פנים מאירות חלק ב פד

לי האי הוראה דכיון דנכסיו נשעבדו למלוה כל זכות שיבא לידו נשתעבד ואין בידו למחול כהיום ואף דמחל בשעת נתינה ריבית מ"מ כיון דהתורה לא מחלה ובידו לתבוע א"כ הוי כאלו המלוה בעל דבר של מי שלקח ריבית מוכרח לתבוע ומאי דקאמר דלא בא לחיותו של לוה לא ידענו חדא דאין זה המעות של לוה ועוד אם חסה התורה על חיותו של גופו של לוה ק"ו שחסה תורה על נפשו ונשמתו שלא יקרא לוה רשע ולא ישלם: שאלה עה הנה כתבו קבלתי ואודות השאלה אשר שאל מכ"ת באחד שנתן יינו בחביות של יין שרף והחביות היה ישינים מזמן רב אלא נשתהו בפסח והרגישו כולם טעם יין שרף ואם אמנם לפום רהיטא נראין דברי מכ"ת בהא הסכמת אחרונים כדעת הפוסקים אפילו דלית בה כזית בכדי אכילת פרס עובר בבל יראה ולפ"ז אסור אף אחר פסח דהא בס"ס תמ"ז כללא כייל הרב הב"י וז"ל דהא כיון דחמץ שעבר עליו בפסח לא מיתסר אלא משום דקניס ליה מפני שעבר בבל יראה כל שעובר בכלל קנס הוא ואע"פ שהוא מעורב עכ"ל. וכתב הטור דבר שעוברין עליו אפילו נתערב ממילא קודם פסח צריך לבערו ואם לא ביערו אסור ובסי' תמ"ב כתב הב"י על הא שכתב הטור וכן יראה דעת רב נטרונאי דקדוק שאינו משמע כן מפורש בדבריו שמפני שלא כתב חייבים אתם לבערו יש מקום לומר שלא כתב שצריכים לבערו כדי שלא יעבור עליו בבל יראה אלא משום חומרא בעלמא ומזה מוכח מלשונו דחייבים לבערו משמע דעובר עליו ובגבינות שהעמידו בחלא דשכרא כתב בש"ע שחייב לבערם משמע שעובר והדרינן לכללא דכייל הב"י כל היכא דעובר קנסא קא קניס ואסור בהנאה אף אחר פסח. וכן הסכים המג"א דלא כהמרש"ל והביא שם בשם הרמב"ן מעשה באחד שבישל דבש והחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה ודבש ראשון שבישל הי' מחומץ בשמרי שכר וזה שבישל עתה הי' רביעית או חמישי לו והתיר רבינו יעקב להניחו עד אחר הפסח ולמכרו וכו': ונפלאתי על דבריו דהכא כיון דמעמיד חשיב כאלו בעיני' ועוד דלא שרי ר"ש אלא כשהשהא חמץ ואחר פסח נתערב אבל כשנתנו לפני פסח אסור לשהותו עכ"ל. ואני אומר דגברי' קא חזינא ותיובתא לא קא חזינא דהא בי"ד בסי' קט"ו הביא הב"י בשם הר"י גבי חמצן של עוברי עבירה דחמצן של כותיים אסור עד אחר ג' אפיות שכבר נתבטל השאור ויש ללמוד מכאן במי שעבר והעמיד חלב בחלב חמץ של כותים ולקח חלב זה והעמיד בו אחר ומאחר אחר שמותר ליקח מחלב שלישי הזה ולהעמיד בו דכבר כלה חלב של כותים עכ"ל. נשמע מזה אף בדבר המעמיד לאחר ג' פעמים בטל כח המעמיד ראשון וא"כ יפה פסק ר"י כיון שזה הדבר הי' רביעית או חמישי ולכך מותר וזה פשוט לדעתי. אכן בנ"ד אף שהי' בכלי של יין שרף מ"מ לא נתערב בו חמץ ודבר שנתבשל בכלי חמץ כתב בש"ע בסי' תמ"ז ס"ה בהג"ה דאסור בפסח ובי"ט אחרון יש להקל. וכתב המג"א משום דהוי נ"ט בר נ"ט ועוד דסתם כלים אינ' ב"י ואף שכתב הט"ז דבמקומות שמבשלין המע"ד ביורות שמבשלי' י"ש אסור משום דהוא דבר חזק ונותן טעם לשבח וכן כתב המג"א בסי' תנ"א ס"ק מ' שחביות של י"ש אע"פ שאינו ב"י אסור הכל דעינינו רואות שנותן טעם לשבח א"כ ה"נ בנידן דידן מ"מ נראה דלא כתב כן אלא בדבש שנתנו בחביות של י"ש אבל ביין הוא בהיפך הוא נותן טעם לפגם וחיבר אוכלי טעם לו שנותן טעם לפגם ואף לט"ז שאסר הדבש שנותנה בכלי שקורין קוואס"ניק מ"מ נראה שלא אסר אלא בפסח אבל אחר פסח מותר בשתי' וק"ו כאן שנותן טעם לפגם והביא בספר חק יעקב בשם גאונים דבפליטת כלים אין להחמיר יעויין שם וק"ו בנ"ד אף שגרם ליין שיעלה רתיחה מ"מ זה וזה גורם וע"י תסיסה זו גרם לו טעם לפגם נראה די לנו לאסור תוך הפסח ולהתירו לאחר פסח והנ"ל לפע"ד כתבתי. נאום הק' מאיר חותם פה ק"ק אייזנשטאט: שאלה עו נשאלתי ישראל היה מפקיד יינו במרתף של כותי במקום שיש לכותי ג"כ יינו רק הישראל חתם החביות שלו בשני חותמות ובעת שהי' היין תוסס מחוזק הרתיחה והתסיסה יצא המגופה לחוץ ונתקלקלו החותמות ואזיל הכותי והודיע לישראל שיבא ויתקן יינו ונשאלתי להורות הלכה למעשה מה דינו של יין זה: תשובה דבר זה ברור לאסור דלא דמי הא להא דאיתא ביו"ד סי' קכ"ט סי' ח' ישראל ששכר בית בחצר עכו"ם כו' ושכח ולא סגר הפתח לסוף ימים הרגיש העכו"ם והודיע הדבר ליהודים מותר וכתבו הט"ז והש"ך אפילו הודיע שהוא מפליג התם טעמא רבה אית בי' דמירתת דמימר אמר כשיזכור ישראל יינו יבוא בכל עת ובכל שעה אבל בנידן דידן שאין הכותי ירא כלל שיבא הישראל לראות כי הוא יודע שהישראל סומך עצמו על שני חותמיו שלו ואף אם יבא ישראל ה"ה יכול לסגור דלת המרתף בעדו ולעשות במרתף כחפצו וכן לא דמי להא דמביא הב"י בשם תשובת הרשב"א בסי' קכ"ח וז"ל כתב הרשב"א והוא בתשובת להרמב"ן סי' קנ"ה שאלה ישראלית ששכרה מכותיות בית לדור בה ונתנה שם יינה וראתה בדק הבית כו' ואמרה הכותית מתי תשוב אמרה מחרת החג אחר חצות היום כשראתה שלא באתה פתחה הפתח והכניסה שם פועלים ולא באה הישראלית עד עונת המנחה הי' חביות של יין שם ומגופות עליהם אך לא הי' טוחות תשובה מסתברא דהיין מותר כו' שהרי חזרה אחר החג בלא הודיע שהוא מפליג דכל שעה מתירא שמא עכשיו תבא ואפילו הפליגה טובא ולא באה ואע"פ שיש לה שייכת בבית כיון שאין לה שייכות ביין ולא נעלו במנעל בפנים כו' עד ועוד דמימר אמרה הכותית כיון דקבע זמן לתקן מדכרא הישראלית חמרא ואתי עכ"ל: כל הלין טעמא ליתא בנידן דידן דאינו מירתת כלל ורשות בידו לנעול ואין מיתפס הגנב דיינו נמי מונח שם פשיטא דאסור ולא דמי כלל להא דכתב רמ"א בסי' ק"ל סי' ו' בהג"ה דאם מוצאו חותמו סתור דאסור דוקא אם רואים שנסתר בכוונה על ידי אדם אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו או ע"י בהמה או תינוקת שלא בכוונה מותר בדעבד התם מיירי שאין אנו יודעים בבירור שידע הכותי שנתקלקל החותם אבל בנ"ד שאנו יודעים בבירור שידע הכותי שחביות פתוחות וא"כ אף אם האמת כן שמחמת חוזק הרתיחה יצא המגופה לחוץ מ"מ הרי הי' היין ברשות כותי והי' בידו לעשות כחפצו ונאסר היין ולברר הדבר הזה אעתיק לשון המרדכ"י שהביא הב"י וז"ל היכי דנתקלקל החותם יש לדמות לטהרות דאמרינן המונח כליו בחלון של בוליירין וחתם בחותמיו ונעל וחתם אע"פ שבא ומצא הפתח פתוח והחותם מקולקל טהור וקתני סיפא וכן בכותי אין עושה י"נ אבל בספר התרומה והסמ"ג כתב שאם מצא המפתח נסתר או חותם מקולקל אסור אלא א"כ ישראל יוצא ונכנס וכתב בת"ה דאפשר דלא פליגי דהיכי דנתקלקל החותם בענין דניכר דעל ידי אדם נעשה לא שרי אלא בנכנס ויוצא אבל היכי דלא מוכח מילתא דע"י אדם בכוונה נעשה יש לומר ע"י טלטול כו' תלינן ושרי אפילו אינו יוצא ונכנס עכ"ל: ונראה מדקתני מצא פתח פתוח הוי כספק ביאה דאמרינן פ' השוכר דף ע' ע"א הני גנבי דסלקי בפומבדיתא פתחו חביתא טובא ואמר שמואל חמרי שרי כמאן כרבי אליעזר דאמר ספק ביאה טהור ומשני שאני התם כיון דאיכא דפיתחה לשם ממונא הוי ליה ספק ספיקא ופי' רש"י ס"ס ספק ישראל ספק נכרי ואת"ל נכרי ספק נגע ספק לא נגע ובהא אפילו רבנן מודה דכי פליגא רבנן עלה דר"א היכי דמלוא שדה טומאה דאי על לה אי אפשר דלא האהיל דליכא אלא חד ספק עכ"ל הרי דאי לא בריר לן אם נכרי או ישראל פתחו הוי ס"ס א"כ ה"נ היכי שנעל החדר ומצא פתוח איכא ס"ס דלמא טהור פתחו ואת"ל טמא שמא לא נגע בבגדים וכמו כן בי"נ דלמא לא פתחה להחדר הכותי ואת"ל פתח החדר דלמא לא נגע ביין ולצורך שאר דברים נכנס. ולפ"ז כמו כן אם שלח יין ע"י כותי ונמצא החותם מקולקל ואינו ניכר שנתקלקל ע"י אדם הוי ס"ס דלמא לא ידע הכותי שהיין פתוח ואת"ל ידע כיון שנוכל לומר שנפתח שלא ע"י כותי י"ל דלמא לא נגע מידי דהוי אם אנו מסופקים דלמא פתוח אדעתי' דממונות אבל כשנעשה ע"י אדם לא הוי אלא ספק אחד דאם הכותי פתחו בודאי נגע כיון דליכא למיתלי שפתח אדעתי' דממונות בוודאי נגע וא"כ בנידן דידן כיון שידע הכותי שיין פתוח ואינו מירתת כלל ליכא אלא חד ספק והיין אסור וכן כתב בשו"ת צמח צדק סי' פ"ז וז"ל אבל היכא דאיכא למיחש דלמא נגע להנאתו כדי לשתות כגון נ"ד שיש לחביות ברזא שבקל יוכל לפתוח הברזא ולשתות מהיין בודאי יש לאסור אפילו בדעבד ואפילו יחוד בעלמא דהיינו לזמן מועט וכתב בסוף התשובה דלא דמי למאי שכתב בהגהות ש"ע ס"ק קכ"ט בשפחה דאע"ג דרגלים לדבר שהיא סתמה הברזא היין מותר בזמן הזה היינו משום דידעינן שלא נתכוונה אלא להציל היין ולא בשביל הנאתה לכך שרי ולא חיישינן דילמא שתתה להנאתה כיון שנתיחדה עם היין משום דמירתת שמא יבואו ויראו אותה וגם היתה טרודה להציל היין ומסתמא לא היתה נוגעת אלא בברזא ומקרי מגע כותי שלא בכוונה ע"י דבר אחר כיון דהאידנא לאו עובדי ע"ז נינהו אבל בנ"ד שנתייחד היין אצל הכותי ובקל הי' יכול למשוך הברזא ולשתות ממנו לא הי' מירתת כלל כיון שבביתו ואין ישראל דר שם וודאי חיישינן דלהנאתו נגע ביין כדי לשתות ממנו והכל אסור עכ"ל: א"כ בנ"ד שסמך הישראל שחתם יינו ע"י שני חתימות והיין במרתף של כותי אין הכותי מירתת כלל ואיכא למיחש לאחלופי ולשתות להנאתו דאסור ובתשובת עבודת הגרשוני סי' נ"ח וז"ל כי ליכא למיחש שמא שתה דרך מינקת שקורין היב"ר כי אין זה שכיח בשדה הרי להדי' דאם הי' בבית כותי דשכיח כלי זה חיישינן ואף שכתב ואף במקום שיש לחוש ששתה ע"י הכלי שקורין היב"ר האריך בתשובה להתיר במקום שיש עוד צדדים להתיר הרי שלא התיר אלא במקום שיש עוד צדדים להתיר אבל לא בנ"ד דליכא שום צד היתר אלא חד ספיקא נראה דכל היין אסור ובעיני הי' פשוט זה לאיסור ולא כתבתי ובררתי הוראה זו אלא לפי שראיתי שאחד מן הלומדים פיקפק בהוראה זו וכבר סתרנו כל ראיותיו והסכימו