פנים מאירות חלק ב ח

אלא אם ישבו שם ופסקו והמתינו עליהם אבל לדעת רש"י אפילו היכי דקרי ועני נמי פטורים ופרח זימון מינייהו והרמב"ם כתב סתם משמע שמסכים לדינא עם פי' רש"י ושפיר כתב הב"י שהטור כתב פי' התוספת ושפיר כתב שכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב סתם ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהם בחבורה שלו משמע דלא שנא אם הפסיק אחד לשניהם או דקרי לי' ועני פרח זימון מיניה ואינו חייבים בזימון וכיון דאינם חייבים פשיטא דאינו רשאים בכל הפטור מדבר ועושה נקרא הדיוט וק"ל כדאיתא בירושלמי והביאו במג"א סי' רל"ב ס"ק ט': שאלה ז בטור א"ח סי' קצ"ו אכל טבל כתב הרמב"ם שאין מברכין עליו וכן על כל דבר של איסור ואפילו איסור דרבנן והראב"ד השיג עליו הנה מתחילה עלה בדעתי לומר דראיותו של הרמב"ם מהא דאיתא בבכורות בסוף פ' כל פסולי מוקדשין ת"ר המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצא טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים ופסק כן בש"ע בח"מ שי' רל"ד ובי"ד סי' קי"ט ובסי' ט"ו וכתב הסמ"ע דחד טעמא משו' דלא מחשב הנאה במה שאוכל דבר איסור אבל דחיתי דבר זה דהא הרמב"ם פוסק דווקא איסור דאורייתא מחזיר לו הדמים אבל אם אכל איסור דרבנן מנכה לו מה שאכל ש"מ דמיחשב הנאה א"כ למה לא יברך על איסור דרבנן ואח"כ עיינתי בט"ז ומצאתי שגם הוא כתב סברא זו וכתב אלא דגבי ברכה חמיר טפי דאפי' באיסור דרבנן מיחשב לגבי ברכה כאלו לא אכל אבל דבריו אינם מוכרחים והרא"ש רצה להביא ראי' לדברי הראב"ד מדקאמר הש"ס בפ' הגוזל הרי שגזל סאה של חטים טחנה ואפאה והפריש ממנו חלה אין זה מברך אלא מנאץ אלמא שחייב לברך אלא שבירכתו היא ניאוץ עכ"ל. ואני אומר דאיפכא מסתברא להביא ראיה מכאן דעל דבר איסור אינו מברך מדנקט והפריש ממנו חלה הוי ליה למימר בקיצור הרי שגזל וטחנה ואפאה ואכלה אין זה מברך אלא מנאץ אלא ש"מ היכי שלא הפריש ממנו חלה לא משכחת לה דאסור לברך על טבל שהוא דבר אסור וע"כ צריכן אנו לחלק היכי שגוף המאכל אסור אז לא יברך אבל היכי שגוף המאכל מותר אלא שהאיסור מצד אחר כמו גזל חייב לברך אלא שבירכתו הוא ניאוץ ונראה לי להכריע דאיתא שם בס"פ כל הפסולין דרשב"ג פליג על ת"ק דס"ל דברים שנפשו של אדם קצה בהם יחזיר להם הדמים כגון נבילות וטריפות ושקצים ורמשים ושאין נפשו של אדם קצה ינכה ואלו דברים שאין הנפש קצה בכורות וטבלים וי"נ וא"כ בנפשו של אדם קצה בהם לכ"ע לא מיחשב הנאה ולא שייך ברכה כיון שאינו נהנה וע"פ סברא זו ישבתי מה שהקשה הב"י בסי' ר"ד על רבינו ירוחם וז"ל שתה שום דבר לרפואה או אכל לא יברך עליו שאם הוא דבר אסור ואכלו שלא במקום סכנה לא יברך ואם הוא במקום סכנה ג"כ לא יברך וזה הכלל כל מידי דלרפואה לא יברך עליו כדאמרינן האי מאן דחנקתי' אומצא כך כתב הרמ"ה בתשובה עכ"ל. וכתב הב"י וז"ל. ותמהני עליו על מה שפטר מברכה לשותה דבר לרפואה שהרי בגמרא שכתבתי בסמוך אמרינן בהדיא גבי שמן זית בחושש בגרונו אע"ג דלרפואה מכוון כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי ומה שפטור מברכה אוכל דבר איסור במקום סכנה אין כן דעת הרא"ש שהרי כתב שחולה שאכל ביום כיפורים מברך ועוד שכבר נתבאר בסי' קצ"ו שהרא"ש סובר כהראב"ד שאוכל דבר איסור מברך עליו ושם נתבאר דלהרמב"ם אינו מברך עליו ומיהו היכי שאכל דבר איסור לרפואת חולי נראה דלהרמב"ם נמי מברך עליו עכ"ל הב"י ואני אומר ח"ו לחשוד לרבינו ירוחם שלא ידע ש"ס זה דריש פירקן גבי שמן זית דקאמר הש"ס בהדי' כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי וגם אמרינן בהדי' גבי שתיתא רכה דף ל"ח ע"א דלרפוא' קא עבדי' כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי ואיך אפשר לחשוד שנעלם ממנו תלמוד ערוך הנזכר בשני מקומות אלא ברור הדבר דהא כתבו התוספת גבי הא דקאמר הש"ס בס"פ כיצד מברכין לאפוקי למאן דחנקתי' אומצא וכתבו התוס' ודווקא מים שאין לו הנאה כי אם לשתות מים לצמאו והנאה דחנקתי' אומצא אין זה מחשב הנאה אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהם בכל ענין מברך אפילו חנקתי' אומצ' כדאמרינן לעיל אע"כ דלרפואה אתי בעי ברכה עכ"ל ואין ספק לי שרבינו ירוחם נמי ס"ל כפי' התוספת וסיפא פרושי קא מפרש לרישא במה שכתב שתה שום דבר לרפואה או אכל לא יברך שאם הוא דבר אסור ר"ל אותו דבר ששתה לרפואה אם הוא דבר אסור ואכלו להן במקום סכנה או שלא במקום סכנה וכיון דלרפואה קאי אכיל ובלא רפואה ס"ל מתהנה מדבר איסור ובפרטות בדבר שנפשו של אדם קצה ואף דעכשיו מתהנה מחמת רפואה לא מיחשב הנאה דומיא דחנקתי' אומצא כיון שאין נהנה מן המים כי אם לשתות לצמאו וחנקתי' אומצא לא מיחשב ה"נ בדבר איסור דאי לא הי' בעי לרפואה היתה נפשו קצה ורפואתו לא מיחשב הנאה אפילו במקום סכנה דומיא דחנקתי' אומצא אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהם בכל ענין מברך אפילו אם שותה לרפואה כי מזה לא דיבר רבינו ירוחם וסיפא פרושי לרישא ואין ענין לחולה האוכל בי"כ דהתם גוף האוכל מותר אלא דיומא קא גרים וכיון שהתירו לחולה נהנה ממנו משא"כ בדבר שגוף אסור לא מיחשב הנאה לגבי כלל ודומה לזה כתבו התוס' ריש גיטן ד"ה השתא בהמתן של צדיקים דאינו מגונה כל כך אכילת היתר בשעת איסור ומהאי טעמא נראה דלהרמב"ם אם אוכל דבר איסור בדבר שנפשו של אדם קצה אפילו לרפואה נמי אינו מברך דלמה לן לומר דהרמב"ם חולק על רבינו ירוחם וכן כתב הט"ז וכיון שהכריענו שדבר איסור שנפשו של אדם קצה לא מיחשב הנאה אפילו לאחריו אינו חייב לברך ואפילו אכל בשוגג משום דלא מיחשב הנאה וכמו שכתבו התוס' בשם רבינו משה היכי דחנקתי' אומצא דהואיל ואינו נהנה אפילו לאחריו לא בעי ברוכי הנלפע"ד כתבתי: שם בטור כתב ר"י יש ללמוד מדבריו דשלשה שנדרו הנאה זה מזה אין מצטרפין לזימון אע"פ שיכולים לשאול על נדרם ולהתירם מ"מ עדיין לא נשאלו וכתב הב"י וטעמא דלא מהני מה שיכולים לישאול על נדרם נראה לי משום דא"כ כי כהנים אכלי תרומה אמאי מהדד תלמודא אטעמ' דכהנים מצי אכלי חולין תיפוק ליה דזר נמי מצי אכול תרומה דאי בעי מיתשיל עלה אלמא כיון דמחוסר שאלה לא הוי ראוי לאכילה ואני אומר דמשום הא לא ארי' דהא תלמוד ערוך בנדרים דף כ"ט ע"א בתרומה ביד כהן לא מצי מתשיל עלה וכיון דהכהן אוכל תרומה כבר ויכה לו ישראל ואי אפשר למיתשלי עלה ונראה לי לומר דסברת עצמו הוא ולא למד אלא מדקאמר הש"ס דכהנים מצי למיכל עם ישראל חולין משמע אם יכולים לאכול זה עם זה דווקא הוא דמצי לזמני אבל אם אינם יכולים לאכול זה עם זה לא מצי מזמני אע"ג דאפשר לישאול על נדרים מ"מ עדיין לא נשאלו ולא חשיב קביעות' דידהו קביעות והוי כלא הסיבו דאין מצות זימון בנייהו ובזה מיושב אע"ג דלענין עירובי תחומין קיימ"ל מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה מטעמא דאי בעי מיתשיל עלה כמו שאיתא בא"ח סי' שפ"ו מ"מ כאן דעיקר זימון בקביעות' תליא וכיון דעדיין לא שאלו על נדרם לא חשיב קביעות' דידהו קביעות והוי כלא הסיבו דאין מצות זימון בניהם והב"ח נדחק בקושיא זו וכאשר כתבתי הוא הנכון וה' ינחני בדרך אמת: שאלה ח נשאלתי לברר דין מי שעשה מקח עם חבירו על עורות משך שנה תמימה והתנה עם המוכר שכל מה שיקנה בכפרים או יעשה מקח עם קצבים מחויב המוכר ליתן במקח שקצב עמו וכמו כן נשאלתי באחד שעשה מקח עם חבירו שימכור לו כל השנה יין שרף והלוקח מחויב ליקח כל מדה בסך ידוע ואח"כ נתיקרו העורות וגם היין שרף או הוזלו מאוד עד שהוא יותר מכדי אונאה לפי דמי המקח שנעשה בניהם אם כל אחד מחויב לעמוד במקחו או לא וכמו כן אם עשו מקח על התבואה ונתיקר או הוזל: תשובה מתחילה צריכין אנו לברר אם יש במקח זה צד איסור מה דינו והנה מבואר בא"מ סי' ר"ח מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף בשוי המקח בשביל המתנת המעות או שפסק קודם שיצא השער ולא היה לו למוכר ונתקיים בקנין או באחד מדרכי הקנאות המקח קיים ויתן כשער של היתר ואין אחד מהם יכול לבטל המקח מיהו הלוקח יכול לחזור בו שלא ליתן כשער היוקר ופי' הוא כך היכי שהוסיף הלוקח בשוי' המקח בשביל המתנת המעות א"כ הלוקח נותן אבק ריבית בשביל המתנת המעות דאם היה נותן לו מעות מיד היה נותן בעשרה ובשביל המתנת זמן מה הוסיף לו י"ב א"כ אם נותן כשער ההיתר דהיינו בעשרה אין אחד יכול לבטל המקח אפילו המוכר לדעת הסמ"ע אינו יכול לבטל משום דהיה השער ידוע כשקנה אלא שהלוקח הוסיף עליו בזה אמרו דלהוספה מפסיקתן וישאר המקח מאליו כמו שהי' אז כשער שבשוק ובסיפא שפסק קודם שיצא השער ולא היה למוכר ובשביל הקדמות מעות שמקבל המוכר מלוקח מוכר לו בזול והוי אבק ריבית כ' שמא יתיקר אח"כ בשלמא אם יצא השער אין כאן אפילו אבק ריבית משום דיוכל לומר שקול טיבותך ושדי' אחיזרא דאם היו המעות אצלי היתי יכול לקנות בהיני ושילי אבל כשלא יצא השער הוי אבק ריבית והמוכר נותן אבק ריבית אין המקח בטל אלא אם הלוקח רוצה לקבל כפי שער היוקר אין המוכר יכול לחזור אבל הלוקח יוכל לחזור כי מתחילה לא ירד אדעתי' דהכי מאן דמסיק ד' זוזי דריביתא מחברי' ויהיב ליה גלימא בגווייהו כי מפקינן מיניה ד' מפקינן מיניה גלימא לא מפקינן מיניה רבא אמר גלימא מפקינן מיניה מאי טעמא כי היכי דלא לימא גלימא דמכסי וקאי גלימא דריבות' היא וכתב הרא"ש משמע דווקא משום דלא לימרו גלימא דמכסי דריבותא הוא דמהדרינן ליה הא לאו הכי המקח קיים ולא אמרינן כיון דנעשה באיסור נתבטל המקח מכאן פסק רבינו האי בתשובה דהיכא דאיכא איסורא בזבינא דאוסיף בדמים משום אגר נטר או פוסק על הפירות עד שלא יצא השער ונתקיים המקח בקנין ולא נתייקר השער המקח קיים ואינו יכול לבטל המקח בשביל שנעשה באיסור עכ"ל הנה ברור הדבר מה שכתב ולא נתייקר השער מילתא פסיקתא נקט דהיינו אם פסק קודם שיצא השער בעשרה אף שנעשה באיסור מ"מ כי לא נתייקר השער ויצא השער בעשרה לא יוכל שום אחד לבטל המקח אבל