פנים מאירות חלק ב עט

שאלה עא תשובה הנ"ל צורבא מרבנן שלח אלי הגאון מהר"ר שמשון מווינא לעיין בדבריו וזאת אשר השבתי להגאון הנ"ל מכתבו הנבחר ותוכו רצוף אהבה קבלתי וגם תכריך של שטרות מחד מצורבא מרבנן שמראה גדולות ומדבר גבוהות והשם הוא יודע ועד שכך מדותי להודות על האמת והוא אחת ממדות שהתורה נקנית בהם אך לאחר שקריתי ושניתי ושלשתי בדבריו הנ"ל ראיתי שכל דבריו כפטומי מילי ומהפך דברי אלקים חיים. ע"כ אמרתי עת לעשות להפר דבריו ולהודיע שאותו תלמיד עדיין לא הגיע להוראה וראשון תחילה נאמר בהעברה בעלמא אשר קריתי שכתב חכם על דברי אשר כתבתי שכיון שהביא הש"ע דעת הרא"ש תחילה ש"מ שהוא עיקר לדינא וכתב חכם בעיניו שסוגיות הפוסקי' הוא להיפך מה שמביאי' לבסוף הוא העיקר וכ"כ הב"י בדוכתא טובא במקומות רבים לאין מספר והאריך שם: ואני אומר שטעה טעות גדול שזה דוקא בדברי הראשונים שהביאו שקלי' וטרי' דשמעתא אבל לא בדברי הש"ע שכתב הב"י הלכה למעשה הביא תחלה דעת היותר גדול ומוסכם אליבא דדינא לפסוק כמותו או משום שהוא גדול נגד קטן או משום שהם רבי' נגד יחיד וסומכין עליהם אפילו באיסור דאורייתא וכן כתב הב"ח בהדי' בפסק הנהגות הוראה סי' ו' וז"ל הדבר מבואר דמ"ש הרב בתחילה בסתם הוא עיקר לדעת הרב לפי שהוא דעת רוב הפוסקים כו' עד שמסיים ולדברי הכל בלשון ב"י כשכתב בש"ע בתחילה בסתם ואח"כ כתב ויש מי שחולק אין ספק דהוי כטפל לגבי עיקר ומסיים דעבדינן לכתחילה עובד' כדעת המתיר או כדעת האוסר שכתב בסתם בין באיסור דאורייתא הרי בהדיא שכתב דעבדינן עובדא אפילו לכתחילה כדעת המתיר אפילו באיסור דאורייתא. וכן איתא בחלקת מחוקק בסי' א' ס"ק י"א שהוא כלל בכל ד' ש"ע להביא תחלה דעת היותר מוסכמת והיכא דאיכא למיחש לסברא אחרת מייתי לה בשם י"א וסיים ואתה המעיין ממנה תבין היכא דהרב הב"י מביא שני סברות בש"ע והסברא שני' מביא בשם י"א אין הדבר כמסופק אצלו בין הסברות רק דעתו לפסוק כסברא ראשונה והיש אומרי' הביא רק לחלוק כבוד לבעל הסברא ההיא עכ"ל: ותמה אני על החכם הנ"ל שהי' לפניו דרך הישר שהביא בעצמו דעת רמ"א והביאו הש"ך שזה דרכו בש"ע הקבוע להוראה להביא תחילה דעת היותר מוסכמת ושינה דבריו ולא הביא אלא מילתא דמסתברא דמשמע מלשונו שאין סומכין עליו והמעיין שם יראה בפירוש שבכל מקום הביא תחלה דעת היותר מוסכמת אליבא דדינא או משום שהוא גדול נגד קטן או משום שהם רבים. וגם אין ענין כלל מה שכתב ההוא מרבנן דברי רמ"א בסי' כ"ה אדרבה מבואר שם דאם יחיד נגד רבים הולכי' בכל מקום נגד רבים וכבר העיד הב"י שבכל מקום שהראב"ד והרא"ש חולקי' על הרמב"ם כתב הרב המגיד שהרבה מן המפרשים חולקים עליו וגם הרשב"א והר"ן תמוהי' עליו דאין לך רבים וגדולים כמותם שהם גדולי אחרונים והלכה כבתראי וכל כי האי מילתא לימרו בשמאי בשוקי ובבראי והלואי שיהיה כל שמועותי ברירן בטעמן כהאי מילתא שכתבתי בדין זה ודעת הראשון בש"ע הוא עיקר לדינא בעיני ב"י מפני שרבים הם וראוי לסמוך עליהם בפרט בשעת הדחק במקום עיגון והא חדא שנטה מדרך אמת: שניות מדברי סופרי' שהשיא דברי לכוונה אחרת אשר לא עלה על מחשבתי ועל לבי וז"ל ומה שרצה עוד המורה לסמוך עצמו במשענת קנה הרצון כו' שהביא בח"מ דבחשוד בעלמא נראה שאין פסול אלא מדרבנן דאינו לאו מפורש בתורה רק חשוד לאותו דבר כו' אף הרמב"ם מודה שכתב כו' וכן הפסולי' מדבריהם בעבירה כשרים לעדות דהיינו שליחות הגט וא"כ אין כאן פיקפוק אפילו לדברי הרמב"ם אך בנ"ד זה כו'. הנה אין ספק שכל למודי ה' יבינו וישכילו דברים שכבר הזכרנו בשם הח"מ שחשוד על העריות פסול מדרבנן מפני שהוא חשוד לאותו דבר וכתבתי אף הרמב"ם מודה שכתב הפסולין מדבריהם בעבירה כשרים לעדות דהיינו שליחות הגט וכו' ולא לחנם כתבתי והוספתי היינו שליחות הגט ר"ל היכי שנתקיים בחותמיו כדמסיק הרמב"ם וכך כוונתי שכתבתי בר מכל דין שסמכתי יתידותי על הרא"ש וסייעתו שמכשירים היכי שנתקיים והוא נגד דעת הרמב"ם דפוסל בכי האי גוונא אבל בנידן זה שאינו אלא חשד בעלמא ופסול מדרבנן כשר לשליחות הגט היכי שנתקיי' אבל אם לא נתקיים אלא מפיו אנו חיין שאמר בפני נכתב ובפני נחתם פשיטא שהוא פסול משום שהוא חשוד לאותו דבר וכבר הזכיר הרב בח"מ סברא זו ומסתמא סבר שגם הא דאמרינן בסנהדרין החשוד על העריות פסול לעדות אשה נמי מדרבנן משום דחשוד לאותו דבר וא"כ בנתקיים שאין צריך להעיד על חתימות עדים ויש לו עדים על שליחתו כשר אפילו לדעת הרמב"ם ואח"כ כתבתי אך בנ"ד שהרבה גופי עדות אשר הגט כשר לכתוב אנו לומדים מדברי סופר פלוני בכן בהא נחתא ובהא סלקא שאם שני עדים שהי' באותו מעמד כו' יעמידו שדברי סופר פלוני כן הוא כו' כוונתו דהא כאן לא ניתר ליכתוב הגט ולסמוך על עידי הקיום ועל עידי שליחות דהא הרבה גופי עדות אשר הגט כשר לכתוב בו ר"ל שבדברי הסופר פלוני נאמר שצווה לו לכתוב הגט ואינו מבואר כן בפירוש בדברי שאר עדים ע"כ כתבתי שאם יעידו לפני ב"ד שכדברי הסופר פלוני הנ"ל כן הוא ואין לנו למידן מעידתו כלל א"כ כשר לכתוב הגט אליבא דכ"ע אפילו לדעת הרמב"ם משום דלדעת מ"מ אינו פסול אלא מדרבנן ואף שהוא חשוד לאותו דבר כיון דלא סמכינן עליו ובני כרותי גיטא הוא כשר להביא הגט אף אליבא דהרמב"ם ולא ירדתי לסוף דברי הנ"ל שחשבני לטועה וניכרי' דברי אמת שלא סמכתי על משענת קנה הרצון רק סמכתי על עמוד דבחז"ל צדיק יסוד עולם אשר מימיהם אנו שותין הגאון ח"מ: כל הנ"ל כתבתי בהעברה בעלמא אבל אחר העיון ראיתי בהם דברים שאין ראוים להעלותן על הספר בדיו ע"כ אמרתי להגיד הרשום בכתב אמת כפל פרט ופרט ואח"כ דרך כלל ראשון לציון שדקדק המשיג בב"י בסי' קמ"א וז"ל מנ"ל להב"י דהרא"ש לא פליג אלא גבי פסול עדות דאורייתא בא"י או אם נתקיים בחותמיו דילמא אף ברישא פליג גבי פסולי מד"ס דהרי נוכל לומר דהאי בד"א שנתקיים בחותמיו שכתב הרמב"ם קאי גם ארישא הא דאמרינן פסולי דדבריהם כשירים דוקא כשנתקיים בחותמיו כו' הנה לפום רהיטא אין כאן קושי' הא הרמב"ם התחיל וכתב הקרובי' כשירם לעדות זה וכן הפסולי' מדבריהם כשירים לעדות זה ש"מ דומי' דקרובים דנקיט דכשירים אפילו לא נתקיים בחותמיו אלא בלאו הכי תבר החכם בעצמו לגזוזא כיון דבגזלן דדבריהם כשר לעדות אשה וה"ה לעדות זה והמעיין מדברי רא"ש סוף פ"ב יראה להדי' שלמד דין זה מדין גזלן דדבריהם דכשר לעדות אשה אכן חזר וזקף זקף קטן ומהפך דברי הרא"ש וז"ל: אמנם לפ"ז נשאר קושי' וכו' מ"מ אף הרא"ש מודה דפסולי דאורייתא אף בא"י פסולין ונכנס לדחוקי' בישוב דברים אלו עד שהפליא על דברי הרא"ש שכתב והראב"ד השיג עליו בזה ולכאורה יפלא למאי הביא הרא"ש זה הלא לפי פשטא דמילתא פליג הרא"ש עליו אף ברישא במקום שהסכים הראב"ד לדברי הרמב"ם ועוד למה כתב ולא כדברי הרמב"ם הל"ל ולא כדברי הרמב"ם והראב"ד וכו' עד שרצה לישב קושי' הראב"ד על הרמב"ם למה לא חיישינן שמא יתקיים וכתב המשיג כי הרמב"ם אזיל לשיטתו שפוסק באם נתקיים ג"כ פסול א"כ מהיכי תיתי יתקיים ומי יבקש עידי קיום כשיבא לב"ד יתקרע בקרע ב"ד א"כ שפיר כתב דאינו גט כלל עכ"ל דברים כאלו לא ניתנו להוציא משפה ולחוץ דאטו בקרע ב"ד תלי' דהלוא לאחר זמן אם יבא עידי הגט בעצמם ויעידו שבפניהם נחתם ונכתב גט גמור ומגורשת גמורה ואם קבלה קידושין מאחר הוי מקודשת וא"א גמורה ולדברי הרמב"ם אינו גט כלל ואין חוששין לקדושין אחרים ושפיר הקשו דילמא יתקיים לאחר זמן באיזה ענין שיהיה דאם עדים בעצמם באים ומעידים אין לך קיום גדול כזה: וגם כתב המשיג וז"ל אבל זאת אינו שוה לי להניח דברי הרמב"ם בלי טעם מהיכן מצא לחלק ולומר אינו גט כלל וצ"ל דדברי הרמב"ם מוכרחים בהוכחה ברורה ממתני' דהכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש"ו סומא ונכרי כו' עד שהרמב"ם לא רצה לתרץ כתי' התוס' ותי' אחר דהיינו שיש עוד חלוקה שלישי לומר דאפילו ספק אינו רק אינו גט כלל וא"כ לכך איצטריך נכרי דאפילו נכרי ונתגייר מ"מ הוא רק פסול וספק גט ואי אשמועינן עבד או פסולי' מד"ת ה"א דגבי נכרי דאפילו ספיקא נמי ליתא רק אינו גט כלל לכך איצטריך למיתני נכרי ומה נמלצו לחכי דברי הרמב"ם פ"ו מה"ג דין ו' חוץ מהנכרי כו' ואם קיבל אחד מהן אינו גט ובדין א' מייתי נכרי ונתגייר הרי זה גט בטל דמשמע ספק גט הוי דהנה וכח הנ"ל מוכיח דוקא גבי נכרי ונתגייר הוי ספק אבל כשהוא עדיין נכרי אפילו ספק אינו עכ"ל: נפלאתי שנשתבש מאוד ולא ראה מה שכתב הרמב"ם בפ' עשירי וז"ל כל מקום שאמרנו בחיבור זה שהגט בטל או אינו גט או אינו מגורשת הרי זה גט בטל מן התורה ועדיין היא א"א גמורה ואם נשאת הולד ממזר וכל מקומות שאמרנו בחיבור זה שהגט פסול הרי זה פסול מדברי סופרי' ולא תנשא לכתחילה ואם נשאת לא תצא והולד כשר וכתב הרב המגיד זה כתב לבאר לשונו אבל בגמ' אין שם כלל לפי שיש פסול פסול לגמרי ויש פסול לכתחילה לא תנשא הרי שהרמב"ם דנקט גבי נכרי ועבד כו' דאם קיבל או הביא אחד מהן אינו גט וגבי עבד ונשתחרר הרי זה בטל שני לשונות אלו משמע דאינו גט כלל ובמתניתן דתנן גבי נכרי ונתגייר הרי זה פסול ופסול דמתניתן משמע דאינו גט כלל כיון דבשעת מסירה לא מהוי בר גירושין והוי כמי שמניח על הסלע ואח"כ לקח הוא מעצמו דאינו גט כלל וכבר העיר הרב המגיד דבגמ' יש פסול לגמרי ובזה נדחו כל דברי המשיג שעלה בדעתו דס"ל להרמב"ם אף אם חזרו בתשובה הוי כמו נכרי ונתגייר ואין דמיונו עולה יפה כרחוק מזרח ממערב דהתם טעמא דבני כריתות נינהו ואינן פסולין אלא דחשדינן להו דמחמת ממון קא מסהדי שיקרא וכיון שעשה תשובה מהימנא משא"כ בנכרי ונתגייר דתחילה לאו בני כריתות היה והגט לא נמסר תחילה למי שהוא בן כריתות ואינו גט כלל: ומה שכתב עוד טעם כעיקר בדעת הרמב"ם אף נתקיים פסולי דאורייתא פסול הטעם דהביא הטור בסי' קמ"א קמ"ב שהשליח