פנים מאירות חלק ב פט

תולין שבאה מתמצית הדם שבא עם מי רגלים וכבר כתבנו שאינו מוכרח כן מהרא"ש וכן מצאתי שנכתב בהגה' של ש"ע ר' משה רבק"ש ולפע"ד לא משמע מהרא"ש מידי עכ"ל וזה ת"ל כדברינו אשר בארנו בארוכה וגם הראנו באצבע שאף מדברי הר"ן אינו מוכרח מידי ומה שכתב הש"ך בס"ק ח' לפמ"ש לעיל ס"ק ג' שפי' ר"ח הוא עיקר אין כאן חומרא כבר שדינא בי' נרגא בספרי בתשובה סי' י"ב וע"ש באורך: ועתה נחזור על הנידן שלפנינו שהיא מוצאה דם על העד שקינחה בו ובתוך השתן לא נמצא דם רק כמו חול בוודאי בא מן המקור ולא תלינן דהאי דם אתי מן התמצית החול דעד כאן לא קאמר הר"ן דתלינן היכי שנמצא על העד ג"כ כמין חול וחצץ כמו בתוך מי רגלים אבל לא כן בנידן שלפנינו שמוצא דם גמור וכמו שכתב הב"י בהדי' שנידן של המרדכי אינו כמו נידן של הר"ן ומשמע מדבריו שהר"ן מודה לדברי המרדכי היכי שמצא כעין קרטין כמו חול ובעד הבדיקה מצאה דם שמודה הר"ן דטמאה ואף שכתב הב"י דס"ל להר"ן דתולין בתמצית הדם ההוא הבאה מן המקור ופליג על הגהות מיימוני היינו היכי שמצאה גם בתוך השתנה דם אז תולין מין במינו אבל לא כן בדינינו שלא מצאה דם גמור רק כמין חול ובודאי אחר דתמו מיא אתי דם מן המקור ומודה ר"י דטמאה ואפילו אם ראתה גם במי רגלים דם גמור כבר כתבנו דאינו מוכרח לא מדברי הרא"ש ולא מדברי הר"ן שנתלה לקולא והבו דלא לוסיף עלה אם לא נמצא בתוך השתנה דם אלא כמין חול דלא תלינן דאתי האי דם מתמצית החול א"כ אין לטהר אשה זו אך יש צד להקל דמרגשת כאב לפי לשון השואל לא נתברר אם יש לה תמיד הכאב הזה או לפרקי'. ובדרכי משה כתב בשם הר"י מולין האשה המצטערת מאוד ביציאת מי רגליה ולאחר שתעמוד מצרכי' בודקת עצמה ומצאה לרוב פעמים על העד דם ואינו אדום רק שהוא כמו מוגלא והשיב בשם אי' שלום דהואיל ורואה תמיד ע"י כאב אז תולין שמחמת המכה היא וטהורה אבל אם רואה לפעמים בלי כאב טמאה ועוד בכאן יש לסמוך להתיר לומר שלא בא מן המקור הואיל ואינו דומה למראה דם אלא למוגלא ואע"פ שאין אנו בקיאי' במראות הדם לענין כזה מקלינן עכ"ל. וכן נראה מלשון רמ"א בהגה' ש"ע שהעתיק דברי מהר"י וכתב אפילו אם מצאה דם אחר הטלת מי רגלים כשמקנחת עצמה טהורה דמאחר דמרגשת כאב ואינו מוצאה דם רק אחר הטלת מי רגלים ודאי דם מכה היא כו' משמע שהיא מרגשת כאב בהטלת מי רגליה הסמוך לבדיקתה בעד הקינוח משום הכי טהורה אבל אם לא הרגישה כאב לא תלינן האי דם דאתי מחמת אותו חצץ ואע"פ שלפעמים הרגישה כאב בהטלת מי רגליה כיון שעכשיו אינו מרגשת כאב לא תלינן לקולא וכן כתב הבית יוסף בס"ס בשם הר"י מולין וכן משמע מדברי הט"ז בס"ס זה כדברינו. ואגב אזכיר מה דתמי' לי על ט"ז שכתב על הבית יוסף שהקשה דברי תשובת הר"ן על דברי המרדכי וכתב הט"ז וזה לשונו אבל באמת תימה רבה עליו שאין כאן קושי' כל עיקר דמרדכי לא איירי כלל מענין איסור או היתר כו' אבל הר"ן מיירי מצד הקרטין עצמן כמבואר בדבריו דאין שם דם עליהם כלל ומותר אפילו לר"מ והנה תמי' לתמיהתו דהא המעיין בדברי הב"י יראה להדי' שרצה הר"ן להתיר תחילה אליבא דר' יוסי מטעם שהרי אותו חצץ אדום נמצא עם מי רגליה ולאחר מכאן ע"י בדיקה מחמת אותו תמצית שנשאר ממי רגליה ואין כאן הוכחה כלל דבתר דתמו מיא אתי דם ולר"י טהורה: ועוד אני אומר דאפילו לר"מ איתתא שרי' כו' הרי דטיהר תחילה אליבא דר"י מטעם דתולין דאתי מתמצית המי רגלי' וא"כ שפיר הוכרח הב"י לחלק דאין דומה נידן דהמרדכי לנידן דתשובת הר"ן וז"ל והדרן לכללן דאם האשה מרגשת כאב תמיד קודם הטלת מי רגלי' אף שבדקה עצמה אח"כ ומצאה דם תולין שבאה מתמצית החצץ מאחר שמרגשת כאב וגם יש לה לבדוק כמו שכתב רמ"א כיש מחמירין שלא להתיר רק באשה שיש לה וסת להצריכה בדיקה אבל אם אינה מרגשת כאב קודם הטלת מי רגלי' ובדקה עצמה ומצאה דם אף שלפעמים היתה מרגשת כאב טמאה דבודאי האי דם ממקור קאתי ולא תלינן דאתי מאותו חצץ אדום הנמצא תוך מי רגלים והנראה לפע"ד כתבתי: היום יום ו' ה' אדר שני תפ"ל נאום מאיר. ואגב דאיירינן בהלכות נדה באתי להזכיר מאי דתמי' לי טובא על הרב הב"י שכתב בסי' קפ"ז על מה שכתב הטור אשה שראתה דם מחמת תשמיש בכדי שתרד מן המטה ותמה הב"י על הטור דהא מוכח מן הש"ס דאם שהתה כשיעור זה קודם שבדקה לא מחזקינן לי' שמחמת תשמיש ראתה וכן הקשה מדברי הרמב"ם בפ"ח מהלכות שגגות שכתב דאם שהתה עד כדי שתושיט ידה לתחת הכר ותטול עד לבדוק בו ואח"כ קנחה עצמה שניהם טמאים מספק ופטורים מן הקרבן וכו'. ותירץ שמא י"ל שמה שכתב הרמב"ם שפטורים מן הקרבן היינו לומר שפטורים מחטאת אבל חייבין באשם תלוי וסוברים סמ"ג וסמ"ק וסה"ת ורבינו שמאחר שחייב אשם תלוי אינו רשאי לקיימה כל שראתה כן שלשה פעמים עכ"ל ונוראות נפלאתי דהא בגמ' בפ' כל היד דף י"ד ע"ב איתא בפיסקא נמצא על שלה לאחר זמן תנא וחייבים אשם תלוי ותנא דידן מ"ט בעינן חתיכה משתי חתיכות והרמב"ם בפ"ח מהלכות שגגות פסק כתנא דידן וז"ל דהבא על האשה שהיא ספק נדה פטור מאשם תלוי לפיכך האשה שנמצא דם על עד שלה לאחר זמן הרי אלו פטורים מקרבן ש"מ דפסק כתנא דידן דבעינן חתיכה משתי חתיכות אם כן איך כתב הב"י דס"ל להרמב"ם בנמצא על עד שלה לאחר זמן דחייב אשם תלוי וצ"ע שאלה פה בא"ח סי' ת"ט בש"ע ס"ב שכל דבר משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכתב מגן דוד עי' בס' שצ"ד מה שיש לתמוה על הטור בזה במ"ש שם אבד המפתח בשדה אין עירובו עירוב והא אין איסור הוצאה בשדה אלא מדרבנן שהוא כרמלית ואין לחלק דשאני כאן בעירובי תחומין שהוא לדבר מצוה שהרי אין מערבין תחומין אלא לדבר מצוה משא"כ לעיל גבי עירובי חצירות שמערבין אפילו לדבר רשות וא"כ אין בערובו מצוה ע"כ גזרו עליו ב"ה זה אינו שהרי בסי' שצ"ה כתב הטור מצוה לחזור בין אחר ערובי חצירות בין אחר שיתופי מבואות עכ"ל. וכן הקשה קושי' זו על הטור בסי' שנ"ד ונפלאתי על גדול כמותו אדתקשי' לי' מסי' שצ"ד היה לו להקשות מסי' שפ"ו שכתב הטור אבל אם אמר שבועה שלא אהנה ממנו נראה שאין משתתפין לו בה אע"פ שמערבין לו בה ערובי תחומין היינו טעמא משום שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוה לאו להנות ניתנו משא"כ בשותופי מבואות וא"כ יסתרו דברי הטור אהדדי הלוא כתב בסי' שצ"ה שמצוה לחזור בין אחר עירובי חצירות ובין אחר שתופי מבואות אע"כ צריכן אנו לומר כמו שכתב המג"א בסי' שפ"ו ס"ק י"א מ"ש אבל אם נדר או נשבע שלא יהנה ממנו אין משתתפין בו וכתב מג"א ע"ש בסי' שצ"ה אע"ג דערובי חצירות נמי מצוה היא מ"מ עושה אותו להנאתו וכן כתב הב"ח בס' שצ"ה וז"ל מצוה לחזור כלומר אע"ג עירובי חצירות ושיתופי מבואות מערבין אפילו לדבר הרשות מ"מ מצוה לחזור אחריהם כדי שלא יגיעו לידי איסור טילטול בחצר ובמבוי משא"כ בערובי תחומין דאין מצוה לחזור אחריו דאדרב' דאפשר דע"י ערובי תחומין יגיע לידי איסור בהליכת חוץ לתחום אלא דכדי לקיים המצוה מותר לערב עכ"ל ובר מכל דין אדקשי' לי' דברי הטור מסי' ת"ט אסי' שצ"ד הי' לו להקשות דברי הטור בסי' שצ"ד גופי' דכתב הטור שם וצריך שיהי' בין השמשות במקום שראוי ליטלו הילכך נפל גל עליו אם יכול ליטלו בלא מרא וחצינא כשר ואם לאו פסול הרי להדי' דאם יכול ליטלו בלא מרא וחצינא כשר אף שעושה מלאכת איסור שבות וכמו שדייק הש"ס בדף ל"ה ע"א בפיסקא נפל עליו גל קא ס"ד דאי בעי מצי שקיל לי' לימא מתניתן דלא כרבי דאי כרבי האמר כל דבר שהוא שבות לא גזרו עליו בין השמשות ומשני אפילו תימא רבי לא צריכה דבעי מרא וחצינא ופי' רש"י דאי בעי שקיל לי' וקתני מתני' אינו ערוב משום טילטול אבני' דשבות דרבנן הוא עכ"ל. הרי להדי' דפסק הטור דאי אין צריך מרא וחצינא הוי עירוב אף שהוא מטלטל אבני' דאתי כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו ב"ה א"כ למה כתב הטור דאם אבדו בשדה לא הוי עירוב הלוא בשדה אינו איסור טילטול אלא משום שבות והי' ראוי בין השמשות א"כ יסתרו דברי הטור בסימן אחד וכן הקשה אדברי לבוש שכתב בסי' שצ"ד בהדי' וז"ל אבל אם אפשר לו להוציאו בלא מלאכה גמורה אע"פ שצריך לעשות מלאכה שיעבור בה אשבות דרבנן הרי זה עירוב דחשיב ראוי ליטלו דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו ב"ה ואע"ג שלא אמרו כן אלא כשיש בו צורך מצוה וגבי עירובי חצירות מאי מצוה איכא י"ל כיון שאם לא עירב אפשר לבוא לטלטל באיסור וכשהו' מערב פורש מאיסור זה מצוה חשיבי אי נמי דחשיב שעת הדחק ובשעת הדחק נמי לא גזרו ובנאבד המפתח כתב אם נמצא בשבת אם מצא בעיר הוי עירוב שיכול להביא ע"י גגות וחצירות ובשדה אינו עירוב שאינו יכול להביאו א"כ יקשה סתירה בדברי עצמו דלטעמ' דחשיב מצוה א"כ גבי נאבד המפתח נמי נימא הכי דאף אם נאבד בשדה כשר דהואיל וראוי לו ב"ה: ועוד יקשה לו אדברי הש"ס גופא דבש"ס גבי עירובי תחומין מיתני וקתני בשדה אינו עירוב ואמאי כיון דערובי תחומין מצוה אליבא דכ"ע וכל הני משניות דלעיל מוקמינן כרבי דס"ל כל דבר משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אם כן אמאי יהי' אסורי' בשדה. אלא נראה ברור דדוק' בעיר דמותר לטלטל ע"י גגות אף שלא היה בידו ב"ה כיון שמצוי שימצאנו חשבינן לי' כאלו הוא בידו ואלו הי' בידו היה יכול לטלטלו ע"י גגות אבל בשדה בודאי אלו הי' מצא ב"ה היא באמת מותר או משום שהוא שעת הדחק או משום דחשיב מצוה שלא יכשל באיסור טלטול אבל בשאינו מוצאה אלא ביום השבת דצריכן אנו לומר תרתי כאלו הוא בידו ב"ה ואף אם היה בידו היינו צריכין להתיר משום סבות בזה לא אמרינן כאלו הי' בידו וזה ברור דאל"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש לישב דברי הש"ס גופא ובאמת דברי הטור במה שכתב בסי' שפ"ו אם אסר הנאת ככר עליו שאין משתתפין בו אע"פ שמערבין אף שלא נזכר חילוק זה בדברי הרא"ש והרמב"ם מוכרחי' אנו לומר כן מדברי הש"ס בפ' חולין דף ע"ח ע"ב דקאמר התם לאשירה סולם מהו איבעי לר"י תיבעי לרבנן תיבעי לר"י עד כאן לא קאמר ר"י התם דמותר