פנים מאירות חלק ב עז

רק אם הוא פסול או אינו גט כלל א"כ בוודאי כשבא לפנינו ולא נתקיים יקרעו אותו דלאיזה דבר ישתהא בידינו וא"כ שפיר פסק דאינו גט כלל דליכא למיחש שמא יתקיים עוד: אבל כל זאת אינו שוה לי להניח דברי הרמב"ם ז"ל בלי טעם מהיכן מצא לחלק ולומר אינו גט כלל ונ"ל לפע"ד דדברי הרמב"ם מוכח בהוכחה גמורה ממתניתין דהכל כשרים להביא גט חוץ מחש"ו סומא ונכרי ואי' שם בגמ' אר"י אין העבד נעשה שליח לקבל הגט לאשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין וכן פסקו הרמב"ם וכל הפוסקים חוץ הר"י מיגא"ש והוכחת הר"י מיגא"ש הוא בקושי' התוס' שם אי ס"ד דעבד פסול ליתני עבד וכ"ש נכרי ושאר הפוסקים צ"ל דס"ל כתי' של תוס' דחילק שפיר בין נכרי לעבד לאשמועינן נכרי ונתגייר לכך קתני נכרי ואין לומר לאשמועינן עבד ונשתחרר דעבד אין בידו להשתחרר ליכא למילף כו' ע"ש. אמנם יקשה ליתני פסולי מד"ת וכ"ש נכרי דהלא המתני' מיירי ג"כ בח"ל כדמוכח בגמ' שם מכח קושי' סומא וכו' וא"כ אף לדברי הפוסקים פסולי' בח"ל למה תני נכרי הל"ל פסולי מד"ת ואף אם בידם לשוב בתשובה מעליית' ושפיר שמעינן מיני' נכרי במכ"ש. ובשביל זה פירשו דבאמת גבי פסולי מד"ת אם חזרו בתשובה כשרים להעיד ולכך צריך למיתני במתני' דוקא נכרי להורות דאפילו נכרי ונתגייר פסול משא"כ פסולי מד"ת שחזרו בתשובה וזהו לדעת שאר פוסקי' אמנם הרמב"ם לא רצה לתרץ כתי' התוס' ולדחוק את עצמו לפר' משו' דנכרי בידו להתגייר כו' ותירץ תי' אחר דהיינו יש עוד חלוקה שלישית לומר דאפילו ספק אינו רק אינו גט כלל וא"כ לכך איצטרך נכרי דאפילו נכרי וכו' מ"מ הוא רק פסול והוי ספק גט ואי אשמועינן עבד או פסול מד"ת ה"א דגבי נכרי אפי' ספיקא נמי ליתא רק אינו גט כלל ולכך איצטרך למיתני נכרי: ומה נמלצו לחכי דברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות גירושין במשנה ו' חוץ מחמשה נכרי וכו' ואם קיבל או הביאו אחד מהן אינו גט ובמשנה ח' מייתי נכרי ונתגייר הרי זה בטל דמשמע ספק גט הוי דהנה מכח הנ"ל מוכח ע"כ דדוקא גבי נכרי ונתגייר הוי ספק אבל כשהוא עדיין נכרי אפי' ספק אינו דאי לאו הכי ליתני נכרי סתמא ואין לומר דאי הוי תני נכרי ה"א בנכרי ונתגייר אפילו פסול אינו הלא משום זה לא ה"ל ללמוד כך דהלא אף עכשיו עדיין לא יצאנו ידי חוב' קושי' זו דיש לשבש גבי פסולי' מד"ת ולומר אפי' פסול אינו וצ"ל דבזה לא איכפת לי' א"כ אכתי קשה כנ"ל אעכצ"ל דבאמת גבי נכרי שלא נתגייר אפי' ספק גט אינו וגבי נכרי ונתגייר הוי גט בטל והיינו ספק גט וק"ל: ובדברינו אתי שפיר המשך דברי הרא"ש שפי' מתחילה אם חזרו בתשובה כשרים להעיד וכו' ודלא כהרמב"ם שפסק דאינו גט כלל כדי לתרץ קושי' התוס' במתניתן וע"כ מזה מוכח דסובר אף אם חזרו בתשובה דהוי כמו נכרי ונתגייר מ"מ פסולין ולכך הי' מוכרח לחלק בין פסול לאינו גט כלל וכל הפוסקי' פליגי עליו וסוברי' דליכא שום כ"ש לומר אינו גט כלל ובכל החלוקי' שבמתני' הוא רק פסול וקושי' התוס' מתורץ היטב ע"י חילוק דאם חזרו בתשובה כנ"ל וק"ל והנה אחר כל הנ"ל נשאר קושיית' מנ"ל להב"י דהרא"ש לא פליג אהרמב"ם רק בחד' היינו אם נתקיי' הגט ובפסולי' ד"ת דלמא בתרתי פליגי ובלא נתקיים ג"כ או הוי פסול או אינו גט כלל וכלל: אמנם נ"ל לפע"ד שדברי הרמב"ם מיוסדי' על אדני פז בהיות שדחו דבריו מבלי ידעו טעם לדבריו ניתן להצילו בנפשנו לתת טעם כעיקר לדבריו ואמרתי למגרס ולעיוני להבין דעת הקדושים אמצא לפי מ"ש הטור בסי' קמ"א שהשליח נאמן לומר שבעל עשאו שליח לפי שנאמן לומר בפ"נ ובפ"נ נאמן ג"כ לומר שהוא שליח וכן דעת כל הפוסקים מוסכמת דכל פלוגתתם הוא רק אם צריך להתמנות בעדים לאפוקי אם נתמנה בינו לבין עצמו נאמן ע"ש וא"כ בנ"ד אם השליח הוא פסול ואין סומכין על דבורו כשאומר בפ"נ ובפנ"ח א"כ גם את זה לא נאמין לו שהוא שליח כשאין בידו הרשאה דעכשיו מפיו אנו חיין במה שאומר שבעל עשאו שליח והרי הוא פסול להעיד הרי זה ג"כ עדות מיקרי ולפ"ז מיושב היטב מה שהעתיק הטור דברי הרמב"ם כשרים להעיד וכי מה שראה עיניו שכח שראה שכתב בדברי הרמב"ם להביא ולמה שינה בדבר אלא כוונתו דהפסולין מד"ס כשרים לומר שהן שלוחין והיינו עדות שלהן שהרי מפיו אנו חיין ונאמנים לומר שהן שלוחין מכח שהן נאמני' לומר בפ"נ ובפ"נ אבל בפסולי דאורייתא שאינו נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ פסולין להולכת הגט אף שהוא מקויים דהקיום מהני שיהא הגט כשר אבל זה השליח פסול להולכה באשר שהוא הי' פסול לומר בפ"נ ובפ"נ אם היינו צריכן לכך א"כ אף לומר שהוא השליח לא נאמינוהו דהרי לא האמינהו אותו לומר שהוא שליח רק משום שנאמן לומר בפ"נ ובפנ"ח לכך פסול להביאו דהוא אינו נאמן לומר שהוא שליח אבל הגט כשר שהוא מקויים ומה ענין פסול הגט לפסולו להולכה אבל אם לא נסמוך היינו שאינו מקויים ג"כ א"כ הגט בעצמו פסול אינו גט כלל וזה נכון מאוד לפענ"ד בדברי הרמב"ם ז"ל ודבריו נאמרין באמת וצדק: ובהיות כן מובני' דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש בד"א כשנתקיים בחותמיו ולמה לא כתב בד"א בא"י או כשנתקיים בחותמיו דהרי לפי המובן דין א' להם ובמה שכתבתי מיושב היטב דהנה כל טעמא דמלתא של רמב"ם ז"ל לפסול משום דאין לו עידי שליחות ואין אנו מאמיני' לדבריו ששליח הגט הוא א"כ זה הוא בח"ל דאז אם היה בחזקת כשירות הי' נאמן לומר שהוא שליח וקמ"ל דגבי רשע דפסול משא"כ בא"י דאף ישראל כשר אינו נאמן לומר שהוא שליח רק צריך עידי שליחות כדאי' בטור סי' קמ"ב וא"כ הוי צדיק כרשע שכשירים להביאו דהא ליכא שום עידו' בדבר דבוודאי יש לו עידי שליחות דמהיכי תיתי ירצה להיות עדיף מישראל כשר וכיון שיש לו עידי שליחות שהוא שליח הגט לא מפיו אנו חיין וכשר להביאו ובזה מתיישב לנו תמי' הב"י שאין כאן ערבוב כלל דהרי כל הקושי' הב"י הוא דהל"ל על דברי הרמב"ם דכ"כ הרמ"ה דהלא הם דעת א' ושניהן לדבר א' נתכוונו וזה אינו דהנה הרמ"ה הוא דעת שלישית ואזיל לשיטתו לפי מה דפסק הרמ"ה והביאו הטו' בסי' קמ"ב וז"ל והרמ"ה כתב דאף בא"י שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ נאמן על השליחות לומר שבעל עשאו שליח ולפ"ז י"ל וודאי לדעת הרמב"ם אפשר דלא ס"ל הכי רק כדעת שאר פוסקי' דאינו נאמן שהוא שליח רק היכי דצ"ל בפ"נ ובפ"נ והיינו בח"ל אבל בא"י שאצ"ל בפ"נ ובפ"נ אינו נאמן לומר שהוא שליח (וע"כ צ"ל הכי בדברי הרמב"ם כדי לתרץ בזה קושי' הב' בסי' קמ"א ד"ה וכ"כ הרמב"ם שהשליח הוא עד א' ואז אינם סותרי' דבריו דזה מיירי בא"י דאז צריך ע"ש ואין אנו צריכי' ליכנוס בדחוקי' וק"ל) וא"כ ע"כ צריך עדים לזה שהיא שליח או יש לו הרשאה וא"כ אין חילוק בין כשר לעדות או פסול דהכל כשרים להולכה שהרי לא מפיו אנו חיין אך החילוק בין כשר לפסול הוא בח"ל דאז צ"ל בפ"נ ובפ"נ וא"כ כשהוא כשר לעדות מהימן באומרו שהוא שליח מכח דנאמן לומר בפ"נ ובפ"נ אבל פסול דאורייתא שאינו נאמן לומר בפ"נ לא נאמן ג"כ שהוא שליח ואם הביא אף שהוא מקוים ואצ"ל בפנ"כ פסול משום עידי שליחות אבל הרמ"ה אזיל לשיטתו דס"ל גם בא"י נאמן לומר שהוא שליח אף שאצ"ל בפנ"ח וא"כ בכל מקום ובכל זמן א"צ עדים שהוא שליח אם הוא כשר לעדות רק אם הוא פסול להעיד אז צריך עידי שליחות בין בא"י ובח"ל וכיון שאין לו הרשאה כדמיירי הרמב"ם וכ"כ בבית שמואל בסי' קמ"א דהרמב"ם מיירי באין לו הרשאה לכך פסול להביא בין בא"י ובין בח"ל שהרי אין אנו מאמינים לו כשאומר בפ"נ לכך לא מהימן ג"כ לומר שהוא שליח בא"י ובח"ל וזה שכתב הרמ"ה בין בא"י ובין בח"ל משא"כ הרמב"ם הביא דינו דוקא בח"ל ואף אם נתקיים דאז לא הי' צריך לעידי שליחות אם הי' כשר. ואין להקשות הא אף בנתקיים לא הי' צ"ל בפ"נ א"כ בוודאי אף עידי שליחות צריך די"ל הרמב"ם סובר אף בנתקיים אינו צריך עידי שליחות וכן מוכח מתשובות הריב"ש הביאו בקצרה בבית שמואל סי' קמ"א ס"ק מ"ב ע"ש ושם מביא ג"כ דלדעת הרא"ש אם הגט מקויים בחותמיו אין נאמן לומר שהוא שלוחו וצריך עידי שליחות אף בישראל מעלי' א"כ אף בישראל שחטא כשר להביא דהא נתקיים ויש לו עידי שליחות כנ"ל וא"כ עולים יפה דברי הרא"ש שפוסק שאין פסולי' אלא בח"ל משא"כ בא"י דהא יש לו עיד שליחות וגם פוסק הרא"ש באם נתקיים בחותמיו (דאז לשיטתו מן הצורך שיהי' לו ג"כ עידי שליחות) כשר להביאו ולפ"ז אין שום ערבוב כלל ובטוב טעם נאמרי' במה שמחלק הרמב"ם באם נתקיים הגט בעצמו רק מצד עידי שליחות פסול להביאו ואם לא נתקיים אינו גט כלל מצד שאין נאמן לומר בפ"נ והגט בעצמו פסול. והרא"ש פליג על נתקיים הגט דאז לשיטתו צריכי' כל השלוחי' אפילו כשרים עידי שליחות ואם יש עידי שליחות אף ישראל שחטא כשר להביאו ולכך פליג בזה על הרמב"ם וממילא פליג בתרתי בנדון זה לגבי ישראל שחטא כשנתקיים הגט. וזה פלוגתא נובע ממה דפליגי כבר אם נתקיים צריך עידי שליחות וק"ל אבל אם בא"י הביאו פסולי מד"ת הרמב"ם והרא"ש שוין שכשרים והרמ"ה פליג על שניהן לומר דפסולין בין בא"י ובין בח"ל דאזיל לשיטתו דאף בא"י אינו צריך עידי שליחות כנ"ל וק"ל ולכך הביאו הטור הרמ"ה לבסוף לאחר דעת הרא"ש להורות דפליגי אתרווייהו ותו לא שייך לומר מדברי הרמב"ם וכ"כ הרמ"ה כמו שהבין הב"י וכו' דלא קרב זה אל זה: ודנפיק מיני' מילפא טעמא כעיקר בדאורייתא לחלק באם נתקיים או לא בין פסול או אינו גט כלל ואין שום תמי' על הרמב"ם וא"כ אינו רואה מאיזה טעם שרוצה המורה לדחות דברי הרמב"ם ודחו לי' בידים ריקנית מבלי שום ראי' לסתור רק למראה עיניו ישפוט שפוט האחד שבא להג"ד לומר כיון שהביא הש"ע דעת הרא"ש תחילה ש"מ שהוא עיקר לדינא וסוגי' הפוסקי' הוא להיפך מה שמביא לבסוף הוא עיקר לדינא וכ"כ הב"י בדוכתא טובא לדוגמא נקטינן מ"ש בי"ד סי' ל"ג מדהביא סברות ריב"א לבסוף ש"מ דהכי נקטינן וכן במקומות רבי' לאין מספר ואף דב"י בש"ע שלו נקט מילתא דמסתבר' בראשונה וכמ"ש בשו"ת מהרמ"א סי' צ"ו והביאו הש"ך בי"ד סי' רמ"ב מ"מ כבר הורה לנו מהרמ"א בהגהותיו בח"מ סי' כ"ה סעי' ב' וז"ל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק ואם הוא בהוראות איסור והיתר והוא דבר איסור דאורייתא ילך לחומרא ואם הוא דבר דרבנן ילך אחר המיקל ודוקא אם ב' החלוקי' הן שוין אבל אין סומכין על דברי קטן נגד גדול ממנו עכ"ל