לא כיון ליגע אלא למדידה או להציל את היין כשאין שם ישראל דבכותי שיודע בטיב ע"ז לא היה אסור בהנאה אלא בשתי' השתא דכותי' אינם יודעים בטיב ע"ז שרי אפילו בשתי' כמ"ש הרמב"ם ומביאו רבינו בתחילת סימן זה גבי ישמעאלים וכן כתב מהרמ"א בספר דרכי משה ופסק כך בהגהות ש"ע כו' וכן באנח ידו על הנקב אפילו תחוב בו אצבעו או ברזא ארוכה היכי דלא היה שם ישראל להציל הכל מותר בהנאה אפילו ביודע בטיב ע"ז דבעבידת' הוא טרוד להציל את היין כדכתב הראב"ד והרשב"א והשתא בכותי' בזמן הזה במודד ביד או אנח ידו עלייהו ולא היה שם ישראל שרי אפילו בשתי' ועל זה יש לסמוך הלכה למעשה ומי שרוצה להחמיר יחמיר לעצמו ולא יפסיד ממון של ישראל שלא כדין ובת"ה סי' ר"ד כתב דבי"נ איקלו בי' רבוותא בזמן הזה בכמה דוכתא לא דייקינן כולה האי להחמיר ומסיים וא"כ במגעו כשלא נתכוון אלא למדידה או להצלה שרי אפילו בשתי' בזמן הזה עכ"ל ואף שהט"ז בסי' קכ"ד ס"ק ל"א חולק וס"ל דלא מהני טירדא להתיר בשתי' מ"מ מסיים וז"ל מ"מ כיון דכבר הורה זקן מוחז"ל להקל בשתי' בהצלת היין ע"י שהניח ידו על הנקב ויש לתת טעם כיון דאין כאן מגע בכל היין אלא שמנע מלצאת אין כאן אלא איסור כמו של נכרי' כמו שכתב הר"ן בפי' ר"י בשם הרמב"ן בעובדא דרב פפא כו' אבל אם הניח אצבע בנקב ועובר כל השוליים אע"פ שעושה כדי להציל כיון שיש מגע ממש בפנים כמו שכתבו כל הפוסקים אסור אפילו לדידן בשתי' עכ"ל והש"ך בסי' הנ"ל ס"ק מ"ט כתב על דברי רמ"א וי"א דאפילו מדדו בידו אינו אוסר בהנאה הואיל ובמלאכתו הוא עוסק וכתב הש"כ אינו אוסר בהנאה ולדידן שרי אף בשתי' במקום הפסד וכן פסק הב"ח ס"ס כ' ובסי' קטן נ' במקום הפסד כתב הט"ז הפסד מרובה ולי נראה אפילו הפסד מועט וכן משמע מדבריו בדרכי משה ובסי' קטן ע"א כתב בשם מהרי"ל סי' ל"ח דמגע נכרי' בכוונה ע"י דבר אחר בזמן הזה אין להתיר אלא במקום הפסד מרובה וגם בספר אפי רברבי דף ע"ט ע"ב הביא דברי הרב רמ"א וכתב עלה ואין להקל בזה רק בהפסד מרובה ולכאורה דבריו סותרים למה שכתב בס"ק מ"ט וע"כ צריכין אנו לחלק דבסי' י"ט מיירי לענין היתר הנאה לדינ' דש"ס ושם הכריע אפילו בהפסד מועט אבל בסי' כ"ד רוצה להתיר אפילו בשתי' בזמן הזה אינו מתיר אלא בהפסד מרובה עכ"פ נמצא אנו למידן היכי שלא היה ישראל עומד שם הקילו האחרונים בזמן הזה אפילו בשתי' במקום הפסד מרובה אלא בנידון דידן ששכרו הנכרים להמשיך חביות יין מן המרתף על עגלה והם אומנים בזה ע"י תחבולות לגלגל החביות להושיב על העגלה ואירע שנתהפך המגופה למטה ונפלה המגופה מפי החביות והתחיל היין לקלח מן החביות לארץ והניח הנכרי ידו לסתום פי החביות אף שהי' ישראל עומד שם שרי ודומה ממש לזה כתב הט"ז בס"ק כ"ה שאלה נכרי' שתיקנו חביות לחזקו ומתוך הכאתו בחביות נפתח סדק אחד והיה היין מקלח דרך שם וסתם אותו בידו והתיר בשתי' ואף שישראל שם משום דהוא בהול על ממונו ע"כ נזדרז היא ביותר להציל יינו דמכח מעשיו נתקלקל ובדיניהם חייב לשלם אין לנו הוכחה דכיון לנסך אלא היה בהול שלא יצטרך לשלם ההזיק על כן קדם והציל ושפיר קרינן ביה טירדא ומסיים דהאי מילתא, חדתא ולא נזכר בפירוש בפוסקים אבל ברורה היא ולית בי' ספיקא בסייעת' דשמייא עכ"ל וא"כ בנ"ד אף שהי' ישראל באותו מעשה מ"מ אין להם שייכות באותו יין כי לא בקיאי במלאכה זו והנכרי' העגלגלי' החביות יראו לנפשם שלא יצטרכו לשלם ההיזק ועכ"פ יפסיד משכרו וא"כ ניכר הדבר שלא נתכוון לנסך אלא להצלה ומותר לדידן אפילו בשתי' ונראה להקל אף שלא במקום הפסד מרובה כסתימת רמ"א בס"ס כ"ד: וראיתי בט"ז ס"ק כ"ה וז"ל וראיתי בלבוש שכתב בכה"ג גבי נקב שאין אומנות להניח יד על הנקב וישראל יכול לעשות ג"כ אבל לעיל גבי חביות שנסדקה שיש בו אומנות אפילו יש ישראל וקדם הנכרי' לא אסרו כו' ולא דק כלל ונמשך לו הטעות מחמת שראה שסידר רמ"א חילוק זה כאן ולא בסוף כ"ג אבל באמת קאי על מ"ש הב"י בשם הרשב"א לחלק כן גבי חביות ולא עיין אפילו בב"י וכתב עוד שהנכרים עשו כן למצוא חן כי גם בזה לא דק דסברא זו לא ס"ל לא להראב"ד ולא להרא"ש עכ"ל: ואני אומר שבחנם העביר עליו הדרך ולא דיקדק יפה בדברי הלבוש כי זה לשון הלבוש אבל לעיל גבי חביות שנסדקה ובא הנכרי וכרכה או חבקה שיש בו אומנות לעשותו אפילו יש כאן ישראל וקדם הנכרי לא אסרו בהנאה דלא אמרינן לנסך קא מכוון כיון שקדם אלא