פנים מאירות חלק ב צז

יותר ממה שהיה רגיל ובהכי מקיים נדרו שאמר להתענות דמ"מ תענית שעה מקרי בלשון בני אדם וכו' ר"ל דהלבוש כתב ביום סתם מותר ללותו אפילו לשמחת מריעות וביום זה ממש דהיינו ביום קבוע אסור ללות לגמרי אבל תענית בה"ב אינו כיום זה ממש אלא דומה קצת ליום זה דאין ללות אותם אלא בשביל צער אבל לא בשביל שמחת מריעות ומ"מ צריך להתענות קצת היום כדי שלא יהי' צריך לשאול על נדרו וכדעת הרא"ש בשם ירושלמי: וראיתי במג"א בסי' תקס"ח השיג על הלבוש וז"ל ס"ק ז' אבל הלבוש כתב די"א דלא מקרי יום זה ולא דק שבת"ה לא כתב כן אלא לדעת א"ז דס"ל שאפילו יום זה מותר ללות ואינו אסור רק יום קבוע וכגון יום שמת בו אביו אבל לדידן דס"ל דאפילו יום זה אסור ללות אם כן גם זה בכלל זה. ולי נראה ללמוד זכות על הלבוש מפני שראה שהבית יוסף הביא תחילה בשם הגהות אשר"י בפ"ק דשבת דיום זה דקאמר בירושלמי היינו שהיום גורם שקיבל עליו להתענות יום שמת בו אביו וכיוצא בו ויום סתם היינו שיאמר ביום פלוני. ובפ"ק דתענית כתב בשם הא"ז השוכח ואכל כזית איבד תעניתו והוא שאמר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים אם אינו רוצה ללותו על יום אחר ישלימו אחר שאכל ויפטר וכתב בת"ה סי' ר"ע דנראה דהא דכתב הא"ז דאפילו ביום זה יכול ללותו ר"ל ביום זה כגון אתענה ביום פלוני אבל ביום קבוע מודה שאינו יכול ללותו דמסתמא לא פליג אירושלמי עד כאן לשונו. והנה לדעת הרא"ש במה שפירש הירושלמי דקאמר דביום סתם לוה ופורע היינו שקיבל עליו להתענות יום אחד ובמנחה קיבל עליו להתענות אותו תענית למחר ובשביל קבלתו לא מקרי יום זה דמשמע הא אם לא קיבל עליו קודם לכן להתענות יום אחד אלא במנחה קיבל עליו להתענות יום אחד מתקרי תענית זה ואינו יכול ללותו וקשיא לי' להב"י למה הוצרך לדחוק ולהעמיד הא דקאמר בירושלמי דיום זה אסור ללות כשיום זה קבוע לו להתענות תמיד דילמא דהיינו שלא קיבל עליו להתענות קודם לכן אלא עכשיו במנחה קיבל עליו להתענות למחר ובאמת לא ידעתי שום קושי' דהא הרא"ש כת' כגון יום שמת בו אביו וכיוצא בו ובמילת כיוצא בו נתכווין לכוונ' זו דהיינו שלא קיבל מקודם להתענות יום אחד אלא עכשיו במנחה קיבל להתענו' למחר דהוי כיום קבוע. והנה לבסוף הכריע הב"י כדעת הרמב"ם והרא"ש בפ"ק דשבת דאם לא נדר להתענות קודם לכן סך ימים אלא במנחה קיבל עליו להתענות למחר הוי כיום זה ואינו יכול ללות אפילו לדבר מצוה: ולפ"ז ע"כ מפרש האי דירושלמי נמי בענין זה הוא דאסור דהוי כיום קבוע וכיון דא"ז לא פליג אירושלמי א"כ ע"כ הא דכתב א"ז דביום זה מותר ללוות מיירי נמי בהאי גוונא שנדר מקודם להתענות איז' ימים ובמנחה קיבל להתענות למחר בזה מותר ללות אבל אם עומד עכשיו במנחה ומקבל למחר הוי כיום זה ממש ואסור ללותו וא"כ כש"כ בתעני' בה"ב שפורט ימים אלו מפני שהם יומי דרחמי דהוי כיום זה ממש לדעת א"ז מ"מ הכריע הת"ה דבתענית בה"ב לא הוי כיום זה ממש אלא דאינו רשאי ללותו אלא בשביל סעודת מצוה או צער אף לדידן וק"ל. הדרן דעתן עלן לדעת א"ז מיירי באם לא ירצה ללות מוכרח להתענות עד קודם ביאת השמש ונפקא מינה לדעת א"ז אסור לאכול שני סעודות דהא כבר הגיע זמן סעודת המפסקת וצריך לנהוג כל החומרות דסעודה המפסקת אבל לדעת ת"ה דס"ל דלוה יום אחר וצריך להתענות מקצת יום הי' מותר לאכול כמה סעודות דבהדי' אסקינהו בפ' בתרא דתענית דף ל' ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין א"ר יהודא ל"ש אלא משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר ואמר רבי יהודא ל"ש אלא בסעודה שמפסיק בה אבל בסעודה שאינו מפסיק בה מותר דתרווייהו לקולא הרי להדיא בסעודה שאינה מפסקת מותר לאכול שני תבשילין אף לאחר שש שעות. והט"ז ארכיב ריכשא אבי תרי לחומרא כדעת הגאונים בזה שלא לאכול אלא סעודה אחת קודם ביאת השמש וגם איצטרך לאחר ט' באב להתענות יום אחד שלם וזה לא עלה על דעת הגאונים ואם היינו עושי' על פי דעת ת"ה והלבוש ביום זה יתענה מקצת יום יותר זמן מועט יותר ממה שהוא רגיל ויתענה ביום אחר ואינו צריך לשאול על נדרו היה מותר לאכול שני סעודות דהיינו אחר מנחה גדולה היה מותר לאכול ואחר כך קודם ביאת השמש יאכל סעודת המפסקת בכל החומרות וכל זה הוא ברור ויצא לנו מזה מי שמתענה בה"ב בכל שנה ואינו משלים תעניתו כי כן קיבל עליו מתחילה שלא להשלים רשאי להתפלל מנחה גדולה ולאכול סעודה גדולה ואין צריכין להחמיר כדין סעודה המפסקת וקודם ביאת השמש יאכל סעודה המפסקת כל זה נראה לי ברור כשמש: שאלה צו שנים שנתעצמו בדין לפנינו ב"ד ותבע שחייב לו בשטר מנה והשטר הי' מופקד ביד שליש פה ונאבד ממנו וטען שכבר חלף ועבר זמן הפרעון והלוה השיב אמת שאני חייב לך אבל בשטר הי' נזכר ז"פ על עשרה שנים ועדיין לא הגיע זמן ושאלנו בחרם ב"ד להשליש ואמר אמת שהי' שטר מופקד בידי אבל אינו נזכר מה הי' כתוב בשטר זה ונאבד ממני ופסקנו שהלוה ישבע שכדבריו כן הוא דלא עדיף שליש זה ממלוה גופ' אם אין השטר בידו דהוי כמו תביעת בעל פה דנשבע הלוה ונפטר אך הלוה אמר יבטל המלוה השטר דשמא ימצא אח"כ השטר ויפסל אותי לעדות ולשבועה. ויש שרוצים לדמות דין זה להא דאיתא בטור ח"מ ס"ס ע"ה וז"ל האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אמר אין לי בידי כלום או פרעתיך ואמר התובע השבע לי היסת והשיב הנתבע הלא יש לך שטר עלי ואתה רוצה להשביעני תחילה ואח"כ תוציא השטר הפרע ותגבה בו אומרים לו הביא השטר ואם אמר התובע לא היה לי שטר מעולם או היה לי שטר ואבד כתבו הגאונים שאומרים למלוה בטל כל שטר שיש לך עליו קודם לזמן הזה ואח"כ משביע היסת וכן פסק בש"ע ואמרתי שאין דמיונם עולה יפה דהא דכתב הב"י בשם הרב המגיד שדין זה הוציאו גאונים ממה שאמרו בפ' דשבועות הדייני' ובפ' המפקיד המלוה נשבע תחילה שמא ישבע הלוה ויוציא הלה את הפקדון ופר"ח ותהי' שבועות הלוה לבטלה ואע"פ שאין זה ראיה גמורה דמיון הוא קצת והענין נכון בעצמו עכ"ל. ודברי ר"ח כתבו תוס' בפ' המפקיד דף ל"ד ע"ב ד"ה שמא הוציא הלה פקדון פי' רש"י ויפסלנו לעדות ולשבועה וקשה לר"ת דכ"ש שישבע הלוה שהוא ידקדק יותר לישבע באמת כדי שלא יפסלנו המלוה וכי עבדינן תקנה לרמאי והסכי' ר"ת לפי' ר"ח דנראה כמו שבועה לבטלה וגנאי הוא לישבע היכי שהדבר מתברר אחרי כן שהמלוה יוצא את הפקדון אבל כי רמינן לה על המלוה לא ישבע עד שידע שלא יוכל למצאו הרי לטעם זה למדו הגאונים היכי שיש לחוש ששבועה זה יהי' לבטלה כמו שטוען פרעתיך ואח"כ יוציא השטר ויגבה בו בזה אמרינן למלוה שיבטל כל השטרות שהי' לו אבל היכי שהי' פסול לעדות ולשבועה אדרבה כש"כ שידקדק הלוה יותר ולא עבדינן תקנה לרמאי ובנידן דידן נמי כן שהרי הלוה מודה בשטר שחייב לו אלא שטוען שעדיין לא הגיע הזמן הפרעון ואף שכתב הש"ע בסי' פ"ז סי' ל"ג אין להשביע היכי דאיכא למיחש שיתברר הדבר וכתב הסמ"ע דמ"ה לא ישבע שמא יתברר הדבר היפוך שבועתו כו' אבל משום שבועות חנם אין למונעו כבר השיג עליו הש"ך וכתב שמתוס' בפ' המפקיד שמשם מקור הדין זה איתא להיפך והעלה דלא משכחת להאי דינא שכתב המחבר דאין להשביע היכי דאיכא למיחש שיתברר הדבר אלא בגונא דאפי' יביא עדים לא יפסול רק שיהי' חייב לשלם כגון דיוציא אח"כ השטר כדלעיל ס"ס ע"ה כו' הרי להדיא דהסכים לסברתינו דהא הכא אם יוציא השטר ויברר בשטר שכבר עבר הזמן הפרעון פסול לעדות ולשבועה לא מחזיקין ידי רמאי ואמרינן אם הדבר כמותך תדקדק בשבועתך לישבע באמת ובר מכל דין כיון דשניהם מודים שהשטר הי' ביד שליש ושליש אינו יודע מה הי' כתוב בשטר ונאבד ממנו אף לדעת רש"י נראה דאין צריך לבטל דהתם דחשדינן למלוה שיוציא המשכון אח"כ ויתכוין לפוסלו לעדות ולשבועה וש"ש יתחלל לכך משביעין תחילה שאינו ברשותו אבל היכי שאי אפשר לו לחשוד בזה כיון שלא הי' ברשותו וברשות השליש נאבד א"כ למה נחייבנו לזה להפסיד זכותו דהא אפילו בראי' אחרונה דהלכה כחכמים דאם אמרו לו הביא עדים או ראי' ואמר אין לי עדים וראיה אע"פ שמצא אח"כ אינו כלום ואפ"ה אם הי' שטרות מופקדים ביד אחרים הרי זה מביא וסותר הדין משמע אפילו נשבע כבר לפטור דסתמא תנן ש"מ דלא מחייבין לבטל השטרות שיש לו ביד אחרים ולא מבעי' לדעת הב"ח דס"ל דאפילו אם הי' נפקד בעירו כשטען שאין לו ראי' דסותר אלא אפילו לדעת הסמ"ע דבעי שלא הי' נפקד בעיר כשאמר אין לי ראיה היינו שאמר אין לי ראי' אבל אם אומר שיש לו ראיה אצל הנפקד והנפקד אמר שנאבד ממנו אין לו פשיעה כלל שנתחייבנו לבטל ראיותיו ולהחזיק ידי רמאי אדרבה אנו אומר' דודאי ידקדק בשבועתו שלא יהי' מוכחש מעדים. ועוד קאמר דוקא היכי שמבטל השטר מהני שלא להוציא ממון ממנו כההיא דס"ס ע"ה אבל בנדון שלא יפסול לעדות ולשבועה מאי מהני ביטולו הלוא סוף סוף ימצא השטר או עדים ויתבררו שנשבע על שקר בשלמא לענין ממון הודאות בעל דין כמאה עדים דמי ויוכל לבטל כל השטר אף שחייב לו יוכל לומר ששטר זה או עדים יהיו בטלים אבל שלא לפסול אותו לעדות ולשבועה לאחרים לא מהני ביטולו וזה שלא כדעת הלבוש וכבר השיג עליו הש"ך ומ"מ בנידן דידן ברור כשמש שאין מחייבין לבטל השטר אלא אדרבה אמרינן ללוה שמראה שידקדק בשבועתו שעדיין לא הגיע הזמן הפרעון או ישלם כן נראה לי ברור ונכון בלי גמגום כלל נאום מאיר: שאלה צז שמעתי שנתחבטו הגאונים במי ששכח להפריש חלה בערב שבת ושבת הוא ערב פסח איך יעשה וכתב המג"א באו"ח סי' תק"ו ס"ק ח' וז"ל וא"ל כיון שאי אפשר לאכול ממנו בלא הפרשה מותר להפריש בשבת דהא חלת א"י גם כן אסור לאכול ממנו בלא הפרשה ואפ"ה אסור להפרישה בי"ט לכן נ"ל דאין להם תקנה עכ"ל ואני נפלאתי