פנים מאירות חלק ב צט

תקנה שוינהו ככלי מתכות וסברא שה"ה לענין כלים חדשים דהא טומאת כלים נמי ילפינן מהאי קרא דמדין דפריך שם כלי מתכו' דאוריית' נינהו דכתיב אך את הזהב ואת הכסף ואף דכלי מתכות ילפינן מכלי מדין אפ"ה כלי זכוכית לא הוי בכלל כלי מתכות דלהוי טומא' דאוריית' ה"ה לענין טבילת כלים חדשי' דאמרינן כלי מתכות כתובים בפרשה לא הוי כלי זכוכית בכלל לענין טביל' ואף דהאי קרא לענין הגעלה כתיב ילפינן מיני' טומאה כמו שכתבו התוס' בפרק במה אשה דף נ"ח ע"ב דאמר ר' יונתן מנין שמשמיע קול בכלי מתכות טמא שנאמר כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש אפילו דיבור יבא באש וכתבו התוס' אע"ג דהאי קרא לא גבי טומאה כתיב אלא לגבי הגעלה מסתברא דהתם אין דיבור מעלה ומוריד ואם אין ענין להגעלה תנהו ענין לטומאה מכ"ל א"כ אם משמיע קול בכלי מתכות מקבל טומאה ק"ו לכלים גמורים של מתכות והשתא הא דקאמר הש"ס כלי מתכות דאוריית' נינהו דכתיב אך את הזהב אסיפא דקרא סמיך כל דבר אשר יבא באש ע"כ באם אין ענין מוקמינן לטומאה: ובזה הבנתי דברי הרמב"ם שכתב בפ' י"ז מה' מא"א דין ה' טבילה זו שמטבילין כלי סעודה הנלקחים מן הכותים כו' אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים ורמז לה כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי כותים לא מידי טומאה שאין לך טומאה עולה ע"י אש וכל הטמאים בטביל' עולין מטומאתן וטומאת מת בהזא' וטבילה ואין שם אש כלל ולכאורה למה איצטרך למימר מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעול כו' מהי תיתי לומר שמיירי לטהר מידי טומאה אלא ע"כ כיון דלמדין טומאת כלי מתכות נמי מהאי קרא א"כ נימא כי היכי דרמיז' הכי טומאת כלים בהאי קרא כל דבר אשר יבא באש ה"נ רמיזא טהרת כלים ליטהר מטומאה ע"י אש ולכך איצטרך לומר ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעול ולא מידי טומאה וק"ל ועכ"פ שגג בעל הלכה ברורה דלדעת דמתירין לטבול מתירין אפילו כלי מתכו' דס"ל דכלי מתכות אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכת' בעלמא ולדעת האוסרי' אפי' כלי זכוכי' דטבילתן מדרבנן אפ"ה אסרי משום דלא דמי לכל טמא דחזי לטומאה בימי טומאתו וירא שמים יתן במתנה לכותי ואגב דאיירינן בהאי דינא דיתן במתנה לכותי נמי נימא מילתא דחזינ' הא דכתב בא"ח סי' י"ב אם נפסק א' מן הציצית ומתבייש לישב בלא טלית דיוכל ללבשו בלא ברכה מכח כבוד הבריות הקשה גדול א' וז"ל למה שרינן לילך בשבת הא יש תקנה אחרת ליתנם לאחר ואותו איש ישאל לו וטלית שאול' פטורה כמו בטבילת כלים וכתב הספר הלכה ברורה וגברא קא חזינן ולא קושי' דמאי קשה הלא יש תקנה אחרת מ"מ תקנה זו אינו אלא שיפטר עצמו ע"י מתנה ולא שיתקיים ללבוש טלית מצויצת. ועוד הרי א"צ לזה כיון דבשבת לא יוכל לעשות ציצית הרי פטור ול"ל להטריח וליתן במתנה ולשאול מפני כבוד הבריות הא שרי בלא עניני' אלו עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו כאלו אין להם שחר דהא ציצית חובת גברא הוא ולא חובת מנא וכלי קופסא פטורים אלא שאם לובש טלית בת ד' כנפות ואינו מטיל ציצית מבטל מצות עשה וא"כ יפה הקשה החכם דלמה התירו לו לבטל מצות עשה בשביל כבוד הבריות הלוא יש לו תקנה שלא יעבור כלל שיתן במתנה ואותו איש ישאל לו וטלית שאולה פטורה ומותר לילך בו ולא יבטל מצות עשה כלל וק"ל: שאלה צח נשאלתי איך קאמר הש"ס בקידושין דף ל"ד ע"ב דמצה והקהל לא הוי שני כתובים דאי כתב רחמנא מצה ולא כתב הקהל ה"א נילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות. וקשה הא אסקינן בסוכה דף כ"א ע"ב דסוכה הלכה למשה מסיני דנשים פטורות וקרא דהאזרח אתי לרבות את הגרים ורש"י פי' בשבת דף קל"ב ע"א דאין דנין ק"ו מהלכה דלא ניתנה התורה שבעל פה לדרוש בי"ג מדות הרי ג"ש בכלל וא"כ אין דנין ג"ש מהלכה וא"כ איך היה אפשר לילף מצה מסוכה בג"ש הלוא סוכה הילכתא הוא דע"כ האזרח לרבות כמו גבי י"כ: תשובה דבר זה כבר כתבתי בגליון הש"ס שלי שלאו דוקא דהא בפסחים דף פ"א בעי למילף טומאת התהום דהותרה בתמיד ק"ו מפסח ופריך ומי דנין ק"ו מהלכה ומסיק אלא אמר רבא יליף מועדו מועדו מפסח ופריך ומי דנין ק"ו מהלכה ומסיק אלא אמר רבא כו' ופי' רש"י בד"ה טומאת התהום גופא היכי כתיבי ומשני דרב יוסף כבר אפשוט' הך מסקנא דלקמן דטומאת התהום גמירי גמירא לה ומשום הכי פרכינן לעיל ומי דיינין ק"ו מהלכה עכ"ל הרי להדי' דק"ו לא דיינין אבל ג"ש דיינין וכן מוכח מתוס' דקדושין דף י"ז ד"ה ונילף ריקם ריקם מעולת ראי' וא"ת בעולת ראי' גופא מנ"ל דבכל שהוא נילף מבכור ותהא ה' סלעים וי"ל דשמא הלכה למשה מסיני הוא כו' ולפ"ז מאי פריך הש"ס ונילף ג"ש ריקם מעולת ראי' הא עולת ראי' הוי הלכת' ואין למידין ג"ש אלא מ"כ דוקא ק"ו לא ילפינן הא ג"ש ילפינן אף מהלכה ובזה אמרתי לישב ליתן טעם לשבח כל הלכה למ"מ למה לא נכתב בהדי' בתורה אלא טעמא דאפשר דהיתי לומד איזה ק"ו ולכך לא נכתב בהדי' כדי שלא ללמוד ק"ו וק"ל. ויש לישב עוד בענין אחר ודו"ק: שאלה צט נשאלתי כהן שיש לו יא"צ על אב או אם ונוהגין להתענות וביום זה ניתן לו בן לפדות אם מחויב להשלים התענית או לא: תשובה בוודאי תענית י"צ הוי אם ידוע והוי לדיד' כמו תענית ציבור וכתב המג"א בסי' תקס"ח ס"ק י' בשם הש"ך אם חל פדיון הבן ביום תענית ציבור נוהגים לפדות ביום התענית ולעשות הסעודה בלילה וא"כ בנידן זה אף שהכהן שייך בגוה צריך להשלים והוא יפדה ביום אך לענין ברכה שנהגו שהכהן מברך על היין נראה דלא יברך אלא אחר יברך ואף דגבי מילה ביום התענית נוהגין דמוהל מברך ונותנים הברכה לתינוקת קטנים התם לא איפשר בענין אחר וסמכינן אהא דכתב הב"י וז"ל בי"ד סי' רס"ה כתב הכל בו באותו טעימה שמטעמינן לתינוק סומכין שלא לטעום המוהל כו' וכתב הב"י וז"ל ולי נראה שטעימת הנימל אינו מוציאתו מידי ברכה לבטלה כיון דלאו בר חיובא הוא כלל ואפילו מדרבנן וטעימת האם אפשר דנפקא בברכת המברך אע"ג דברכת הנהנין היא כיון דנתקנה ברכת אשר קידש ידיד על היין ה"ל ככסא דקדושא ואבדלתא דמוציא אחרים ג"כ מברכת היין עכ"ל ואנן סמכינן שהקטני' חייבי' מדרבנן מוציאין אותן כמו להוציא לגדולים מטעם כיון שנתקנה ברכת אשר קידש על הכוס הוי ככסא דקדושה ובבכור לא נהיגן שיאמר שום ברכה אחרת בברכת היין ואף שבנוסח ברכות ותיקון גאוגי' כתבו אחר ברכת שהחיינו והדר מזגי לי' לכהנא כסא דחמרא ומברך כהנא בפה"ג בא"ה אשר קידש עובר כבר השיג על זה הרא"ש והטור שלא לברך ברכה שלא נזכרה בתלמוד א"כ מה שאנו נוהגי' להביא כוס של יין אינו אלא מצד המנהג ולכבד לכהן ולא נתקנה בשביל ברכה הראשונו' שהרי כבר בירך וא"כ אינו בדין שהוא יברך ולא יטעום ונראה דיותר טוב שאחרים יברכו דהא אפי' בברכת אשר קידש ידיד דנזכר בתלמוד אינו חיוב על המוהל כמו שכתב בש"ע אבי הבן או המוהל או אחר מברך כו' ה"נ דבודאי האי כסא דפדינא לא הוי ככסא דקדושא ואבדלתא וכיון שהכהן צריך להשלים תעניתו אחר מברך ואם רוצים שהכהן יהי' על סעודת מצוה יעשו הפדיון סמוך למנחה והכהן ישלים תעניתו ויבא על הסעודה בלילה וכן נראה לי להורות: שאלה ק פסקתי הלכה למעשה באחד שמתה אמו ולא נודע לו ושעה אחת קודם פורים נודע לאנשי ביתו ושאלו לי אם להגיד לו כדי שיגיד קדיש ופסקתי שלא להגיד לו עד אחר פורים דהא כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אי אבילות נוהג בפורים לדעת השאלתו' אסור לנהוג בו אבילות כמו ביו"ט והר"ם מרוטנבורג חלק עליו שאין מבטלין אבילות אלא דבר שבצנעה נוהג ואף שאנו פוסקי' כדעת הר"ם מ"מ לכתחילה לגרום אבילות מוטב שלא להגיד להוציא נפשן מפלוגתא דהא מצד הדין אסור להגיד אפילו באב כנזכר בש"ע ביו"ד סי' ת"ב אלא שרמ"א כתב שמנהג להודיע לבנים זכרים בשביל קדיש א"כ בכי האי גוונא להוציא נפשן מפלוגתא מוטב לסתור המנהג ולעשות ע"פ הדין ושב ואל תעשה עדיף: שאלה קא א"ה סי' צ"ג סי' ג' כתב רמ"א ויכולין ב"ד לתקן במקומן שהיתומי' יסלקו אותה כשירצו וכתב הב"ש חוץ מג' חדשים ראשונים אינם יכולין לסלק בריב"ש סי' ק"ז והטעם משמע הואיל והיא אסורה להנשא מחמתו יש לה מזונות בע"כ כו'. ונראה לי דווקא אם לא תבעה אלמנה כתובה בב"ד אבל אם תבעה כתובה בב"ד מזה לא דיבר הריב"ש וכ"ע מודי דאין לה מזונות דדוקא אם ב"ד רצו לתקן משמע שלא הי' המנהג ידוע שנוהגים כאנשי יהודא שאומרים שהדבר תלוי ביד יתומים וכבר פסק רבינו חננאל ורב אלפס דאם אין מנהג ידוע יעשו כשמואל דפסק כאנשי גליל דסבירי להו שהדבר תלוי בה להיות ניזונות כל זמן שלא תרצה לגבות כתובה ולכך אין כח בידם לתקן דבר שהוא חוב לה לגמרי שלא ליתן לה מזונות והיא אגודה בבעלה שאסורה להנשא אבל היכי שתבעה כתובה מעיקרא לא תיקנה לה רבנן מזונות אפילו אנשי גליל ולכך פשוט דאין לה מזונות ודבר פשוט הוא ולא כתבתי אלא להוציא מדיין אחד שרצה לפסוק אף בדתבעה כתובה ליתן לה מזונות משך ג' חדשים ראשונים ודבר ברור שאין הדין כן. עוד באתי להזכיר שרבים אומרים שרשות ביד יתומי' ליתן לאלמנה קרקע או מטלטלים דאף שהי' להם מעות מזומן וסומכין על הא דאיתא בח"מ סי' רנ"ג סי' ב' בהג"ה וז"ל האומר לפרוע לאשתו כתובה במעות מזומנים אין זה לשון מתנה ואין היורשי'. צריכי' לקיים משום מצוה לקיים דברי מת וטעות בידם דהתם מיירי שאין לו מעות וציוה ליתן לה במזומן ר"ל שימכרו היורשים אינם מחויבים