פנים מאירות חלק ב פה

עמי כל הלומדים דבבית המדרש וכן ראוי להורות וה' ינחני בדרך אמת: שאלה עז טור אהע"ז סי' צ"ב כתב עוד הרמב"ם שאם קנו מידו מהני תנאה אפילו התנה אחר נשואין ואם מכרה ונתנה קיים וכן פר"י ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל עכ"ל. לפי רהיטא דשמעתי' נראה דעת הרא"ש עיקר דהא ריש בפ' הזורק פריך חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה א"ר אלעזר בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך כו' אמרי דבר דבי ר' ינאי בכותב לה בעודה ארוסה וכתב שם תוס' בד"ה והתניא וכו' הוי מצי לשנוי' בשכותב לה בלשון טוב המועיל או שנתן לה בעל במתנה דאמרינן בחזקת הבתים דקנתה ואין הבעל אוכל פירות והאי תרוצא לא קאי אליבא דר"ת דמפרש דלא תליא באכילת פירות כמו שכתבו התוס' לעיל ד"ה בכותב ובדף ע"ז ע"ב ד"ה מה שקנתה אשה וכן פי' המהרש"א וזה פשוט וברור והנה התוס' שהם דברי ר"י אזלי לשיטתם ולכך לא קשיא להו דמאי דוחקא דש"ס לאוקמה בארוסה ולא מוקמי בנשואה וקנו מידו משום דבלאו הכי קשה דהוי מצי לשנויי' בשכותב לה בלשון טוב המועיל או שנתן לה הבעל במתנה וכן כתב הרשב"א וז"ל וה"ה דהוי מצי לאוקמי הכא בשנתן לה אחר ע"מ שלא יהי' לבעלה רשות בהן אלא מה שהיא נותנת לתוך פיה וכו' והכא חד מתרי ותלת אוקמתי' קא נסיב: ואני אומר דע"כ מוכרח ר"א לאוקמי דוקא בעודה ארוסה ולא באוקמת' אחרינא ובזה יתישב ג"כ הא דאמר רבא גבי האי שכיב מרע גיטו וחצירו באים כאחד ופריך והא אמרה רבא כו' ומשני כי אמר רבא אהאי מעשה אמרה ויש לדקדק למה באמת לא אמרה אמתניתן דהזורק גיטה לחצירו אלא נראה ברור דמתניתין דידן צריכין אנו לאוקמי אליבא דכולה תנאי דפליגי בקדושין דף כ"ג בעבד אם קונה עצמו בכסף ובשטר ע"י אחרים ומסקינן דג' מחלוקת יש בדבר ופירש"י דרשב"א סבירא ליה בכסף ובשטר דוקא ע"י אחרים ולא ע"י עצמו בכסף לא משום דאין קנין לעבד בלא רבו ובשטר לית ליה גיטו וידו באים לו כאחד. ופריך שם הש"ס בפיסק' ובלבד שיהי' כסף נימא בהא קמפלגי דר"מ סבר אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה ומוקי ר' ששת דפליגי היכי דאקני לי' אחר מנה ע"מ שאין לבעלך רשות בו ור"א אמר אפילו בכי האי גוונא כ"ע לא פליגי דקני עבד וקני רבו והכא פליגי כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה ע"מ שתצא לחירות דר"מ סבר כי אמר לי' קני קנה עבד וקני רבו וכי אמר לי' ע"מ לאו כלום אמר ליה וכתבו התוס' דלר"א אליבא דר"מ אפילו מה שאת נותנת לתוך פיך קנה הבעל וא"כ ר"א לטעמי' דהא אליבא לר"מ לא מהני בהקנאת אחרים אפי' מה שאתה נותן לפיך וכן לרשב"א לית ליה חצירה וידה באים כאחד וא"כ אי אפשר למצוא חצר לאשה דחצירה וידה באים כאחד לית ליה וכן נמי לר"מ לית ליה אם נתן לה במתנה ע"מ שאין לבעל רשות בה ולכך רבא לא רצה לאמרה תחלה אמתניתן עד דאמרה אההיא דשכיב מרע דפסק שם למעשה דגיטו וחצירו באים כאחד ש"מ דהכי הלכת' ומתחלה אכסיף די"ל דהאי סבר כי חדא הי' כפי' רש"י ולבסוף דיקדק עד שהבין הא דאמרינן ג' מחלוקת בדברי רשב"א אית ליה דלא אמרינן גיטו וחצירו באים כאחד אבל רבנן אית להו וכיון דפסק הלכתא הכי מוקי למתניתן נמי אליבא דהלכתא ור"א רצה לאוקמי מתניתן ככולי תנאי ואמוראי ולכך אי אפשר למצוא חצר לאשה אלא בכותב לה בעודה ארוסה כדי שלא יקשה מתניתין אליבייהו דבשלמא מתני' דפ' בן סורר מורה דאמרינן עד שאכל משל אביו ומשל אמו אף דמוקמינן בשנתן לה אחר ע"מ שאין לבעלה רשות בה מ"מ מתניתין לא קשי' לאידך תנאי די"ל דמיירי בשנתנה לה בעל דקנתה ואין הבעל אוכל פירות. אבל הכא במתניתן דהזורק אי אפשר לומר בשנתנה לה הבעל כיון דאין מכרה קיים כמו שפי' ר"ת א"כ הוכרח ר"א לומר דוקא בכותב לה ועודה ארוסה ולפ"ז אי ס"ד בנשואה נמי מהני סילוק בקנין מאי דוחקא לאוקמי בארוסה לוקמי בנשואה בשלמא בהכותב ניחא די"ל דאנשואה קאי דמהני קנין שאם מכרה ונתנה שקיים אלא דעכ"פ יורשה דכיון דכבר זכה בנכסים בירושה דאוריית' אי אפשר להסתלק אף בקנין ולכך מוקי דכתב לה בעודה ארוסה ולכך אם כתב דין ודברים אין לי בנכסיך בחייך ובמותך מהני אבל בהאי דהזורק קשי' ולסברת התוס' דעיקר תלוי בפירות א"כ הי' יכול לתרץ כשנתן לה הבעל מתנה וצריכין אנו לדחוק דמשום בפ' הכותב איצטרך לשנויי הכי משני נמי הכא וזה דוחק גדול. וגם צריכין אנו לדחוק ולומר אף דלא הזכיר בגמ' ולא בפירותיהן ע"כ שכתב לה נמי דין ודברים אין לי בנכסיך ובפרותיהן וגם צריכין אנו לדחוק הא דאמר רבא לקנייה האי דוכת' דיתיב ביה גיט' דבשאלה מיירי ופשטות הלשון לא משמע כן ועוד דלא מצינו בשואל מקום לחבירו שצריך קנין אלא ע"כ דברי ר"ת בדידן והשתא אי ס"ד דמהני קנין באשתו נשואה מאי דוחקא דר"א לאוקמה בארוסה ולא לאוקמי ההיא דזורק בנשואה אלא ע"כ בנשואה לא מהני שום קנין דאף שאוכלת פירות מ"מ אם מכרה ונתנה אין קיים ולא הוי חצרה וא"כ אם נתן לה הבעל מתנה וזרק לה גיטה לתוך אותה חצר דלא שייך למימר גיטה וחצירה באים כאחד אינו מגורשת וק"ל ובזה מיושב מה שהקשה הב"ח וקיקיון דיונה בהכותב על הטור: שאלה עח המדיר דף ע"ה ע"ב תוס' ד"ה אבל במומין כו' וקאי בין ארשות אב ובין ארשות בעל נראה כוונתם דבלא פי' הרשב"א הייתי מוכרח לומר דקאי ארשות אב אבל ברשות בעל הוי ארוסה עדיין ובפשיטות דתנאי קיים וע"כ לא קאי אלא ארשות אב די"ל דהואיל וכנסה סתם אחולי אחלי לתנאי ואף שרב סבר לעיל דלא אמרינן אחולי אחלי לתנאי הנ"מ במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי כיון דכנסה סתם י"ל דאחולי אחלי אבל לפי' הרשב"א שפיר קאי בין ארשות אב ובין ארשות הבעל וק"ל פשוט: שאלה עט יו"ד סי' קפ"א כתב הט"ז ס"ק א' דלהרמב"ם דתלה דין זה בעובדי אלילים שהיא חוק שלהם וא"כ יש לפעמים היתר משום שלום מלכות כמו שמצינו בסי' קע"ח סי' ב' כו'. ואני אומר חלילה לומר כן לדעת הרמב"ם דאף מה שנזכר בסי' קע"ח דאסורין מן התורה ומלקינן עליו לדעת הרמב"ם והתירו חכמים לקרובי מלכות מפני שלא פירשה תורה שום דבר ומסרה לחכמים והם ראו להתיר לקרובים למלכות אבל מה שמפורש בתורה לאיסור אף שהטעם מפני חוק כותים מ"מ חל מצוה זו על כל ישראל דאל"כ לדעת הרמב"ם למה לא כללה תורה לאו זה בשאר החוקים אלא ע"כ כדאמרן וחלילה לומר לדעת הרמב"ם להתיר לקרובים למלכות לאו דלא תקיפו: שאלה פ חולין ד"ב תוס' ד"ה שמא יקלקלו דהא רבא לא קאי וכולן ששחטו אלא אחש"ו וע"כ צריכין אנו לומר דהתוס' לא הקשו קושייתם אלא אם אנו צריכין לומר תירץ על קושית הש"ס אליבא דרבא מאי וכולן דהא איכא למידק לדעת כל הפוסקים וכן הסכים הרא"ש דחרש המדבר ואינו שומע לא ישחוט לכתחלה אפילו באחרים רואין אותו משום הברכה והתוס' כתבו לעיל דנקט נשים ועבדים בלשון דעבד איידי טמא במוקדשין ולפ"ז מאי קשי' להו על פי' רש"י דלמא איצטרך לאשמועינן שמא יקלקלו דאי מסיפא ה"א דקטן ושוטה שוחטי' לכתחלה באחרים והא דנקט לשון דעבד משום חרש דאינו יכול לברך ואין לומר בשלמא התם סמוך התנא דממילא ידעינן דנשים ועבדים לכתחלה שוחטי' כיון דילפינן הכשר שחיטה בזר מקרא וה"ה לכל פסולין חוץ מטמאים דאיכא למגזר אבל הכא דלא ילפינן מקרא א"כ מהיכי תיתי לומר דשוחטי' לכתחלה היכי דתנו לשון דעבד אלא ע"כ דהאמת כן הוא דדוקא דעבד דא"כ יש סתירה בדברי התוס' דאיך כתבו דליכא למימר בדעבד דנקט משום טמא בקדשים דהא מהיכי תיתי לחלק כיון דעכ"פ וכולן אחש"ו נמי קאי כדכתבו תוס' ע"ב ד"ה אלימא אחש"ו עלה קאי וכן רש"י לקמן אלא ע"כ דמ"מ היתי אומר כן א"כ הדרא קושי' לדוכתי' מאי הקשו על פי' רש"י אלא ע"כ הא דקאמר בגמרא וכולן ששחטו קשי' לרבא ר"ל דרבא מתרץ דאיצטרך לומר וכולן דתני ואם שחטו ה"א דשוטה וקטן שוחטי' לכתחלה באחרים רואין אותו והא דתני לשון דעבד משום חרש ולכך תני וכולן דמשמע' כאלו פורטן בין חש"ו כולן אינם כשרים אלא בדעבד ולפ"ז הקשה התוס' שפיר לפי' רש"י אליבא דרבא לא איצטרך לאשמועינן יקלקלו דהא ממילא שמעינן אך איכא למידק לפי דעת הגהות אשר"י שכתב שיש רוצים לומר דאפי' חש"ו כשאחרים עומדין על גבן שוחטי' לכתחלה ומחלקו בין אחרים רואין אותם לאחרים עומדים על גבן משום דקשי' להו מהא דתנן בגיטין הכל כשרים לכתוב את הגט אפילו חש"ו ואמרינן בגמ' והא לאו בני דיעה נינהו ומוקי ליה בשגדול עומד על גביו ולא נהירא לי דא"כ מאי פריך לעיל לאביי אלא אכותי האמרת בישראל עומד על גביו לישני דוקא עומד על גביו אבל אחרים רואין לא אלא לא שנא ולפ"ז אין מקום לקושי' התוס' דהא רש"י בדף י"ב ע"ב נקט בד"ה זאת אומרת אין מוסרין להם חולין כלומר אפילו חולין לכתחלה אפילו אחרים עומדין על גבן הרי להדיא דנקט אחרים עומדין על גבן דזה שמעינן ממשנה יתירה דנקט יקלקלו אפילו עומדין על גבן נמי לכתחילה אסור ואי מוכולן ה"א דיש חילוק בין רואין ובין עומדים על גבן ואף דרש"י בשמעתין ע"ב ד"ה דעבד נמי לא כו' ולקמן מפרש אמאי נקט יקלקלו לשון עתיד לאשמועינן שאין מוסרין להם חולין לכתחילה אפי' אחרים רואין אותו היינו לפי האמת דאין חילוק בין רואין ובין עומדין על גבן אבל מ"מ איצטריך לאשמועינן שמא יקלקלו וק"ל: אך י"ל דמ"מ לא ליתני שמא יקלקלו וליתנו בסיפא וכולן ששוחטין ואחרים עומדין על גבן וממילא נשמע דאפילו עומדין על גבן לכתחילה לא אלא ע"כ כדעת ר"ת ועוד קשיא לי להטור שכתב דקטן