פנים מאירות חלק ב פג

דעדות שליחות תלוי בעדות דבפ"נ ובפ"נ ע"כ ס"ל להרא"ש לדעת הרמב"ם דפסל פסולי תורה בנתקיים ע"כ צריך לומר דנתקיים כל מילי אפילו השליחות דאל"כ אין מקום לדעתו דהרא"ש ואין מקום לתמיהתו על הרמב"ם ושפיר כתבתי דבנ"ד דחשוד פסול מדרבנן ומיירי שנתקיים ויש עדים על שליחתו דכשר לשליחות אף לדעת הרמב"ם אכן חזרתי וכתבתי אכן בנ"ד שהרבה גופי עדות שהגט כשר לכתוב אנו לומדי' מדברי שליח ההוא כוונתי מפני שמבואר בכתביו שהבעל ציוה לכותבו כאשר מבואר בארוכה בתשובה א"כ אין ראוי לסמוך עליו ולכך העלתי שאם יש שני עדים שהיו באותו מעמד שציוה המומר שכדברי השליח כן אזי לא תצא מהתירה הראשון וה' יורני בדרך אמת ומאויבי תחכמני והמשיג הזה חוץ לכבודו נטה מדרך אמת וכל דבריו כמצליף ועל כל התמי' נפלאתי שכתב וז"ל ולולי דמסתפינא הייתי אומר דאף למ"ד דמוקי התם בבא על הערוה ממש מודה דבחשוד בעלמא כש"כ דפסול דאמרו חכמינו ז"ל במס' יומא הרהורי עבירה קשה מעבירה נפלא נפלאתי איך יצא דבר הבל כזה מפיו לכתוב על הספר להפך דברי אלקים חיים דלמד מזה למאן דמפרש דיחוד עם העריות ס"ל דבא על הערוה ממש כשר ישמעו הרובי' תשובה זו ולדעתי נכשל בדבר שתינוקות של בית רבן יודעין וכל השומע יצחק לו. כ"ד המאבק בעפר רגלי חכמי' מאיר חותם פה ק"ק א"ש: שאלה עב ביו"ד סי' קס"ג ס"ק ב' הרי שהי' לו חטי' עי' בתוס' דף ס"ב ד"ה לקח שהקשו כמה קושי' על פי' רש"י ופירש"י ג"כ דחוק. ונ"ל ליישב סוגיות דשמעתא בענין זה הא דנקט במתניתן הרי חיטך עשויית עלי בשלשים מיירי שיש לו חטים ואמר לו בשביל חטים אלו שיש לו אני נותן לך יין ויין אין לו ולכך פריך וכי אין לו יין מאי הוי דהא יצא השער פוסקין דהמקשה סבר שבאמת מותר לפסוק מפירות זו על פירות אחרים כמבואר בסי' קע"ה ומשני בבא לחוב בדמיהן ר"ל שאין לו חיט' אלא אמר לו בשביל דמי חטין אני נותן לך יין והוי לי' כהלואה ופריך שפיר אי לא כאיסורו הבא לידו אפילו יש לו נמי עד דמוקי למתני' כר' אושעיא וביש לו יין הוי כאסורו הבא לידו אלא דהשתא קשה לי' דאי אפשר לאוקמי רישא בלוקח ממש דא"כ מאי קמ"ל ואין לומר לרבוותא דסיפא נקט דזה נמי פשיטא בשלמא אי מיירי דחטי' עצמן הן בעין קמ"ל שפיר רבוותא דיין אסור אע"פ שבא מכח פסק ראשון אבל אם אין לו חטי' והוא זוקף המעות בהלוואה פשיטא דאסור ולכך מוקי דרישא וסיפא לאיסור ומאי לקח לקח בהלוואתו ולא הי' לו חטי' ולפי' מה שהביא הב"י בשם הנמוקי יוסף ניחא נמי ע"ש: שאלה עג ביו"ד סי' קנ"ט כ' הטור דבר תורה מותר להלוות לנכרי בריבית דטעמא דריבית דכתיב וחי אחיך כו' וחכמי' אסרוהו בו וכתב הט"ז ויש מקשי' ממה דאיתא בפרקן דף ע"א א"ר נחמן בר יצחק מי כתב אל תקח מאתם מאתו כתיב אישראל ופרש"י ד"ה וכי כתיב גר תושב לענין וחי אחיך עמך הוא דכתיב שאתה מצוה להחיותו ואל תקח מאתו נשך קאי דוקא אאחיך ולא אגר תושב עכ"ל ש"מ דאין ריבית ולהחיות תלוי' זה בזה ונכנס לדחוקי'. ולי נראה דמדבר זה הכריח הטור סברתו דהא איכא למידק למה לי לאהדורי' אטעמי' דריבית בלא טעמא נמי נימא דבר תורה מותר להלות לכותי דכתיב כי ימוך אחיך אל תקח מאתו ונכרי לאו אחיך הוא כמו דממעטינן אבידתו בהגוזל בתרא דף קי"ג מדכתיב לכל אבידת אחיך א"כ למה לי לרבינו הטור לאהדורי אטעמא דריבית אלא נראה ברור דהטור רוצה לסיים דחכמים אסרוהו ובפירקן אמרינן איתבי' רבא לר' נחמן לנכרי תשיך מאי תשיך מאי לאו תשוך ומשני לא תשיך ופריך לא סגי דלאו הכי ומשני לאפוקי דאחיך דלא ופריך אחיך בהדי' כתיב ולאחיך לא תשיך ומשני לעבור עליו בעשה ולא תעשה. ופי' תוס' ד"ה תשיך אבל אי תשוך ניחא דלא סגי דלא תשוך דאסור להלות להם בחנם כדאמר קרא לא תחנם ועוד שאמר הכתוב להלוות להם בריבית כדי לחסרם וא"ת מאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן כו' וי"ל דהכי פריך מהאי קרא כיון דאמר רחמנא דמצוה לחסרם לא הי' להם לחכמים לאסור ולפ"ז ניחא דלפי מסקנא ע"כ הכריחו חכמים דלנכרי תשוך פי' שרשות ליתן לו ריבית דאי תשוך ע"כ לאחיך לא תשוך נמי פירושו תשוך שאסור למלוה ליקח ממנו ריבית א"כ למה לי גבי כי ימוך אחיך אל תקח מאתו ולמעוטי גר ותושב לשתוק מיני' כיון דכבר כתב לאחיך לא תשיך שהוא פירושו תשוך ושם כתב אחיך וממילא אין כאן איסור בגר תושב אלא ע"כ לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך פי' תשיך התיר ליתן לכותי ריבית ואסר ליתן לישראל ריבית ולעבור בעשה ולא תעשה ואיצטרך הכא גבי ימוך אחיך ליתן לאו למלוה וס"ד כיון דגר תושב איתא במצוה להחיותו יהי' אסור ליקח מאתו וממילא ידעינן דמותר ליקח מן הנכרי דהא אינו בכלל מצוה להחיותו ולכך הי' יכולת ביד חכמים לאסרו דאין לומר דאתי להרבות בלאוין לגבי מלוה א"כ ל"ל אתו למעט גר תושב תיפוק לי' כיון דכתיב לא תשיך לאחיך והתם לא כתיב וחי אחיך כבר נתמעט גר תושב שאינו בכלל אחיך אלא ע"כ תשיך אזהרה ללוה ואי לאו דכתב רחמנא אתו גבי כי ימוך אחיך ס"ד אמינא כיון דגר תושב הוי בכלל אחיך להחיותו הוי נמי בכלל אל תקח נשך ותרבית ולכך איצטרך אתו. א"כ ממילא כותי שאינו בכלל להחיותו מותר להלותו אלא דחכמים גזרו משא"כ אם נפרש לנכרי תשיך תשוך לא הי' כח לחכמי' לגזור לבטל מצות עשה. אבל הרמב"ם בפ"ד מהלכות מלוה כתב הכותי וגר תושב לוין מהן ומלוים אותן בריבית שנאמר לא תשיך לאחיך לאחיך אסור ולשאר עולם מותר ומצות עשה להשיך לנכרי שנאמר לנכרי תשיך מפי שמועה למדו שזה מצות עשה וע"כ מפרש הרמב"ם דהאי תשיך פי' תשוך וע"כ סבר הרמב"ם הא דמתיב רבא לר"נ מאי לאו תשוך דס"ד דהוא מצות עשה ואיך א"ר נחמן דנעשה בלקיחת דריבית מנכרי ואכתי לא אסיק אדעת' דרבנן גזרו ולכך משני לא תשיך לדיוקא אתי לעבור בישראל לאו ועשה אבל לבתר דמסיק רב חייא בכדי חייו ומדרבנן ע"כ האי לנכרי תשוך פי' תשיך ויש יכולת ביד חכמים לעקור מצות עשה בשביל לא תעשה. והנה סוגי' הש"ס מוכרח כדעת הטור דבסוף פירקן מסקינן דלוה עובר משום לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך וכן פירש"י בחומש פ' כי תצא לעבור בשני לאוין ועשה והש"ס דלא חשיב הכי העשה י"ל דלא נחית למימנ' אלא לאוין אבל לא העשה וכבר השיגו הראב"ד וכן מ"ש בפ"ד דהלוה עובר בשנים לא תשיך לאחיך ולפני עור ולא חשיב לאו לאחיך לא תשיך כבר השיגו המ"מ ואפשר שהרמב"ם היה לו גירסא אחרת כמו שמצאתי בילקוט פ' בהי"א אביי מלוה עובר בכולן כו' לוה עובר משום לא תשיך לאחיך ולפני עור לא תתן מכשול ואפשר שאין חילוק בין הגירס' אלא נקט לישנ' דלא תשיך וזה נאמר שני פעמים לא תשיך לאחיך ואח"כ לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך ובאמת עובר בשני לאוין ואפשר שגרסינן ברמב"ם נמי רק לא תשיך והסופר כתבו לאחיך ופירושו הכי והלוה עובר בשנים לא תשיך ר"ל לאו דלא תשיך נאמר שני פעמים ולפני עור נמי עובר: שאלה עד ביו"ד סי' קס"א כתב הט"ז בטור כתב חוץ מקרקע כו' וכתב הרא"ש אבל בעבדי' ושטרות ליכא למעוטי דלא שייך ריבית אלא בהלואה דניתן להוצאה אבל בשאלה לא שייך ריבית אלא שכירות והקשה הב"י דאטו בעבדי' ושטרות מי לא שייך בהו הלואה שנותן לו עבד אחד שיתן לו אחר זמן שנים אחרים וכן בשטר כו' וכתב הב"ח דבזה הוא באמת ריבית גמור ודבריו תמוה דלא קאמר הב"י אלא דשייך גם בעבדים ריבית בכה"ג אבל מ"מ התורה מיעטה גם עבדים ודברים אלו קשה להולמן דהא עיקר הוכחתו של הרא"ש מדאמרינן בפ' נערה שנתפתתה המוציא שם רע אינו חייב עד שישכור עדים בממון ובעי רבי ירמי' שכרו בקרקע שכרו בפחות משוה פרוטה מאי ואי שייך ריבית בקרקע ופחות משוה פרוטה מאי קמבעי' לי' אבל אי לא שייך בהו ריבית ניחא דמספקא לי אי ילפינן מש"ר מריבית אפילו להא דינא היכי דליכא ריבית בקרקע ופחות משוה פרוטה ה"נ לא מחייב מש"ר א"ד ילפינן מהתם דבעי שישכור בממון אבל לא בעינן שיהא ממון לגמרי באותו ממון ואם איתא לדברי ט"ז למה לא מיבעי' לי' שכר בדעבד אלא פשוט וברור דבודאי איכא לאשכוחי שמתנה שתתן לי עבור עבדי לאחר זמן שני עבדים וכן בקרקע ג"כ נוכל להמציא כזה כמו שכתבו התוס' בפ' נערה אם אדם לוה שדה שאם שטפו לו נהר יפרע לו שדה וחצי או עשר פגי' טעוני' פגי' או בוסר באחד עשר אלא דהרא"ש לא ניחא לי' בחלק ראשון משום דאי הוי בעין הוי מחזיר קרקע וכן אם מתנה שיתן לו עבור קרקע זה לאחר זמן שני קרקעות אחרים מזה לא דברה התורה דאם כסף תלוה כתיב ובדבר שיכול לחזור בעין לא שייך הלואה אלא שאלה ואם מתנה בכך הוי כמכר ואף אם שטפה נהר נותן לו קרקע יותר וכן שני עבדים תחת עבדו דומי' דספינה דנותן לו אגרא ופגרא שמשלם לו פחת הספינה וגם אגרא דאינו אסור מן התורה ולא תשימין לא קאי אלא אהלואה שאינו חוזרת בעיני' דלא תוכל למצוא בקרקע אלא עשר גפנים בי"א כמו סאה חיטים בשנים דהוי ריבית אוכל דאורייתא אלא לא תשימן דמשמע דבא להוסיף ע"י הלואה יש לרבות הלואת קרקע שאינו חוזרת בעין וממעטינן מכלל ופרט אבל עבדים ושטרות דלא שייך בהוא הלואה ואם לפעמים הוא מתנה באם שימות העבד שיחזור לך שנים אחרים הוי בכלל שכירות ולא נתמעט מכלל ופרט ופשוט שהוא ממון ולכך פשיטא ליה במש"ר אם שכר ע"י שיתן עבד עבור השכירות דחשיב ממון ובזה מיושב קושי' הב"י והב"ח על הרא"ש וק"ל ודומה לשכירות כלים בסי' קע"ו: עוד כתב הט"ז סי' קס"א ס"ק ג' באחד שטען אין לו לשלם ולא נמצא לו ממון רק מה שלקח אחד כבר ממנו ריבית קצוצה והנושה בא לקחת זה הריבית בשביל הלוה דאין הדין עמו דכיון שאין כאן תביעה מן הלוה ועוד ראי' דאמרינן כאן דאין הב"ד יורדין לנכסיו רק שכופין אותו לקיים מצות עשה וחי אחיך עמך וכאן אין שייך זה דהא כשמוציא הריבית לא יבא לחיותו של לוה עכ"ל ולפע"ד לא ברירא