פנים מאירות חלק ב צה

כתב ידו בב"ד קודם מכירה כיון דכי לית לי' קלא יוכל המוציא שטר לטעון שלא ידע מכ"י וכן אפילו אם פרע בעדים יוכל לטעון לא ידעתי ואנכי כיון שקניתי השטר ונתחייבת לכל מי שמוציאו הרי אני מוציאו עכשיו והוי לי' כאלו נתחייבת לי מתחילה אבל אם עשה לו המלוה הראשון שובר כתוב בעדים כיון דשובר בעדים קלא אית לי' א"כ הוי לי' לקונה זה לידע ואיהו דאפסיד אנפשיה וכן מנהג בזמנינו שקוני' ממרנות זה מזה ואלו היה ממרנות בטלה בזה לא הי' שום אדם קונה שום ממרני והי' חושש שמא פרע לו בעדים או שמא נתן כ"י בעדים שפרע לו כו' הרי להדיא דכ"י לא מהני וצריך לשלם למי שהשטר עכשיו בידו ויתבע להמלו' דאיהו אפסיד אנפשי' שמסרו למי שאינו נאמן אכן נראה שצריך המוציא ש"ח לישבע שלא אמר ללוה שבא רק בשליחותו דאם האמת כן הוא יוכל הלוה לומר כיון שלא אמרת לי שקנית הש"ח ואמרתי שאתה גומל חסד ועומד בחירקאי כדי למעט הוצא' וסברתי ששייך למלו' ראשון ולכך פרעתי לו ולא ניחא לי לירד עכשיו בדינא ודיינא עם מלוה ראשון הנלפע"ד כתבתי: שאלה צג שכיב מרע שציוה לפני מותו שחייב לפלוני מנה על פה ואחר מותו יצאו עליו כמה ש"ח בעדים ובקנין וכמה ממרנות באופן שאינו מספיק לשלם אפילו למלוה בשטר אם נימא דמחויב ליתן גם למלוה ע"פ לפי ערך שהם גובים כיון דהודה בהודאה גמורה בשעת מיתה ומסתמא אין אדם חוטא ולא לו: תשובה דאמרינן בפ' שבועות הדיינים דף מ"ב ע"ג מנכסי הקדש תנינא מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ומה לי משועבדים להדיוט ומה לי משועבדים לגבוה איצטרך סד"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט אבל הקדש דאין אדם עושה קנוניא על הקדש קמ"ל והאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עשה קנוניא על הקדש אמרי ה"מ שכיב מרע אין אדם חוטא ולא לו אבל גבי בריא ודאי חיישינן. ופי' רש"י אין אדם חוטא ולא לו בשביל יורשים ומטעם זה משמע אף בהדיוט נמי כן דהא כיון דאין בנכסיו לשלם ונקרא לוה רשע ולא ישלם אם כן אין אדם חוטא ולא לו בשביל יורשין והא דאמר רב הונא חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש כוונתו גם כן לטעם זה דאין עושה קנוניא על הקדש לחוטא ולא לו יגיע הנאה אלא ליורשים דהא בבריא עוש' קנוניא אפילו על הקדש וטעם זה שייך אפילו אצל הדיוט אבל הר"ן בפרק גט פשוט כתב וזה לשונו אמר המחבר מפרש במסכת עירכין דדוקא כשאמר כן כשהוא ש"מ בהקדש אבל בריא אפילו על הקדש אינו נאמן וכן ש"מ על נכסי הדיוט עכ"ל משמע דוקא על הקדש אינו עושה קנוניא מטעם דאין אדם חוטא ולא לו אבל בנכסי הדיוט לא אמרינן הכי והש"ך בח"מ סימן רנ"ה לאחר שהביא דברי בעל המאור שהשיג על הרי"ף איך כתב אם אמר בתורת הודאה גמורה אף אם לא אמר תנו נותנים וכתב עליו זה דבר ברור דהוי כמלוה על פה ואינו גובה מן המשועבדי' בין להדיוט ובין לגבוה דלאו כל כמיני' והאריך שם הש"ך וכתב תי' על זה דכיון דהקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי ע"כ כוונתו מנה בפקדון דאם איתא דמנה בהלואה אפילו אם הוא אמת איך אומר מנה לפלוני מסתמא כוונתו לגבות והא מלוה על פה אינו גובה אלא ודאי על מנה בפקדון קאמר ולבסוף העלה להלכה וז"ל בד"א בבריא אבל ש"מ שאמר מנה לפלוני לפלוני בידי נאמן כו' שאין אדם עושה קנוניא על נכסי הקדש שאין אדם חוטא ולא לו שהרי נוטה למות כו' עד ואינו נאמן נגד לקוחות או ב"ח אחרים כו' המדקדק בדבריו יראה עין בעין דדוקא בהקדש אם אמר מנה יש לפלוני בידי מפרשינן דבריו שאמר מנה בפקדון אבל גבי לקוחות וב"ח לא מפרשינן הכי אלא י"ל דמנה בהלואה. ולפ"ז אף אם יהי' אמת מ"מ מלוה על פה אינו גובה מן המשועבדים: והנה בטור ח"מ סי' ק"ד הביא מחלוקת הרי"ף ורב האי אי מלוה ע"פ מוקדמת לגבות מבני חורי ממלוה בשטר דלרב אלפס שיעבוד השטר הוי כמכר וכשם שהמלוה על פה אינו גובה מלקוחת מאוחרים מפני שאין לו קול כך אינו גובה מבני חורי שנשתעבדו אחרי כן ולרב האי לא הוי כמכר וכן פסק בש"ע והש"ך הביא כמה רבוותא דס"ל כהרי"ף ולא הכריע אם כן למה כתב הכא בפשיטות שאינו נאמן נגד לקוחות או ב"ח אחרים הא לפסק הש"ע י"ל דוקא מלקוחות אינו גובה אבל ב"ח לרב האי שאינו כמכר ס"ל שגובה היכי שמלוה ע"פ הוא אמת כגון שהוא בתוך זמנו וא"כ האיך כתב הש"ך בחדא בבא דאינו נאמן נגד הלקוחות או ב"ח אחרים הא נגד ב"ח אחרים ר"ל דנאמן לדעת רב האי אלא ע"כ לאו בחדא מחתי' מחתינהו אלא הטעם אליבא דכ"ע אף להרב האי אינו נאמן דחיישינן לקנוני' דוקא גבי נכסי הקדש אמרינן אין אדם עושה קנוניא בשעת מיתה על נכסי הקדש וחוטא ולא לו אבל לא לגבי נכסי הדיוט וכי היכי דס"ל להראב"ד דאם עבר זמן הלואת שמעון אע"פ שמת ראובן תוך זמן יוכל לוי לטעון לשמעון שמא פרע לך כשעבר הזמן אע"פ שיאמר שלא פרעך אינו מאמני' כי הוא עושה עמך קנוניא ה"נ גבי שמא בנכסי הדיוט חיישינן לקנוניא נמצא אי הי' אמר ן דאין אדם חוטא ולא לו אפילו גבי הדיוט א"כ נגד ב"ח אם הי' אמת א"כ לא מבעי' נגד ממרנות שלנו דאין גובים בהם ממשועבדי' אלא דאינו יוכל לומר פרעתי א"כ גובה מלוה ע"פ לפי ערכו כיון שע"כ הוא אמת אפי' נגד מלוה בשטר בעדים נמי הי' גובה אפי' הוא מאוחר למלוה בשטר היה גובה ממטלטלים דבמטלטלים אין דין קדימה ואם צוה הש"מ שהי' מלוה ע"פ מוקדם הי' נאמן לדעת רב האי לטרוף מבני חרי נגד מלוה בשטר מאוחר אבל כיון דכבר הוכחנו שלגבי הדיוט אפי' בש"מ חיישינן לקנוניא ואינו נאמן אלא נגד היורשים ומ"מ תמו' הוא דהא אף לגבי הדיוט אמרינן חזקה אין אדם חוטא ולא לו כמו דאמרינן בפ' שנים אוחזין דף ה' ע"ב דסתם רועה דעלמא כשר דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרועה היכי מסרינן והא כתיב לפני עור לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו ומוכרחים אנו לחלק דבשביל בניו חוטא אם לא בהקדש אינו חוטא בשביל בניו: שאלה צד יו"ד סי' שע"א כתב הט"ז מעשה שהיה בטומאה שהיתה בבית סמוך לבה"כ באופן שהיתה נכנסת דרך חלון בית הכנסת וצוה מור' אחד לסתום החלון באותו פרוכת קטן שתלוי שם בקרסי הברזל תמיד שהוא לצניעת והשיג הט"ז על המורה משום דאמרינן בפ"ח דאהלות דסדין ומחצלת העשויין כאהלים חוצצי' בפני הטומאה אבל אם אין עשוים כאהלים אינו חוצץ כו' עד ממילא כאן שהטבעות עם אותו פרוכת הוי ודאי שם כלי עליהם והוי כמפתח ותו נראה דאפילו אם אינו מקבל טומאה מ"מ אינו חוצץ וזה מוכח ממה דקשה תרי משניות אהדדי לכאור' דפ' י"א דכלים שנינו כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ מן הדלת ומן הנגר ומן המנעול והפוטה שתחת הציר והציר שנעש' לקרקע ופי' הרמב"ם שתשמישן עם הקרקע משמע מזה דכלים אלו ובתוכם מנעול שנועלים בו הבית לא מקבל טומאה ובפ' ו' דאהלות שנינו קוברי המת שעברו באכסדר' והגיף אחד מהם את הדלת וסמכו במפתח ופירש הרמב"ם שהי' שער הבית קצת פתוח והחזיק אחד מהנושאים לנעול שער הבית במפתח אשר בו עכ"ל אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו טהור ופי' הר"ש אם יכולה לעמוד בלא סמיכות המפתח הוי מפתח כמאן דלית' ואם לאו טמא דכל דבר הנסמך באדם וכלים אינו חוצץ בפני טומאה משמע מזה דמפתת שהדלת נעול בו מקבל טומאה וע"כ אינו חוצץ ובתוס' בפ' לא יחפור דף י"ט כתב טעם למה אמרינן אם ינטלו ואינם יכולים לעמוד דאינו חוצץ וז"ל והיינו טעמא דסתימת ארעי הוא כיון שאינו יכול לעמוד בפני עצמם אי נמי משום דבעינן דבר החוצץ עומד ע"י דבר שאינו מקבל טומאה ומיהו בפ' משניות מצא ר"י דמפרש דאפי' במפתח שאינו מקבל טומאה איירי מטעמא דלא חשיב אוהל לחוץ מפני הטומאה כיון שעומד ע"י כלי אע"ג דאינו מקבל טומאה עכ"ל וכו' וסיים ממילא נשמע מזה דלא מועיל חציצת דלת או חלון כל שלא יכולים לעמוד בלא צירים של ברזל או שאר דבר של ברזל אע"פ שהם לצורך הקרקע לזה מועיל שלא יקבל טומאה מ"מ אינם חוצצים כמו שזכרנו. ולפ"ז הא דאמרינן בסעיף ד' דמהני נעילת המפתחים לחצוץ היינו בענין שיכולים לעמוד בלא שום סמיכה ולא ביש לה צירים של ברזל דאל"כ אינו חוצצים דהוי כמו מפתח של משנה דאהלות עכ"ל ומזה השיג ג"כ מה שפסק הדרישה אף אם הטומאה בא מפתח הבית הטמא לתחת גגו ומשם מגג לגג של בית אחר מ"מ אם דעת הכהנים לסגור פתח בתיהם ותלונותיהם ולא לצאת משם עד אחר הוצאות המת אינן צריכין לצאת מבתיהם וגדולה מזו עשיתי במת עמי ביום השבת וצוויתי להוציאו להניחו במרתף שתחת הבית ופתח המרתף לצד החוץ ולא היה גג על גבי מרתף והכהנים נשארו בבית אלא שיש להקשות אהנחת המת במרתף ודלת המרתף סגור בפתח המרתף הא בעינן שיהיה ביציאות הקבר פותח טפח וכמו שכתב בסימן שע"ב וכו'. מהו אם בהדלת הפתח שבמרתף עשוי חורין חורין שקורין בל"א גאגאטיר כו' והשיג הט"ז הא הגאגאטיר אינן מצטרפין לטפח והוי כקבר סתום ועוד השיג מה שכתב להתיר לכהנים לסגור פתחיהן זה הדבר נמנע דהא סגורת הפתח ע"י מפתח הוא ואינו חוצץ כדאי' לעיל ריש סי' א' הבאתי בשם הרמב"ם ותו הא הדלת תלוי ע"י צירים של ברזל ודבר כזה אינו חוצץ כמו שכתבתי לעיל בראי' ברור' עכ"ל: והנה אם אמנם שאין אני כדאי להשיב הארי אחר מותו אך באשר שהגאונים קדמונים כתבו היתר זה וכן הביא הש"ך ס"ק ט"ו ממשמעות הדרישה ע"כ אפרש שדבריהם כנים ואמיתיים ותחלת הקושי' של ט"ז שהקשה תרי משניות אהדדי אינו קושי' כלל דמה ענין מנעול למפתח דמנעול קבוע בדלת ומפתח הוא כלי מטלטל ולפעמים נועלים בו ופותחים בו כדאיתא בעירובין דף ק"א ע"ב בזמן שהמנעול למט' מעשר' מביא מפתח מערב שבת וא"כ התם באהלות מיירי שהי' מפתח תחוב שרגילין לנעול ולפתוח ע"י מפתח ומפתח הוי כלי וכל דבר הנסמך בכלים אינו חוצץ בפני הטומאה אבל מנעול שנקבע בדלת ומחובר לקרקע