פנים מאירות חלק ב ז

האשה רבה ד"ה ואמר ברי לי דשומן והא ודאי פשיטא לן דסמכינן עלה כל זמן שלא נחשד דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חבירו משמע אפילו אינו אוכל עמו ומעתה אשיב כל מה שטרח ויגע להביא מסוגיא דפרק זה בורר דדווקא חד ריעותא מכשרינן אבל לא תרתי ריעותא והא דעד אחד נאמן באיסורן הני מילי עד הכשר אבל קרוב והוא עד אחד הוי תרתי לריעותא ולדעתי דאין משם ראי' אלא כי אוכלי לדנא דהתם בדיני ממונות דפסלה התורה עד אחד ודיין אחד קרוב ופסול שפיר יש לחלוק בין חדא לריעותא ובין תרתי לריעותא לענין חזרה משא"כ גבי איסורים דהכשירה התורה אפילו אדם לגבי עצמו ומינה ילפינן לכל איסורין להתיר אין לחלק בין קרוב ובין רחוק ובהא נחתי ובהא סלקי היכי דלא איתחזק איסורא אפילו אין בידו לתקנו אפילו קרוב מהימן ואי איתחזק איסורא ואין בידו לתקנו אפילו רחוק לא מהימן ומעתה אין נפקותא ג"כ במה שרצה מכ"ת לחלק לענין דיני ממונות היכי ששחט ונתנבלה בידו דאם הוא מומחה הוא פטור דאז אינו מהני ראייתו של קרובו נראה לפענ"ד דאין נפקא מיניה כלל דאם הוא בפנינו ויש בידינו לבודקו אם הוא מומחה ואם טבח הלכות שחיטה ובאנו לדון על אותו שחיטה ששחט ונתנבלה בידו פשוט שחייב לשלם ולא מהני ליה שום ראיה אף מעדים רחוקים כיון שעכשיו שכח מה שלמד ואם באנו לדון על הכלים ועל הבשר יבש או נמלח זמן רב מקודם הכל סובב והולך על דין אחד כיון שלא נתחזק איסורא לדברי רמ"א כי היכי דמהני ליה עד אחד שאינו קרוב ה"נ מהני עד הקרוב ולא שייך תשלומין אם לא שבא לחלק על רמ"א דבכה"ג מיקרי איתחזק איסורא ובזה נפל ברברבי בראשונים ואחרונים וכבר הארכתי בזה בריש חולין והאמת עד לעצמו שכבר יצא הוראה זו להתיר מגדולי הדור כפי הנזכר בספר לחם הפנים ושמחתי שכוונתי לדעת הגדולים והם יתד שלא תמוט כנלע"ד: שאלה ד נשאלתי הא דנוהגין לטבול הכלה ביום אם מותר לטבול אותה בהשכמה קודם אור הבוקר: תשובה בודאי אם טובלת ביום שמיני לספירתה מותרת לטבול קודם אור הבוקר אבל בטובלת ביום שביעי לספירתה אסורה לטבול ביום כיון דעכשיו נוהגת לספור ז' נקיים מחשש זבה גדולה והחמירו בנות ישראל אפילו רואות טיפת דם כחרדל שסופרת שבעה נקיים וזבה טובלת דוקא ביום הז' אחר הנץ החמה דכתיב וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר ומקצת היום ככולה ומן התורה מותרת לבעלה מיד אלא שחכמים אסרו לעשות כן שמא לאחר תשמיש ביום הז' תראה בו ביום ותסתור כל שבעה ונמצא שבעל זבה למפרע וכיון שאסורה לשמש אסורה לטבול עד הלילה אבל קודם אור הבוקר של ז' אפילו מדאורייתא לא הוי טבילה דהא לא ספרה אפילו מקצת היום ושעלה עמוד השחר בדעבד הוא דעלתה לה טבילה כמו דתנן בפ' ב' דמגילה אבל קודם עלות השחר אפי' בדעבד לא עלתה לה טבילה ואף בכלה שלא הגיעה לראות מ"מ כיון דקיבלו לספור ז' מחשש זבה וא"כ צריכה לנהוג כזבה גמורה משום דלא פלוג וראיתי לדודי הש"ך שכתב בסי' קצ"ז על מה שכתב רמ"א והכלות טובלות לפני החופה יכולות לטבול ביום דהא לא באין אצל החתן עד הלילה וכתב הש"ך דווקא לדידן שהכלות אינו טובלת בז' אבל במקום שהכלות טובלת בז' אינו יכולה לטבול ביום דהא ביום הז' לאו משום סרך בתה לחוד מיתסר אלא שמא תראה ותסתור כל מה שלמפרע כדאיתא בש"ס ובפוסקים עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו דהא הטעם שמא תראה ותסתור אינו אלא מחשש שמא יבוא עליה בעלה קודם הלילה והיא תראה אח"כ ותסתור ונמצא בעל זבה למפרע אבל הכלות שאינו באות להחתן עד הלילה ליכא חשש זה א"כ מותרת לטבול ביום ז' ואם תראה אח"כ תגיד להחתן ויפרוש ממנה דלאו ברשיעי פסקינן ולא ראיתי חומרא זו לא בראשונים ולא באחרונים והמיקל וסומך על פסק רמ"א לא הפסיד: שאלה ה ראיתי מקצת לומדים כשיושבים במסיבה אחת וכל אחד כוסו לפניו לקדש וממתינים בברכת היין עד שיברכו כולם ומי שקדם ובירך עונה אמן אחר בירכת חבירו ואח"כ מקדשים נראה דלא שפיר עבדי וע"י הפסק זה גורמים לעצמם שמברכים ברכה לבטלה וראיה ברורה לזה דהא הביא הטור א"ח סי' כ"ט בשם הרא"ש דאם היה מסיים ברכת הק"ש קודם ברכת החזן היה עונ' אמן אחר ברכת החזן והב"י הביא בשם רבינו יונה שכתב בשם הר"ם שאין לו להפסיק כלל כיון שאומר הברכות על הק"ש אין לו להפסיק בין הברכה והדבר שמברכין עליו וכן הסכימו הרמ"ה והרמב"ן ז"ל וטעמו של הרא"ש אפשר שהוא מפני שאין ברכה זו על הק"ש שהרי אין אנו מברכין אקב"ו על הק"ש הילכך לא הוי אמן הפסק בין ברכה לק"ש ואף לדעת הרמ"ה שהביא הטור בסי' ס"א שאם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם ש"ץ יכול לסיים אמן אחר הש"צ דלאו עונה אמן אחר ברכותיו הוא אלא אחר שליח ציבור והפסקה ליכא דלא גרע משאלות שלום דמפסקינן בין ברכה שניה לשמע עכ"ל הב"י הרי עיקר טעמו דהתם דמפסקינן מפני הכבוד ולא חשיב הפסק כיון (דאין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על הק"ש אבל בברכת הנהנים אם מפסיק בין ברכה לטעימה הוי הפסק וצריך לברך פעם אחרת וברכתו שבירך מקודם הוי ברכה לבטלה א"כ אחר שבירך הוא ברכת היין ועונה אמן אחר בירכת חבירו קודם שטועם הוי הפסקה גמורה לכל הפוסקים ע"כ צריך ליזהר כשרבים מסובין הן בברכות היין או המוציא ולכל אחד ככר לפניו שלא יענה אמן אחר ברכת חבירו עד שיטעום המברך תחילה וזה פשוט וברור ורבי' נכשלים בזה: שאלה ו בטור א"ח סי' קצ"ג הביא הב"י תוספת' דברכות פ"ה וז"ל בעשרים נחלקים בלבד שלא יהיה בהם א' שמפטירין אותו מן הזימון ע"כ וכתב הב"י וז"ל ונראה לי דהכי פירושו דהא עשרים הם נחלקים דווקא כששום אחד מהם לא זימון כלל אבל אם אחד מהם קודם וזימן בג' או בירך ברכת המזון לעצמו אינם נחלקים דאותם שעמו אינם יכולים לזמן בשם כיון שהוא קדם וזימון פרח זימון מיניה עמהם עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו במה שכתוב או בירך ברכת המזון לעצמו דאמאי אינם יכולים לזמן עליו בשם דהלוא בג' שאכלו וקדם אחד מהם ובירך לעצמו יכולים לזמן על שלישי אע"פ שכבר בירך יכול לומר ברוך שאכלנו משלו וכתב הטור בסי' קצ"ד דטעמא דלא גרע מאכל עמהם עלה של ירק והם יוצאים ידי זימון והוא אינו יוצא והוא תלמוד ערוך בפ' ג' שאכלו אמר רבה תוספאה הני תלתא דכרכי ריפתא בהדי אהדדי וקדים חד מינייהו ובריך לדעתי' אינהו נפקי בזימון דידיה איהו לא נפיק בזימון דידהו לפי שאין זימון למפרע וא"כ גבי עשרה נמי נימא הכי דהא גבי ג' מחלוקת הפוסקים ולדעת הרי"ף לא מהני טיבול בציר ועלה של ירק בג' עד שיאכל כזית דגן אפ"ה אינהו יוצאים בזימון דידיה אליבא דכ"ע ק"ו גבי עשרה לזימון דהתם מהני אליבא דכ"ע טיבול בציר ואכל עלה של ירק כמבואר בסי' קצ"ז אם אחד בירך לעצמו למה לא יזמנו בשם ופשיט' נימא האי טעמא שכתב הטור בסי' קצ"ד דלא גרע מאכל עמהם עלה של ירק ונראה דאגב רהיטא רהיט לי' לגמרא דידי' ולכך לא הביאו בש"ע לפסק הלכה ונראה ברור דה"ה בעשרה אם אחד בירך לבד אינהו מיזמני בשם ונפקי בזימון דידיה והוא אינו נפיק: באותו סימן בטור ותו משנינן אהא דפריך מאי קמ"ל תנינא קמ"ל כי הא דאמר רב הונא ג' שבאו מג' חבורות והביא הב"י פי' התוספת אבל אזמן עלה בדוכתייהו פי' שאכל כל אחד מהשלשה והפסיק לשנים שהיה מסובין עמו עד הזן כדאיתא לעיל פרח חובות זימון מעליהם כלומר פטורים מן הזימון ודע שרש"י פי' ולא אמרן וכו' אבל אזמן עלה דהני כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון כדאמרינן לעיל קורין לו ומזמנין עליו וברכו החבורות ואלו לא היה שם אלא כדי נברך וברוך הוא ועכשיו הם באים לברך לא מזמני דפרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו ונראה דיש נפקותא בין פי' רש"י לפי' התוספות לענין דינא מה שהביא הב"י בסי' זה בשם רבינו יונה גבי הא דאמר רב הונא ג' בני אדם שבאו מג' חבורות אינם רשאים לחלוק דהא דקרי לי' ועני אינו יוצא מזימון שלא נתכווין לצאת אלא שקראו אותו אחרים כדי לפטור עצמן ואע"ג דאמרינן ג' שאכלו אחד מפסיק לשנים ונפטרו שלשתן מזימון זהו מפני שעומד עמהם אבל בכאן שאינו עומד עמהם אע"פ שהאחרים נפטרים עמו בזימון הוא עצמו לא יצא ידי מצות זימון אבל הרמב"ם כתיב שהוא יוצא ידי חובת זימון עכ"ל. ולפ"ז י"ל לפי' התוס' דמיירי שאכל כל אחד מהשלשה והפסיק לשנים שהיה מסובין עמו פטורים גם הם ממצות זימון שעומד עמהם ופשוט כיון שפטורים דפרח חובת זימון וכיון דפטורים אינם רשאי' לזמן מידי דהוי משנים דפטורים מחובת זימון ואינם רשאים לזימון דהילכתא כר' יוחנן דס"ל בריש פירקן דשנים אינם רשאים לזמון אבל היכי דקרי ליה ועני י"ל דהוא עצמו אינו יוצק ידי זימון ולא פרח זימון מנייהו ורשאים לזמן אבל לפי' רש"י גם הם פטורים ואינם רשאים לזמן וראיתי שהב"ח הבין שלפי דברי התוס' דאם רצו לזמן יכולים לזמן והקשה על הרב הב"י שהביא דברי התוס' וכתב עליהם ורבינו כתב כפי' זה והא ליתא שהרי רבינו כתב שוב אינם יכולים לזמן והתוס' ס"ל דיכולין לזמן ועוד תימה על הב"י שהביא לשון פי' רש"י וכתב עלה וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ' ה' והא נמי ליתא שהרי הרמב"ם כתב להדיא בדברי התוס' שיכולין לזמן וכדפרשית עכ"ל. וכל זה לפי הבנות הב"ח בדברי התוספת הבין ג"כ בדברי הרמב"ם בפ"ה שכתב בפ"ה וז"ל ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהם בחבורה שלו רשאין לחלוק ואינם חייבים בזימון שכבר זימנו עליהם עכ"ל ולמד הב"ח שאם רצו לזמן רשאים ואני אומר נשתקעו הדברים ולא נאמרו דאם פטורים מזימון אינם רשאים לזמן כמו גבי שנים ובין לפי' רש"י ובין לפי' התוס' אינם רשאים לזמן אלא די"ל דחלוק בניהם כדפרשית לפי דברי רבינו יונה דלדעת התוס' היכי דקרי ליה ועני לא נפקי ידי מצות זימון ורשאים לזמן ואינם פטורים