פנים מאירות חלק ב פב

איצטרך למיתני' נכרי עכ"ל. וגם בזה שגג מאוד דפסול דמתניתן הוא פסול גמור ואם קבלה קדושין אין חוששין לקדושיו וגרם לו זה שסבר הא דכתב הרמב"ם גבי נכרי ונתגייר הרי זה בטל דמשמע ספק גט הוי וגבי חמשה דמתני' כתב קבל או הביא אחד מהן אינו גט והבין שיש חילוק בין אינו גט ובין הרי זה בטל ודומה בנפשו דבמתניתן דתני פסול נמי ספק הוי אבל לא ראה ולא ידע מה שהעיד הרמב"ם בעצמו על לשונו בפ' עשירי והזכרנו לעיל דכל מקום שאמרנו בחיבור זה הרי זה בטל או אינו גט או אינו מגורשת הרי זה גט בטל מן התורה וכתב הרב המגיד שזה כתב לבאר לשונו אבל בגמ' יש פסול דבטל לגמרי וכן אפילו בלשון שאר מחברים כתב הדרישה שאין דרכם לדקדק בין לשון פסול בין לשון בטל ועתה ממילא בטלין דברי המשיג שכתב ובדברינו אתי שפיר המשך דברי הרא"ש שפי' מתחילה אם חזרו בתשובה כשרים להעיד ודלא כהרמב"ם שפסק דאינו גט כלל כדי לתרץ קושית התוס' וע"כ מזה מוכח דסובר אף אם חזרו בתשובה דהוי כמו נכרי ונתקיים מ"מ פסולין הנה על ראשונים אנו מצטערי' ובא להוסיף עוד פלוגתא אחרת בין הרא"ש להרמב"ם אשר נשתקע הדבר ולא נאמר דבפסולי דאורייתא לכ"ע כשרים אם חזרו בתשובה מטעם שכתב הטור ופסול דמתניתין אינו גט כלל כיון דנמסר בשעה שלא הי' בני גירושין והרמב"ם בין ברישא גבי חמשה שהביאו את הגט ובין בסיפא גבי נכרי ונתגייר אינו גט כלל לדעת הרמב"ם ואין חוששין לקדושין אם קבלה מאחר אלא גבי פסולים דאורייתא כשסומכין עליהם רצו המ"מ והכ"מ לישב דבריו לחומרא נקט אינו גט דאם תנשא תצא ומ"מ חוששין לקדושין שמא יתקיים לאחר זמן ע"י עידי גט אבל מה שכתב בנתקיים הרי זה פסול אינו אלא מדרבנן ואם נשאת לא תצא כל זה ברור ואמת ויציב: ומעתה מה שכתב אח"כ לישב דברי הרמב"ם דלכך פסול הרמב"ם שהרי מפיו אנו חיין ונאמני' לומר שהן שלוחין מכח שהוא נאמני' לומר בפ"נ ובפ"נ כו' עד שסיים שזה נכון מאוד לפע"ד ודבריו נאמרי' באמת כבר כתבנו שלא די שלא הציל להרמב"ם משני אריות אלא שהגדיל והוסיף תמי' שיסתרו דברי הרמב"ם בעצמו דהא לדעתו נאמנת השליחות ונאמנת לומר בפ"נ ובפנ"ח הם בסוגי' אחד וכל אחד תלו בחבירו א"כ מאי שנא אם אינו מקוים וסומכין על הפסול כשאומר בפ"נ כתב הרמב"ם שאינו גט ובמקוים אם הביאו כתב הרי זה פסול הא גט שלא מסרו הבעל ליד שליח אטו מששא אית ביה ואף אם באנו לומר שפסול פי' בהרמב"ם שהוא ספק דחוששין דלמא אינו משקר א"כ גבי אם אומר בפני נכתב וכו' נמי ניחש לזה ולמה כתב כאן אינו גט ובמקום כתב שהוא פסול ובע"כ צריכין אנו לומר שאין אנו סומכין על שליחות עליו משום דהגט יוצא מתחת ידו וכפי' הב"י בדברי הרמב"ם ולכך אינו פסול אלא מדרבנן ואם נשאת לא תצא ושפיר תמהו עליו כל אחרונים למה לא נסמוך עליו אפילו לכתחלה כיון דמקוים ועל שליחות הגט אינו צריך ראי' דהגט מוכיח עליו ואם נפרש דברי הרא"ש כמו שתירץ הב"י בתירץ שני דפליגי הרמ"ה וס"ל הא דהמנוהו רבנן על שליחות כמו שהימנוהו לומר בפ"נ ובפנ"ח אבל במקום דלא הימנוהו כגון בא"י אינו נאמן ג"כ על שליחות וע"כ צריכין אנו לומר הא דמכשיר הרא"ש בנתקיים ר"ל שנתקיים כל מילי דגט שצריך השליח להעיד הן על עידי חתימה הן על שליחות וכמו שכתב הרא"ש כי היכי שיקיים השליח כתב השליחות יקיים חתימות הגט ש"מ שבקל יכול לקיים שניהם ולפ"ז למד בכוונת הרמב"ם ג"כ הא דכתב בד"א בנתקיים ר"ל שנתקיים כל מילי דשליח בענין שאין צריך לסמוך עליו דאל"כ אין מקום לדינו דהרא"ש ואין מקום לתמיהתו על הרמב"ם אלא ע"כ כדאמרן וכבר כתבנו שרוב מפרשי' הבינו בדברי הרמב"ם דמטעם דגט יוצא מתחת ידו לכך סמכינן על השליחות ולא מפיו אנו חיין כשנתקיים ולכך תמי' עליו וזה ברור: ומעתה נבוא על שאר דברי המשיג שכתב ובהיות כן מובנים דברי הרמב"ם במ"ש בד"א כשנתקיים בחותמיו ולא כתב בד"א בא"י הנה עלה בדעתו דהרמב"ם פליג אהרמ"ה. דס"ל אף בא"י נאמן על שליחות ולהרמב"ם אינו נאמן וא"כ לא פסל הרמב"ם בנתקיים אלא בח"ל אבל בא"י בודאי יש לו עידי שליחות אבל הרמ"ה ס"ל אף בא"י נאמן על השליחות לכך פסול בין בארץ ובין בח"ל משום דאין לו עידי שליחות זה תוכן דבריו. ונפלאתי על דברים אלו שהרמב"ם לא ידענו מדרכי באם שמביא עידי שליחות בח"ל שהוא כשר וגם לא הודיענו דינו בא"י דסומכין עליו וכן הרמ"ה יכתוב דינו שלא. להתיר בין בא"י ובין בח"ל ולא ישמעינו כח דהתירא אם מביא עידי שליחות ונתקיים דכשר בין בא"י ובין בח"ל בר מכל דין תמוהים דבריו שרצה להביא ראיה דס"ל להרמב"ם כדי לתרץ קושית הב"י בסי' קמ"א ד"ה וכ"כ הרמב"ם שהשליח הוא עד אחד אז אינם סותרים דבריו דזה מיירי בא"י דאז צריך עכ"ל: ואני אומר דלא דק כלל בזה דהא הרמב"ם לא כתב בשום מקום דבר זה רק בפ"ק מהלכות אישות דין ט"ז וז"ל השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחים לקדש לו אשה הן הן עדיו והוא ש"ס ערוך בפ' האיש מקדש והלכתא שליח נעשה עד והתם לא שייך לחלק בין בא"י לח"ל אלא ע"כ תירץ הב"י הוא עיקר שטו' אינו מביא ראיה אלא אף לדעת הרא"ש דצריך שני עדים על מינוי שליחות מ"מ השליח עולה במקום אחר כמו שכתב הרמב"ם גבי עידי קידושין וזה ברור: עוד כתב וז"ל ואין להקשות הא אף בנתקיים לא הי' צריך לומר בפ"נ א"כ בודאי אף עידי שליחות צריך די"ל הרמב"ם סובר אף בנתקיים אינו צריך עידי שליח וכן מוכח מתשובת הריב"ש הביאו בקצרה ב"ש בסי' קמ"א ס"ק מ"ב ע"ש הרואה עין בעין יראה שהוא סותר דברי עצמו דאם נימא אף בנתקיים אינו צריך עידי שליחות א"כ אף בא"י אינו צריך עידי שליחות דחד טעמא הוא וא"כ הדרא קושי' המשיג לדוכת' למה כתב בד"א כשנתקיים בחותמיו ולא כתב בד"א בא"י או כשנתקיים בחותמיו. וביותר תמהני איך אדם מביא ראיה לחובתו הא בית שמואל בסי' קמ"א ס"ק מ"ג כתב בפירוש שלא כדברי המשיג וז"ל קשה למה הוא נאמן לומר דהוא שליח דהא כתב הרא"ש מש"ה נאמן לומר דעשאו לשליח הואיל דהימנוהו חז"ל לומר בפ"נ ובפנ"ח וכאן אינו נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ ולמ"ש המחבר פוסק כהרמב"ם והרמ"ה דס"ל הא דנאמן לומר דעשאו לשליח לא תליא באמירה בפ"נ ובפ"נ אפי' בא"י או בגט מקוים נאמן לומר דעשאו לשליח הלכך כן י"ל ברשע כשהגט מקוים אז נאמן לומר דעשאו לש"ה כיון דגט כשר בידו אלא להרא"ש קשה ואפשר דס"ל דאיירי דיש הרשאה וכו' הרי להדיא שכתב בפירוש דלהמחבר שפוסק כהרמב"ם והרמ"ה הא דנאמן על שליחות לא תלי' באמירות בפ"נ א"כ בא"י וגט מקוים שניהם שוים לכך ברשע כשהגט מקוים נאמן על שליחתו כיון דהגט כשר בידו אלא על הרא"ש קשה ותירץ הבית שמואל וגם אנחנו כבר ישבנו לפי דעה זו לדעת הרא"ש ולתירץ הראשון שתירץ הב"י דס"ל להרא"ש כהרמ"ה אין אנו צריכין לדחוק בדחוקים אלו ועכ"פ כולם שוים לטובה אם במקוים הוא נאמן על השליחות א"כ אפילו בא"י נאמן והמשיג הנ"ל יצא מדעתו מכל המחברי' אשר לפניו וכל המשנה ידו על תחתונה: ומה שכתב אח"כ שאינו רואה מאיזה טעם רצה המורה לדחות דברי הרמב"ם בלי שום ראיה הנה לא עליו תלונתו אלא על הראב"ד והר"ן והרשב"א ורוב המפרשים ועל הרא"ש וגם מה שכתבתי שהרב הב"י כתב דעת החולקים על הרמב"ם בראשונה ש"מ שהוא עיקר לדינא וכתב שסוגיות הפוסקים הוא בהיפך מה שמביאים לבסוף הוא עיקר כו' כבר כתבתי שנטה מדרך אמת והראתי שבפי' כתב הב"ח שהרב בש"ע סתם מה שהוא עיקר לדינא בראשונה או שהם רוב דעות גדול נגד קטן ואפילו באיסור דאורייתא יש לסמוך עליו להתיר וק"ו בשעת הדחק במקום עיגון: ומה שכתב וז"ל ומה שרצה המורה לסמוך עצמו במשענת קנה רצוץ ולעשות חיזוק מדרבנן הוי וא"כ אף לדברי הרמב"ם דהא כתב בחלקת מחוקק סי' מ"ב ס"ק י"ד וק"ל החשוד על עריות הנה הפרש גדול יש בין בא על ערוה ממש לחשוד בעלמא כו' שאינו פסול אלא מדרבנן דאינו לאו מפורש בתורה רק שהוא חשוד לאותו דבר ובנידן דידן שאין כאן אלא קול וחשד בעלמא אינו פסול אלא מדרבנן ובדבר שאינו פסול אלא מדרבנן אף הרמב"ם מודה שכתב בפ"ו הביאו הטור וכן פסולים מדבריהם בעבירה כשרים לעדות זה דהיינו שליחות הגט וא"כ אין כאן פיקפוק אפילו לדברי הרמב"ם אך בנ"ד שהוגבה גופי עדות שהגט כשר לכתוב אנו לומדי' וכתב המשיג דורשין תחלות שכתב בר מכל דין בר מיני' דההוא ורחמנא ליצלן מהאי דעתא לחלק אם לומדים שאר גופי עדות מן אותו השליח או לא כי מאי אולמא האי מהאי וגוף עדות הגט הוא בפ"נ ובפ"נ דאי לאו הך לא קיימי כך כו'. אמנם מעיקרא דדינא פירכא דמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם להכשיר חשוד על העריות לעדות זו וכו' עד דאף אם הוא פסול מדרבנן מ"מ פסול לעדות אשה דהוי חשוד לאותו דבר לא דנו ולא מעידו כו' אומר אני שאין לתמו' על המשיג הזה שרצה להכניס בדברי מה שלא עלה על מחשבתי ועל לבי בעולם הלוא גם זה עשה לרבותינו נוחי נפש הגדולים אשר בארץ חיים המה השיא כוונתם לדעת אחרת מה שלא עלה על שום פוסק ראשון ואחרון ובטחתי בכל בר דעת שיבין כוונתי לדבר פשוט שהרי אנחנו עסקנו בדין זה אם נתקיים בחותמיו ועדים מעידי' על שליחתו הוא כשר להביא גט וכתבתי דגם בזה איכא פלוגתא דרבוותא ואח"כ כתבתי לדעת הח"מ דס"ל דהחשוד שאינו פסול אלא מדרבנן דאינו לאו מפורש רק שהוא חשוד על אותו דבר כו' הרי בפירוש הזכרנו שעכ"פ הוא פסול מדרבנן מפני שהוא חשוד על אותו דבר וע"כ ס"ל הא דאמרינן דחשוד על העריות דפסול לעדות אשה אינו אלא מדרבנן וכיון שכן הוא א"כ בנ"ד שאנו הי' עוסקי' בו שנתקיים ויש עידי שליחות אף הרמב"ם מודה דכשרים לשליחות כיון דס"ל להרמב"ם דפסול דבריהם כשרים לשליחות זה אפילו בלא נתקיים א"כ ה"ה בחשוד על העריות כיון שאינו פסול אלא מדרבנן משום דחשוד על הדבר מ"מ בנתקיים שאין סומכין מודה הרמב"ם דכשר ולא לחנם הוספתי כשר לעדות זה דהיינו לשליחות הגט ר"ל שאין למידין ממנו שם עדות רק לשליחות ולדעת הפוסקים דס"ל דעדות שליחות אינו תלוי' בעדות דבפ"נ ובפ"נ רק נאמן משום דגט יוצא מתחת ידו הוא ראי' גדולה על שליחתו א"כ בנתקיים נאמן אף לדעת הרמב"ם החשוד דאינו פסול ואין סומכין עליו כלל ועל השליחות הגט בעצמו הוא מעיד ואם נפרש כדעת דמפרשי בדברי הרא"ש דס"ל