פנים מאירות חלק ב ק

אבל היכי שהניח מעות מזומן מחויבים לסלק וכן כתב הש"ך בהדי' בח"מ סי' ק"א וז"ל וכן הדין לענין כתובה שצריך ליתן לה מעות מזומנים אם יש להם ליתומים מעות בעין יעיון שם וסיים אפילו יש ליתומים קרקע מחוייבים ליתן לה מטלטלי' ע"ש: שאלה קב נשאלתי באלמן אחד שנשא אשה והי' חייב לכמה אנשים בש"ח על ממרנ' ושבק חיים לכל חי ורצו בעלי ש"ח לגבות קודם כתובת אשתו באמרם שהם מוקדמ'. ונ"ל דאין להם קדימה דהא מבואר בדברי הסמ"ע ובש"ע סי' מ"ח דממרנ' שלנו אינם אלא כמלוה על פה ואף שאין יכול לטעון פרעתי זהו תיקן המדינה אבל אינו גובה משועבדים אף שנתקיים חתימת הלוה מ"מ אינו אלא כמלוה על פה שאינם מעידים אלא על ח"י הלוה ואף שכתב בח"מ סי' מ' ובסי' ס"ט כתב ידו שהחתים עדים אחר חתימתו לא קיים החתימה אלא לקיים הענין כו'. התם לא כתבו בפירוש שמקיים החתימה אבל בקיום ממרני דידן שכותבים בפירוש לקיים החתימה ואי לאו מתיקון המדינה הי' יכול לומר פרעתי וכיון שכן הוא הוי מלוה על פה אלא שאינו נאמן לומר פרעתי ואשה שיש לה כתובה ושיעבוד בשטר בעדים קודמת ובטור ח"מ סי' ק"ד דין י"ג הביא פלוגתא דלרב האי שמלוה פה קודמת לגבות אבני חורי כיון שעדים מעידים שקדמו. ורב אלפס פסק שמלוה בשטר קודמת אע"פ שהיא מאוחרת ששיעבוד שטר דינו כמכרו כשם שמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות מאוחרים מפני שאין לה קול כך אינו גובה מבני חורי שנשתעבדו לאחר מכן והב"י הביא דברי ר"ן שכתב ודברי הרי"ף נראה עיקר ותמהני על הרב הב"י שפסק כרב האי ולא הביא דעת החולקי' וגם אינו מפורש בדברי הרמב"ם שסובר כרב האי וכבר השיגו הש"ך וכתב עיקר לדינא דמלוה בשטר קודם ובעיר שושן הביא דעת החולקי' והוא דעת הרי"ף וכתב והכי מסתבר ואף לדעת רב האי עיקר טעמא דק"ל שיעבודא דאורייתא וכיון שעדים מעידים דמלוה ע"פ קדמה מ"ל בשטר מ"ל בלא שטר. והש"ך שדא בי' נרגא ריש סי' ל"ט ועיקר להלכה דשיעבוד' לאו דאורייתא ובהאי דינא דמסתברא טעמא דהרי"ף והסכימו עמו גדולי אחרוני' ראוי לפסוק כוותיה ועי' בתשובת ב"ח סי' ס"ג והש"ך הכריע דאם כתב בשטר דאם שיעבוד לו נכסים בפירוש בשטר מודו רב האי דמלוה בשטר קודם א"כ בכתובה שכתוב בפירוש ששיעבד כל נכסיו היא מוקדמת וכן פסקנו להלכה למעשה פה היום יום ג' ט"ז אדר ראשון תפ"ט לפ"ק: שאלה קג סנהדרין דף ס' ע"א אלא מעתה ושמרתם את חקתי ואת משפטי כו'. הקשו התוס' ד"ה חוקתי אע"ג דהאי קרא בעריות כתיב ושפיר מצינו למימר שחקקתי לך כבר דבני נח נצטוו על העריות ותירצו מסתברא דבכל התורה איירי דמסיים אשר יעשו אותם האדם וחי בהם וזה דוחק דלפי רש"י בסנהדרין דף נ"ט דר"מ לית לי' אתם קרוים אדם ר"ש הוא דדריש לה במס' יבמות ולפ"ז לר"ש לא פריך המקשה מידי ע"כ נראה לי דגרסינן אלא מעתה ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי והוא פסוק בפ' קדושים ומיירי בכל מצות התורה וזה ברור וק"ל: שאלה קד מכל אבקת רוכל רב בנין ואמר כל סותר ובונה בקו השוה וחריפתו ובקיאתו כל לא ישוה ה"ה מורינו ורבינו מוכתר בכתר תורה ונאוה המאי"ר לארץ ולדרים מתיר אסורים הנשר הגדול היודע לשוט בים התלמוד ובכל הפוסקים חכו ממתקים נופת מתוקים. שבעתיים מזוקקים דברי כבושים יוצאים מעתק דעתיקן מפיו נעתק' כש"ת מוהר"ר מאיר נרו: הנה לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם דברו אל עבדו ולדבר בלשון מדברת גדולות ובפרט בלשון שהמלכים מלכי רבנן משתמשי' בו אך תורה היא וללמוד אני צריך ובמקום גדולתו תרבה ענוותנותו בכן יורנו מורינו ורבינו במעשה שבא לידינו באווזא שהיתה ריעותא בוושט ובאו עלי לשאול את פי ובאותה שעה לא הייתי בביתי והניחה את הוושט בביתי עד בואי ובתוך זה בא חתול א' ואכלה הוושט ההוא ובאו עלי בשאלתות האווזא אי אסור' או מותרת והתרתי את האווזא באותו הפעם משני טעמים חדא דבני ביתי אמרה לי דהריעותא בוושט לא היתה אוכלת בפנים רק הי' מעט על עור הפנימי וגם טעם הב' דאותו אווזא לא היתה פטומה רק דהאשה ההוא החמירה על עצמה ובדקה והנה מצד הדין אווזא כזו אינו צריכה בדיקה דלא הצריכוהו בדיקה אלא פטומה אבל לא בהאכלוה שעורים מעצמה ואני אומר אפשר בפטומה דשכיחי ריעותא אם נמצא ריעותא בוושט קודם שהוראה למורה נאבד הוושט אפ"ה מותר ולא דמי לנאבדה הריאה דמחמיר רמ"א בסי' ל"ט בלא הפסד מרובה כאשר אבאר בע"ה: והנה לומדים רבים חולקים עלי ומביאין ראי' מסוף סי' ל"ג בהג"ה רמ"א דהרבה שכיחי יותר מסרכות הריאה ובסרכות הריאה טריפה בלא הפסד מרובה. ואני אומר דהם טעו בזו דוודאי לפי דעת הרמ"א וכן דעת הש"ך והב"ח דמדמה להו לקוץ בוושט ואין לה בדיקה כלל אפילו לא ניקב העור הפנימי דחיישינן שמא הבריא אין לוושט בדיקה ושכיחי יותר מסרכות הריאה אבל אנו לא קי"ל בהא כוותי' אלא כתשובת אמונת שמואל שצריך שיהיה המכה נכרת אף בעור החיצון וכן נהגו כל גדולי ישראל ועיין שם ממילא לא שכיחי כמו סירכא הריאה אדרבה רובא דרובא הם כשירים ולכך לדידן כשר כשנאבד הוושט והי' בו ריעותא מקודם שנראה למורה הוראה וזהו בכלל זה שאמרו שנשחטה הותרה כיון שאין זה ריעות' כלל לדידן אף לפי דעת הרמ"א בסי' נ' מכ"ש לפי דעת הש"ך דמתיר אם ההיתר שכיח יותר ע"ש וכאן ההיתר שכיח יותר וכ"ש לפי דעת הט"ז שם וכן הסכים הפרי חדש דמכשירים אם נשאר מעט מעור החיצון ומכ"ש דשכיחי רובא ורובא דכשירות ותו לא דמי כלל לריאה דיש מחמירין שמביא רמ"א הוא ר"י הלוי וז"ל והיכא דלא אפשר למיבדק לא מכשרינן בלא בדיקה והא דרב הונא אפשר לתירוצי בדברים אחרים אמרינן כיון שנשחטה הותרה משא"כ בריאה שיש בה כמה מיני טריפות כגון אטום וכמה מיני יתירות ומראות וסירכות ובועות לא אמרינן נשחטה הותרה ומדלא אמר ששכיחי ויש כמה מיני טריפות אלא ש"מ דלא אסרו נאבדה אלא דווקא בריאה אבל לא בוושט אע"ג דשכיחי ואע"ג דבוושט יש כמה טריפות כגון הוחלפו העורות במראה וב' וושטים מ"מ אינו דומה לריאה שיש בה כמה אלפים בוורדא ובריאה ולא מדמי רמ"א להדדי אלא לענין בדיקה לכתחילה אבל לא בנאבד ועוד אם הי' אסור בנאבד הוושט הי' לו לכתוב לעיל אצל הוושט אם נאבד הוושט דטריפה בלא הפסד מרובה והיה כ"ש וק"ו אצל הריאה דטריפה בלא הפסד מרובה וא"ת דה"א דטריפה אפילו בהפסד מרובה זה לא עלה על לב אדם להטריף אפילו בהפסד מרובה כיון דמדינא כשירה אלא משום חומרא מטרפין אם מטרפין בלא הפסד מרובה אלא ע"כ בנאבד הוושט כשר אף בלא הפסד וכתבתי להרב אב"ד ור"מ דק"ק ברודא והראה לי שכבר כתובה בכתב אשר בתשובה של מ"ו מכ"ת שנקרא פנים מאירות ושם מבואר דמכשיר לא מפני טעמים אלו אלא מפני ספק ספיקא וקשה לי הא ספק ספיקא שאינו יכול להתהפך לא נקרא ס"ס ע"כ יורה לי אדוני מ"ו בדרך הישר: תשובה אודיע למכ"ת שיפה דן ויפה הורה בדבר הוושט שהי' בו ריעות' ובתוך כך בא חתול אחד ואכל הוושט והתיר מכ"ת האווז' משני טעמים חדא דהריעות' לא הי' אוכלתה בפנים רק מעט על עור הפנימי שאמרו לו בני ביתו וגם טעם שני דאותו אווז' לא היתה פטומה רק דאשה החמירה על עצמה ובדקה והנה מצד הדין אווז' כזו אינה צריכה בדיקה דלא צריכה בדיקה אלא בהלעטה אבל לא באכלה שעורי' מעצמה. והנה אף דטעם השני אין הדעת מכרעת להתיר דמה לי דאכלה כיון דסוף סוף השתא אשכח ריעות' וצריכה בדיקה והדרן לכללן כל מקום שצריכה בדיקה וא"א למיבדק טריפה אבל מ"מ בטעם ראשון שאמרו בני ביתו שלא שלטה המכה רק מעט בעור הפנימי כדאי להתיר אפילו שלא במקום הדחק וכבר דברתי בספרי פנים מסבירות באריכות להתיר והזכרתי חילוק של מכ"ת דשאני וושט מריאה וכן הזכיר תשובת הר"ם מלובלין ועיקר טעמא דמילת' שכתבתי להתיר דאנן סומכין אראב"ן דס"ל לנקב יש לוושט בדיקה מבחוץ ולא חיישינן שמא הבריא ונתרפא ודמי למחט שנמצא בעובי' בה"כ ולכך מכשירין אם אינו נקוב משני צדדים ואין ק"ד מבחוץ. ולפ"ז היכי שידע שלא הי' נקב משני צדדים אף שלא בדקו אחר ק"ד יש להכשיר כמו במחט שנמצא בעובי' ב"ה וכן כתב הב"ח וז"ל אבל בדידעינן דלא ניקב אלא בצד אחד אלא הי' לבדוק מבחוץ כדי לאוסרו אם הי' נמצא קורט דם מבחוץ נראה דאף הרשב"א מודה בזה דאין מוציאין אותו מחזקת כשרות מיהו והמעיין אותה תשובה יראה דס"ל להרשב"א אף בניקב מצד אחד אם הודח או נמלח אסורה וכן פסק הב"י בש"ע מיהו מדינא נראה דלית' להך חומרא אלא בנמצא ק"ד ונקב מב' צדדים וכ"כ מהרש"ל דאין להחמיר במלחו או הדיחו אא"כ ניקב משני צדדים וכן פסק בתשובות קל"ב ויש להתיר כהלכה היכא דאיכא הפסד מרובה וכן פסק הרב בש"ע והכי נקטינן עכ"ל הב"ח והבאתי בספרי ובניתי עליו יסוד להתיר בכיוצא כזה שיש לקותא בעור פנימי אך ידע להם בבירור שלא הי' נקב מפולש ולא דקדקו לראות אחר ק"ד ונאבד הוושט דיש להתיר ובאמת בלומדי בפי' הטור ובפי' הב"י היה דעת נוטה דהרשב"א לא החמי' אלא בניקב משני צדדים אבל היכי דניקב מצד אחד ועורו שכנגדו שלם רק נמלח והודח וא"א לבדוק אחר ק"ד בזה ומותר אף באין הפסד מרובה: ומצאתי ת"ל כדברי בפ' בש"ע ר' משה רבקש סי' מ"ח שכתב שמעשה אירע באמשטרדם והתיר הוא והסכים עמו הרב הגאון מוהר"ר מענדיל אב"ד דק"ק פ"פ דמיין ומה אעשה שהב"ח מעיד