פנים מאירות חלק ב צב

שארית ישראל לא יעשו עולה ולא אחזיק בחזקה במה שתחת ידי דומי' דחטים ושעורים עם כל זה הכל לפי ראות עיני הדיין דאם רגלים לדבר שלא תבע המלוה זמן ארוך והי' לו ליפרע מקודם ושתק כל אותו הזמן חזקה אלימתא כי האי מוציאין ממון מתחת ידו הנראה לפי עניות דעתי כתבתי היום יום ו' ערב שבת קודש כ"ט סיון ת"פ לפ"ק: נאום מאיר חותם פה ק"ק א"ש: שאלה פח נשאלתי איך לכתוב בגט שמנים אם חסר או מלא גבי שמנה נזכר בטור ובש"ע סימן קכ"ו דיש לכתוב חסר ואם כתב מלא כשר וכתב בח"מ משום דלפעמים הם כתובין כן ע"פ מסורה א"כ איך יש לנהוג בשמונים: תשובה גבי שמונים נמי מצינו במסורה סוף בראשית ששה מלאים ויחי מתושלח וגו' ותשקוט הארץ דאהוד ויהי בשמנים שנה ויך במחנה אשור דמלכים ואם בגבורות שמונים שנה בהראותו את עשרו וגו'. ואני מניתי שע"פ רוב שמונים הוא חסר וכבר כתב רמ"א בסוף סי' קכ"ט בהג"ה ודבר הנמצא בכתוב לפעמים חסר ולפעמי' מלא הולכים אחר הרוב א"כ הכי בנ"ד ע"כ יש לכתוב בשנת חמשת אלפים וארבע מאות ושמונים חסר כנ"ל לפע"ד: שאלה פט נשאלתי אשה ששמה לבי' איך לכתוב בגט כי קצת נשים חותמי' עצמם לביה בה"א. ונראה לי דשם לביא מצינו בפסוק ביחזקאל סי' נ"ט מה אמך לביא אף דשם לביא בחיר"ק תחת היו"ד הוא לשון זכר מ"מ יש אם למקרא ואנן קרינן בקמ"ץ תחת היו"ד והוא לשון נקיבה וא"כ יש לכתוב באלו"ף בסוף ואף דלפעמים אזלינן בתר חתימתו הני מילי היכי דמספקינן בשם איך לכתוב אזלינן בתר חתימתו אבל היכי דשם הוא ברור לא משגחינן בחתימתו אם כתב בטעות ודומה לזה מצאתי בטורי זהב בסימן זה והובא בקיצור שם וז"ל אחד הי' נקרא לאזר ועלה לתורה בשם אלעזר והי' חותם אליעזר ביו"ד ושאלתי אותו למה חתם ביו"ד אחר למ"ד ולא ידע טעמו של דבר רק אמר שכך היה חתם בילדותו וכ' שם כדברי דאף דנזכר בסימן דאזלינן בתר חתימתו ה"מ היכי דיש ספק בשם אבל היכי דשמו מבורר לא אזלינן בתר חתימתו שהוא חותם עצמו בטעות וא"כ הוא הדין והטעם בכאן כיון דמצינו שם לביא על נקיבה בפסוק לא אזלינן בתר חתימת נשים דלא גמירי שחתמו בה"א לבסוף כי יש אם למקרא כמו שמצינו שם לביא לנקיבה אלא דקרינן בקמ"ץ תחת היו"ד וכל זה נ"ל ברור ודלא כדעת מקצת דיש לחוש שמא אבי' נקרא בשם לוי ונולדה היא אחר מיתת אבי' וקראה על שם לוי לויה דאין תולין נקיבות בזכרים ואזלינן בתר רובא דעלמא דקורין שם איש ואשה אחר איש ואשה צבי לזכר וצבי' לנקיבה וה"ה כאן: שאלה צ טעמשוור ועתה אמרתי להשיב למכ"ת על שאלתו אשר שאל וגופא דעובדא הכי הוי שאשכנזי אחד שנתישב מקרוב בק"ק טעמשוואר והשוחט ר' ברוך אצל ספרדיים שחט ובדק השור אצל היהודים אשכנזי והכשיר השור ונתוודע לו שעל ריאה של שור הנ"ל הי' סירכא ור' ברוך הנ"ל לא הי' ממעך רק חתך הסירכא ובדק בנפיחה ואמר אלו הייתי ממעך אפשר הוצרכתי למעך כל היום וכאשר שאל מכ"ת אותו והשיב שהי' סבר שגם לבני אשכנזי מותר לחתוך ונהג בשור זה חומרא יתירה לפניכם בני אשכנזים כי הסירכא בשור הנ"ל הי' בדוכתא דלדי' בני הספרד לא הוי מומא כלל שלא היה בעי בדיקה כלל לחתוך בסכין או לנפוח באשר שהיה של בני אשכנזים הנה בעי בדיקה לכך נהגתי חומרא ובדקתי שחתכתי הסירכא בסכין חד ובדקתי בנפיחה ולא היתה ובצבץ ושאל מכ"ת להרב הזקן מהר"ר חיים מטארנ"י ושאר חכמי ספרדיים אם אמת הדבר שמנהג בניהם לחתוך הסירכא בסכין ולא למעך ביד והשיבו אמת הדבר הנ"ל כי כל מדינא טורקיי נוהגים כדעת הרשב"א שאיסור גמור הוא למעך ביד ודוקא לחתוך בסכין וכן הרב המובהק מה' יצחק יששכר אב"ד דק"ק בעלי גראד הי' שוחט ובודק דמתא דק"ק קונשטאנטינא רבתי ונהג כל ימיו לחתוך בסכין וכן נוהגים בק"ק בעלי גראד והכשיר מכ"ת השור מטעם שכתב לקמן וגם חכמי בעלי גראד הסכימו עמו שלדידן בני אשכנזים כשר השור ותמצית דבריו שהמה פוסקים כהרמב"ם דפסק לחתוך בסכין וכ"כ בעל התרומת בשם רבינו גרשום שיש לחתוך ובא מכ"ת לדון בקרקע ולהודיע טעמו שהכשיר השור וק"ל: ראשון לציון אף שמסכת חולין אין תחת ידי מ"מ עולה בזכרוני דאיתא בהדי' מייתינן סכינא דחליש פומא שמותר לחתוך בסכין והנה רש"י ותוס' מחולקים דלרש"י אין סירכא בלא נקב ולתוס' יש סירכא בלא נקב ואינו טריפה אלא מטעם דעתיד להתפרק וכל סופו לינקב כנקוב דמי: והנה יש נפקותא לדינא לדעת רש"י דאין סירכא בלא נקב וכאשר אנו רואים שלא יש שום נקב אינו טריפה אז השכל נותן ופשוט הוא שגם עכשיו בימינו שרי לחתוך בסכין דמ"ש ממעך ביד דכמו אם ע"י מעוך שנסתלק הסירכא ואינו מבצבץ בנפיחה שכשר כמו כן אם נחתך הסירכא מן הריאה ואינו מבצבץ בנפיחה דחזינן נמי שלא נקבה הריאה אבל לדעת התוספות שיש סירכא בלא נקב אסור לחתוך בסכין דחיישינן שמא סירכא זו עתידה הוי למפרק ולהיות נקב ולכך לדעת התוספות יש דוקא למעך דאז אם נסתלק הסירכא ע"י מיעוך חזינן דלא הוי סירכא רק ריר ולחות וק"ל. והנה דורשין תחילת שדין זה שלדידן בני אשכנזים אסור לחתוך בסכין נמצא רק בדברי המחברים שחיטות ובדיקות כגון ספר ליהודא ומנחת אלי' שהעתיקו לשון הט"ז בי"ד סימן ל"ט ס"ק ו' יעויין שם אבל ברמ"א ורש"ל וש"ך לא נזכר מאומה מדין איסור חתוך סירכות בסכין כי מ"ש לאסור למעוך בסרמטוט עבה ורמ"א אוסר למעך בעפר וחול זה ודאי אסור לעשותן אפילו לרש"י כי יש לחוש שע"י עפר וחול וסרמטוט לא מסתלק הסירכא כולו רק חתיכות ויש לחוש שמא על פה הנקב של ריאה נשאר קצת מן הסירכא אבל לחתוך בסכין לדעת רש"י שרי כמ"ש לעיל וגם דמהרי"ץ הי' שוחט ובודק בק"ק קראקא בימי הגאון רמ"א שהי' מרא דאתרא ומהרי"ץ הי' נוהג לחתוך בסכין כמ"ש ולפעמים הייתי חותך בסכין כו' ומסתמא ידע רמ"א מזה ולא מיחה בו ש"מ דמותר לחתוך בסכין ודוחק לומר דדוקא גבי עובדא של מהרי"ץ שהי' נסרך מאוד לשומן הלב והי' חותך כו' בזה לא הקפיד רמ"א אבל בשאר סירכות לחתוך ס"ל להרמ"א דאסור לחתוך כי מאי שנא ועוד ה"ל להרמ"א לכתוב בהדיא דין זה דאסור לחתוך בסכין כמ"ש רמ"א שבסירכות שלא כסידרן אין למעך כי טריפה היא ואף שבק"ק קראקא נהוגים בכל הסירכות אף שלא כסדרן למעך מ"מ להורות במקומות אחרים כתב רמ"א שטריפ' היא כמו כן ה"ל למכתב בהדי' שאסור לחתוך בסכין כמ"ש הט"ז בס"ק כ"ז וז"ל דאם בא להשמיענו הטריפות ה"ל להרמ"א למכתוב וגו' ואף אם נימא מדלא כתב מהרש"ל ורמ"א בהדי' שמותר לחתוך שמעינן ממילא שאסור לחתוך אכתי יש להסתפק אי מדינא אסרה או ממנהגי אי מדינא ר"ל דהדין כדעת התוספות שיש סירכא בלא נקב וכו', ולכך אסור לחתוך בסכין מדינא כמ"ש לעיל או ממנהגא ר"ל דמדינא הי' שרי לחתוך בסכין כי מדינא הדין עם רש"י שאין סירכא בלא נקב ולכך שרי לחתוך בסכין כמ"ש לעיל רק ממנהגא עשו אבותינו סייג וגדר שלא לחתוך בסכין דלאו כל אצבעות שוות לחתוך בסכין כי בזה צריך אומן יד גדול לקלף כל הגוף הסירכא דקה מן הדקה מן הריא' לכך עשו סייג וגדר שלא ירים איש ידו לחתוך בסכין רק דוקא למעך ביד בנחת: הן אמת מדכתב רמ"א שאין אנחנו בקיאין בבדיקה. וכתב הט"ז בס"ק ו' פירש בנפיחה וכו' מוכח דלרמ"א אסור לחתוך בסכין אפילו אם הדין כרש"י שאין סירכא בלא נקבו מדינא הוי שרי לחתוך בסכין רק ע"י מיעוך שרי דחזינן דלא הוי סירכא כלל רק ריר וליחות מ"מ עדיין יש לנו ספק אם שוחט אחר חתך בסכין ובדק בנפיחה אם הבהמה ההיא טריפה א"ד פירושו של הרמ"א שמכאן והלאה לא יעשה השוחט כזה ומי שיעבר על זה יהיה הבהמה טריפה אבל הבהמה ראשונה שעשה השוחט בדעבד שעלה על דעתו שכשיר' לאו טריפה היא וכן משמע הלשון וצריך להזהיר את השוחטים כלומר שאומרים להם שמכאן והלאה לא יעשו. והנה מוסכם מכל הפוסקים דבדיקת הריאה אינו אלא מדרבנן ר"ל תחילת הבדיקה מדרבנן וכשאנו רואים שיש סירכא בריאה הוי בדיקה מדאורייתא. אמנם אם נולד לן ספיקא אחר שנבדקה הוי ספיקא דרבנן והגאון מהר"י אלכאנד"ם בספרו ש"ו מגיד מראשית שנדפס מחדש כתב בתשובה ב' דף ו' ע"א וז"ל ואף דמרן בעל המשביר כתב בשלחנו הטהור ואנחנו בני הספרדים קבלנו עלינו הוראותיו כאלו מפי גבורה שמענו מ"מ מידי ספיקא לא נפקינו דלמא הלכתא כרמ"א כו' והסכימו עמו כמה גאונים מעתה אני אומר זה כשר לפי עניות דעתי ראשון שאף דאנו בני אשכנזים קבלנו עלינו תורת משה רבינו ר' משה איסרל"ס מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דלמא הלכתא כדעת גאונים ספרדיים שור זה לא הוי בעי בדיקה כלל לא מיעוך ולא חיתוך בסכין ואף את"ל דהלכת' כרמ"א דשור זה הוי בעי בדיקה דלמא רמ"א נמי ס"ל דמותר לחתוך ואת"ל דרמ"א ס"ל דאסור לחתוך בסכין כנ"ל אכתי יש ספק דלמא דוקא שהשוחט לא יעשה כן מכאן והלאה או מטעם שאין אנו בקיאין בנפיחה או מטעם שאין במדינתינו בקיאין באומן יד לחתוך בסכין משא"כ בעובדא הנ"ל שהשוחט ר' ברוך הוא ירא אלקים מאוד ולא ידע מזה מאומה דלדידן בני אשכנזים אסור לחתוך בסכין וגם ידו ידי אמונה בחיתוך הסכין אפשר שגם רמ"א מודה דכשר והנה אהו' אדמ"ו אף שחכמי בילעגראד הסכימו עמי שיפה גזרתי על ר' ברוך שלא יעשה עוד כזה לפנינו בני אשכנזים אבל בגוף הנידן של השור הנ"ל הסכימו עמי חכמי' הנ"ל שיפה הכשרתי לא מיבעי דהוו בדוכתא דלדידהו לא הוי בעי