פנים מאירות חלק ב צד

וגם מש"כ דורשין תחילות שלדידן בני אשכנזי' איסור חתוך בסכין לא נזכר בפירוש כי בשחיטת ובדיקות ס"פ וזאת ליהודי כו'. ואני אומר זה נזכר בש"ע ברמ"א ובמחבר ראשון מ"ש רמ"א בסעיף ד' וז"ל אפילו בכסדרן צריך בדיקה ומאחר שאין אנו בקיאין בבדיקה פי' בנפיחה יש להטריף כל הסירכות וע"כ לא מהני שום דבר אפילו חתיכה ובדיקת פשורי ומה שאנו מתירין ע"י מיעוך דאמרינן כיון דעברה הוי ריר והבדיקה אינו אלא מצד החומרא כמו שכתב הט"ז אך סיים רמ"א שאנו נוהגים להכשיר כי האי בכסדרן ובמחבר סעיף ז' אם נסרכה האונה כו' טריפה וכל טריפה בש"ע לא מהני בדיקה וכן כתב בסעיף כ"ב אבל אם סרוכה לשאר מקומות אף ע"פ שיש מכה טריפה ולא מהני בדיקה ואין לך מפורש יותר מזה שאפי' חתיכה סכין לא מהני דאל"כ מצינו לה בדיקה וגם רמ"א בהגה' סי' י"ח מנהג קדמונים שאין להכשיר שום סירכא אם לא ב' אונות הסרוכות בכסדרן למטה מחצין וכבר נתבאר שנהגו להקל בסירכות המתנתק' ע"י מיעוך ומישמוש הרי דוקא ע"י מיעוך ומישמוש דתולין שהוא ריר אבל אם אינו עברה הדרן לכללן דאין סירכא בלא נקב ואף לפי' התוס' אין להכשיר ואפילו בסירכות במקום רביתא אצל הדופן דכשר מצד הדין אנו מחמירין משום דחיישינן לפי' ה"ג דמצריך בדיקה כן כת' הב"י ואנן לא בקיאין בבדיקה ופשיטא דאין לחתוך דאל"כ למה אין אנו חותכין הסירכות אצל הדופן אלא, ע"כ דזה איסור גמור דאין אנו בקיאין בבדיקה ואין להכשיר אלא היכי שעברה ע"י מיעוך ותלינן שהוא ריר והבדיקה אינו אלא מצד החומרא וגם מה שהביא מכ"ת בשם מהרי"ץ שכתב ולפעמים הייתי חותך בסכין וכתב מכ"ת מאחר שהי' במקומו של רמ"א ידע רמ"א מזה ולא מיחה בו ש"מ דמתיר לחתוך בסכין ודוחק לומר גבי עובדא דמהרי"ץ שהיה נסרך מאוד לשומן הלב והיה חותך בזה לא הקפיד רמ"א אבל בשאר סירכות ס"ל להרמ"א דאסור לחתוך כמ"ש עכ"ל: והנה נעלם למכ"ת כל סוגי' הנ"ל דאי האי אינקב טריפה ואי האי אינקב טריפה ובר מכל דין לבבי לא כן ידמה בדברי מהרי"ץ שכתב בדף כ"ד וז"ל ונהגתי כשבא לידי שהריאה היתה נסרכת לשומן הלב והיה שומן כל כך אדוק בה הייתי ממעך אותו החלב הריאה עד שלא נשאר שם שום חלב ולפעמים הייתי חותך אונה בסכין ואח"כ בדקתי אותה בנפיחה י"ל שקאי על השומן שהשומן חתך בסכין מן הריאה כדי שיהיה לו מקום למעך ולא הזכיר המיעוך כי אי אפשר לפי מנהגינו לבדוק אותה בנפיחה אם לא שנמעך תחלה וכבר השיב עליו במנחת אלי' ויש לישב כמו שכתבתי. וגם מה שכתב מכ"ת שיש לו ספק אי מדינא אסור לחתוך או ממנהגא כבר הראתי מן הש"ס שסירכה בריאה עצמה ממקום למקום מדינא אסור וכאשר נסרכה לדופן אי במקום רבותא והיכי דאיכא מכה בדופן הוא חלוקי דעות מן הש"ס והוי כדברים המותרים ואחרים נוהגים בו איסור מצד הדין מפני חשש איסור. ובמרדכי פ"ק דיבמות הילכך בני מגענצ"י שנוהגים איסור בבועה בשפולי ריאה ואוסרין מחובר לקרקע בשני י"ט של גליות עד ערב מוצאי י"ט שני בכדי שיעשו וגם אוסרין ריחא מילתא ובגרמיזה מתירין אלו הדברים וכשבאין בני מגענצי לגרמיזה צריכין בני גרמיזה להודיע להם ואם כשמודיע להם אם דעתם נוטה אחריהם מותר לנהוג כמותם אע"פ שאסורין במקומן כדאמרי' בפ' כירה ר' אבוהו כי איקלע לאתרי' דר"י לא מטלטל שרגא כי איקלע לאתרי' דר"י היה מטלטל שרגא ופריך ורבי אבוהו היכי עביד הכי ועביד הכי ומשני כר"ש ס"ל ובאתרי' דר"י לא הוי מטלטל משום כבודו דר"י וכתב מהר"ם טקטין בגליון וז"ל ובמרדכי אחר ראיתי דמסיק בה וז"ל וצ"ע בפרק מקום שנהגו שנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם עכ"ל: ועוד קשה לי מנ"ל להקל דהא ר' אבא כר"ש ס"ל וכרשב"א ובמקומו של ר' יוחנן היה מחמיר והביאו המג"א בא"ח סי' תי"ח וז"ל ולי נראה דלק"מ דהמרדכי נמי קאמר אם נראה לו ע"פ הדין שהוא מותר לאכול אך קושי' ראשונה במקומה עומדת ואפשר שמפני זה שכתב מהרי"ל שאין אנו בקיאי' וז"ל מהרש"ל הבחורים אוכלים במגענצי מבדיקות הקולות שמקילים שם אין לחוש דכתב המרדכי דאין אנו בקיאי' בחומרי המקום שיצא משם וכתב המג"א ומ"ש להתיר הבחורים לאכול מבדיקות כו' משמע דס"ל דבחורים מקרי דעת' לחזור למה כתב דאין אנו בקיאי' כו' ועוד דאם אנו אין בקיאים יש לנו להחמיר ואפשר דקאמר שאין למחות בידם משום שאין אנו בקיאים ומספק אין למחות וצ"ע גדול בזה דהרבה חלוקי' יש בין מדינה למדינה בענין הבדיקות וא"כ היה צריך לנהוג חומרי המקום שיצא משם וכמ"ש בי"ד סי' ס"ד סי' ט' וסי' י' עכ"ל והנה כבר העיד הב"י כשהקילו בסולינקא ובקשטילייא בריאה הסמוכה לדופן אפי' במקום שאין בדופן מכה משום שחששו מפני הפסד ממון של ישראל שרוב כותים לא היה אוכלים משחיטת ישראל אבל במקומות אחרים פסק הב"י בש"ע לאיסור וכן סרוכה לדופן במקום סרוכה לאונה דכשר על פי הדין אלא שאנו מחמירין מטעם חומרת רב דס"ל דצריך בדיקה ואין אנו בקיאין בבדיקה ובני תוגרמא העמידו על הדין ולא קיבלו חומרא זו וס"ל דמייתינן סכינא דחליש פומא ואפשר דמתירין אפי' בלא חתיכה דס"ל דהוי סתימה מעליא במקום רביתא ואנו בני אשכנזי נוהגים חומרא צריך לדקדק הרבה לנהוג חומרא שיצא משם ומיהו משמע דהבחורים אע"פ שדעתם ללמוד שם ב' או ג' שנים מקרי דעתם לחזור א"כ בנ"ד אף שהי' בדעת האשכנזי הקצין הוא לדור שם ב' או ג' שנים מיקרי דעתו לחזור ובסי' תצ"ו הביא המג"א בשם תשובת רדב"ז העוקר דירתו עם אשתו מא"י לח"ל אע"פ שאין דעתו לחזור דינו כמי שאין דעתו לחזור ועיין בסי' תצ"ג במג"א שהאריך בדיני מנהגי העיר ואפשר לחלק דהתם לחומרא אמרינן הכי מיהו נראה כיון דאשתו עמו הו' כמי שאין דעתו לחזור ויש לנהוג אף לקולא ויפה הורה מכ"ת אם הי' סירכה במקום שלא הי' צריך חתיכה במקום רביתא והוא נהג חומרא יתירה אליבייהו דיש לסמוך לנהוג כמותם אבל במקום שגם לדידיהו אסור לחתוך כגון הריאה הסמוכה לדופן היכי דליכא מכה בדופן וכן בכל מקום אשר פסק הרב הב"י להטריף לא מהני בדיקה וחיתוך ומה שנוהגים לחתוך אפשר שמע השומע וטעה שמקצת מקומות הקילו מפני שהכותים אינם אוכלים משחיטות ישראל אבל לא בשאר מקומות אדרבה הלא שמענו שבכל מקום הספרדיים והתגרומות מחמירי' בסירכא שהם פוסקים להחמיר אין לנו להקל שהם עכשיו במקומות שהכותים אוכלים משחיטות ישראל ופשיטא בסירכא בריאה ממקום למקום שזה טריפה גמור אליבא דכ"ע ובזה לא תאבה ולא תשמע להם וראוי להרחיק אפי' מכליהם ואף שאין אנו צריכין להרחיק מכליהם של בני ריינו' היינו היכי דעשו ע"פ הוראות החכם שהתיר להם רבינו אפרים אבל בסירכא ממקום למקום בריאה עצמה לא עלה על לב שום פוסק להתיר כל זה כתבתי לפי עניות דעתי וה' ינחני בדרך אמת ויציב הטרוד בלימודי הק' מאיר חותם פה ק"ק א"ש: שאלה צא מעשה בשטר קנין שהי' חתומים עליו שני עדים והעיד על אחד מן העדים שהי' מוסר ופסל המורה אותו שטר ונראה דלאו שפיר עביד המורה כיון דלא הכריזו עליו וגם לא נענש ברבים על עבירתו א"כ גם עדותו כשירה דהא מסור אינו אלא מדיני דגרמי וכבר הכריע הש"ך בסי' ס"ו ובסי' שפ"ו דדינא דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן ואמרינן בפ' הכונס דף ס"ב אליבא דמ"ד דלא דנין דיני דגרמי דיני דמוסרות נמי לא דיינין ולא ראיותיו של הש"ך הם כראי מוצק ורבים גדולי הפוסקים דס"ל דלא הוי אלא משום קנסא דרבנן ואף שכתב הרמב"ם המוסרין והאפיקורסין והמינין והמשומדי' לא הוצרכו חכמים למנותן מכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל כו' עד אלו מורידין כו' מ"מ נראה דאף פסולי מדרבנן מ"מ מורידין דב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סיג לתורה כדאי בפ' כגמר הדין ובפ' האשה רבה ורשות בידן לענוש עונש מיתה מפני צורך שעה מ"מ אינו פוסל אלא מדרבנן ובר מכל דין י"ל דהרמב"ם ס"ל דדינא דגרמי משום דינא דמחייב לשלם ליורשי מסור אלמא ס"ל דינא הוא וכמו שהביא הש"ך בשמו אבל רוב הפוסקים חולקים עליו והלכה כרבי' וכתב רמ"א כל מקום שדברי ראשונים כתובים על הספר והם מפורסמת והפוסקים האחרונים חולקים עליהם כמו שלפעמים הפוסקים חולקים על הגאונים הולכים אחר אחרונים דהלכה כבתראי: ולפ"ז כיון דמסור אינו פוסל אלא מדרבנן אין לפסול השטר אלא אם כן נכרז עליו בב"ד ובפרט בדורות הללו שגברו בעלי עולה ואנשי אמנה אבדו ולפעמים כשאדם מציל עצמו ע"י כותים נקרא אצל חבירו מסור ובאמת אינו כן וצריכין הב"ד לחקור אחר זה וכל זמן שלא נפסל על פי בית דין אין לפסול השטר והרי כטועה בשיקול הדעת חוזר הדין לדין תורה וכל זה שנאמר בשטר קנין יקוים תוקף ועוז הנראה לי לפי עניות דעתי כתבתי היום יום ו' עש"ק תמוז ת"פ לפ"ק פה א"ש נאום מאיר חותם לק"ק א"ש: שאלה צב נשאלתי אחד מק"ק נ"ש הלוה לאיש אחד מק"ק רעכניטץ אלף זהובים על הש"ח ומפני הוצאות הדרך מסר הש"ח לשמעון שהי' בעיר ווינא על יומא דשוקא שיגבה מעותיו ויחזור לו מעותיו בביתו וכאשר בא הלוה לווינא ותבע בש"ח בשם המלוה ראשון כי אמר לו שעשהו שליח לגבות חובו ולא ירבה בהוצא' ונתן לידו סך שמונ' מאו' זהובים וכתב קבלה על הש"ח ולימים מועטי' נזדמן המלוה עם הלוה בפונדק אחד ותבע ממנו מותר החוב שני מאות זהובים ואמר לו כי אני שלחתי הש"ח ועדיין לא קבלתי המעות ואין הש"ח לעת זה בידי תשלם לידי המותר החוב סך שני מאות זהובים והלוה האמין לו ונתן לידו סך שני מאות זהובים וכתב לו בכ"י לראי' שמקבלו על הש"ח שסכומו כך וכך ממני כך וכך ולא נשאר חייב על הש"ח ועכשיו תבע השליח שישלם הלוה המותר באמרו כי הוא קנה הש"ח ולא הי' לך לשלם למלוה: תשובה דבר זה הכריע הש"ך בח"מ סימן נ' ס"ק ז' וז"ל ומה שפרע למלוה הראשון איהו דאפסיד אנפשי' שפרע לו ולא כתב שובר על גבי שטר עצמו והאמניהו ולא מבעי' דהיכי דאינו ידוע בעדים שפרע לו רק שמלוה ראשון כתב לו שובר בכתב ידו דאיכא למיחש לקנוניא שמא אחר שמכר לו שטר זה עשה לו שובר א"כ אפילו הוחזר