פנים מאירות חלק ב סג

שביעית ודבר זה אסור לעולם מפני מראית עין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו וכו' ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורשים לעקור הרי אף באיסור דרבנן קנס לבנו אחריו וי"ל דהתם טעמא מפני מראית עין וכן הוא מפורש בירושלמי ולפ"ז בנוטע בשבת ובשביעית פשיטא לן דקנסוה גם לבנו ואפשר דהתם טעמא אחרינא איכא דהא בגיטין דף נ"ד קאמר טעמא דר"מ מפני מה אני אומר בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור מפני שישראל מונין לשביעית ואין מונין נטיעותיהן לשבתות דבר אחר נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על שבתות מאי דבר אחר וכ"ת שבת נמי זימני' דמיקלע יום שלשים בשבת כו' עד לא נחשדו על השבתות. ולפ"ז נהי דלענין שוגג יש להקל מ"מ לענין מזיד כיון דלפעמים יכול לבא שיכירו שנטיעה זו נטעה בשבת ושביעית ולכך קנסו גם לבנו משא"כ בצורם אוזן בכור אף שהוא דאורייתא לא קנסו לבנו דלא מינכר שנעשה בו מום בכוונה ולפ"ז בבישל בשבת לר"י דאסור לו עולמות במזיד י"ל דאם מת לא קנסו לבנו אחריו: והואיל ואתא לידן דין צורם אוזן בבכור אזכיר קושי' גדולה מה ששמעתי מן הגאון הגדול המפורסם בדורו כבוד מוהר"ר שמשון ווינא נר"ו דרש"י בחומש פ' ראה פי' לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך והביא הגאון המזרחי קושי' התוס' בחולין דף קט"ו וז"ל וא"ת צורם אוזן בכור ליתסר אפילו צרמו כותי וי"ל דרחמנא שרינהו לקדשים שהוממו כצבי וכאיל א"כ אינו דבר מתועב עכ"ל התוס' וצ"ע דמאן לימא לן שאם צרם אוזן בכור אפילו כותי מותר שישחט ויאכל על אותו מום הרי רש"י ז"ל חולק על זה וכו' וכן התפלא על דברי רמב"ם שכתבנו לעיל דס"ל דלא קנסו לבנו אחריו וצ"ע שהרי בספרי שנו בהדי' ר"א אומר מניין לצורם אוזן בכור ואוכל ממנו שעובר בלא תעשה ת"ל לא תאכל כל תועבה כו' והקשה הגאון מהר"ש הלא ש"ס ערוך בבכורות דף ל"ה מעשה בזכר של רחלי' זקן ושערו מדולדל וראוהו קסדור אחד כו' וצרם באזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירו הרי להדי' שע"י כותי מותר ובמתניתן דלעיל פלוגתא דר"א וחכ' דפליגי ע"כ טעמא משום קנס ורש"י בחומש לפעמים הביא דרשות דספרי אף שאינם אליבא דמסקנ' התלמוד דידן הרמב"ם פסק כחכמים ואין מקו' לקושי' מהר"א מזרחי לא על הרמב"ם ולא על התוס' מיהו יש ליישבו שהקשו למ"ד דאית ליה כל שתעבתי והוא ר"א בספרי י"ל דס"ל באמת שאסור אף ע"י כותי ודו"ק שאלה סב על דבר שבקשתי לברר לך הדין אם מותר לשתות הקאווע שנתבשל בשביל רוב כותים בשבת הנה אודיע שיש לפקפק בזה דהא בא"ח סי' תקי"ז הביאה ב"י שר"ת ור"י אסרו פת הנאפה אפילו בי"ט אם לא שידוע שהקמח הי' נטחן בערב י"ט והעצים נלקטו מעי"ט מטעם מוקצה ואף לדעת המתירין טעמם דאין שייך מוקצה כיון דחזי לכוס בין השמשות וזה דוקא בחיטי' דחזו קצת לאכיל' כדבעינן למימר לקמן אבל לא בקאווע ובסי' שכ"ה הביא דעת הרשב"א שכל המתיר לאכול פת חמה מן הפלטר בשבת אינו אלא מן המתמיהים וטועים גמורים הם והביא בשם א"ז שהראבי"ה הי' מלקה בני אדם שאכלו פת שאפה כותי בשבת והביא בש"ע דעת האוסרין עיקר ורמ"א לא התיר אלא לצורך מצוה וא"כ כל הני חששות וחומרו' דאיכא בפת פלטר שאפה כותי בשבת ישנם בקאווע ויש לחוש יותר שירבה בשבילו כיון שיודעים שהרבה ישראלים רוצים לשתות הקאוועע חם ואין ישראל יכול להכינו מע"ש מפני שמפיג טעמו ויש לחוש שמרבה בשבילם ומלבד איסור שבת יש עוד איסור מחמת בישול כותי דהא אינו נאכל כמות שהוא חי ועולה על שלחן מלכים ואי משום דראוי לאכול כשהוא חי קודם שנתיבש דהא זנגבילא יבשתא כתב הט"ז בסי' ד"ד ס"ק י"ד והב"ח בסי' ר"ג דאסור מחמת בישול עכו"ם אף שהוא נאכל כמות שהוא חי כשהוא רטוב: והנה ראיתי במג"א ס"ס ר"ג שכתב בשם תר"י לענין בישול עכו"ם אין חילוק דהא יבש ג"כ נאכל כמות שהוא חי עם לחם ובגמ' קא הקשה מברכה ומשני הא ברטיבתא הא ביבשתא ולא זכיתי להבין דבריהם אלו דהא איתא בכ"מ דף ל"ו ע"א כס פלפלי ר' ששת אמר שהכל רבא אמר ולא כלום ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כס פילפלי ביומא דכיפורים פטור מיתבי הי' ר' מאיר אומר משמע שנאמר וערלתם כו' לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא א"ל רבנן למרימר כס זנגבלא ביומא דכיפורי פטור והא אמר רבא האי הומלתא דאתא בבי הידוואי שרי ומברכין עלי' בפ"א לא קשי' הא ברטיבתא הא ביבשתא וע"כ עיקר קושי' המקשה מדאינו אסור משום בישול גוים ש"מ דנאכל כמות שהוא חי וכיון דדרך אכילתו בכך אמאי פטור בכס פלפלא וזנגבלא בי"כ כיון דדרך אכילתו בכך אבל מברכה לא קשי' מהולמתא דהתם מיירי לאחר שתיקנו בדבש ראוי לברך אבל בלא דבש אינו ראוי לברך כמו על אגוז ירוק אלא מברייתא דלעיל קא קשי' ליה דקתני וערלתם ערלתו מלמד שהפלפלין חייבין בערלה וע"ז משני הא ברטיבתא כו' אבל קושי' מהולמתא דאתי מבי הנדוואי לא קשי' אלא הא דקאמר דפטור בי"כ וכן פי' רש"י בהדי' ביומא ולפ"ז כיון דהאי הומלתא מיירי ברטיבתא א"כ י"ל ביבשתא אסורי' משום בישולי גוים. ויש לישב דס"ל דקשה נמי אברכה כיון דנאכל כמות שהיא חי ש"מ דראוי לברכה וקשי' נמי לרבא דאמר דאין מברכין עליו כלל ואין חייבין עליו בי"כ דברכה ופטורי די"כ חד טעמא הוא וע"ז משני הא ביבשתא הא ברטיבתא דלענין ברכה ופטורי די"כ לא חשיב יבשתא לאוכל אבל לעולם לענין שירותא דבשולי עכו"ם אפילו יבשתא נמי מותר אך לפי טעמא דתלמידי ר"י מפני שהיבש נמי נאכל כמות שהיא חי עם לחם לא שייך הכא בקאווע שלאחר שנתיבש אינו נאכל אפילו עם לחם ואין לומר דנאכלין כשהן יבשין ע"י הדחק דהא מבואר בטור י"ד בסי' קי"ג דאכילת דגים מלוחים חיין ע"י דחק לא חשיב נאכל כמות שהוא חי וכן הסכים הב"ח ואף לדעת מקילין מ"מ מודי בביצים ובתמרי' המרים קצת כיון שאינו נאכל אלא ע"י הדחק גדול לא חשיב נאכל כמות שהיא חי ואין לנו היתר אלא לדמות לשכר: וכן ראיתי בספר פרי חדש סי' קי"ד ס"ק ז'. וז"ל דמותר לשתות הקווע בבית עכו"ם שאע"פ שאינו נאכל כמות שהיא חי אינו עולה על ש"מ ואינו עשוי ללפת את הפת וא"כ לית בי' משום בישולי גוים וכתב דבלאו הכי יש להתיר הקאווע דכי היכי דבטל הפרי לגבי מים לענין ברכה דהא לא מברכינן עליו אלא שהכל ה"נ בטל לענין איסור בישול וכמ"ש התוס' בפ' א"מ גבי שכר של תבואה עכ"ל. והנה בטעם ראשון שכתב שאינו בא ללפת את הפת כל זה לפי דרכו שהשיג על הטור ריש סי' קי"ג שכתב הטור ללפת הפת או לפרפרת ומשמע שר"ל שאף שהמלכים אינם מלפתים בו את הפת כיון שעולה על שולחן מלכים לפרפרת היינו לקינוח סעודה נאסר משום בש"ג וכתב ואין זה מחוור כלל דהא בגמ' איתא בהדיא כל שאינו נאכל על ש"מ ללפת בו את הפת אין בו משום בש"ג: ולי נראה דאין דבריו מוכרחי' דהא כל האחרונים הסכימו עם הטור ואפשר דבגמרא דקתני ללפת את הפת לרבותא נקט דלא מבעי' אם הוא דבר חשוב בפני עצמו כגון פרפרת פשיטא שהוא חשוב אלא אפילו לא בא אלא ללפת את הפת אפ"ה חשוב ומה שמביא ראי' מהתוס' מדבטלי תבואה לגבי מים לענין ברכה כו' כבר שדא בי' נרגא הרב הב"ח וז"ל הטעם דתבואה בטילה לגבי מים הוא קשה מאוד שהרי התבואה הוא עיקר ואית בי' כזית בכדי א"פ ואין ראי' ממה שמברכין שהנ"ב דאינו אלא לפי שנשתנה מברייתא ואין התבואה בעין עכ"ל. ובאמת דבריו נראין והמעיין בדברי התוס' יראה שלא סמכו באמת על תירץ זה אלא דעיקר טעמייהו דשכר שלהם לא הי' עולה על שולחן מלכים ולטעם הב"ח דלא שייך בי' חתנות כולי האי דלא מזמנים עלייהו וליכא קרובי דעתא כולי האי אבל בקאווע עינינו רואות שעולה עש"מ ומזמנים עלייהו בודאי ראוי לחוש לבישול גוי': נשמע מזה שאף בלא איסור שבת הי' ראוי לבעל נפש להחמיר שלא לשתות הקאווע מעכו"ם ואף אמי' דאחים קפילא ארמאי אמרינן אדם חשוב שאני שראוי להחמיר ק"ו בדבר זה שיש לחוש שהוא אסור מצד הדין מחמת בש"ג וגם איסור שבת דהרבה גאונים אסרו הפת שאפה בשבת אף בעיר שרובה נכרים ואף בבישול הדעי דאין בו חשש טחינה וגם אינו ראוי לחוש מחמת עצים שנילקטו היום דבזה נראה דברי המתירין שכתבו התוס' בע"ז דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באסורי הנאה מ"מ ראוי לבעל הנפש להחמיר מחמת בשול גוים דכיון שאינו נאכל כש"ח ועולה עש"מ הנראה לפע"ד כתבתי מאיר: שאלה סג ע"ד אשר ביקש מכ"ת לידע בירור הדין בשדכן ששדך בן פלוני לבת פלוני ממקום פלוני למקום פלוני ואחד מן המקומות הי' תיקון ליתן מן מאה לנדן א' זהב שכר שדכנות ובאחד מן המקומות הי' תיקון ליתן שכר שדכנות מן מאה נדן א' ר"ט והשדכן תובע שכרו כפי המקום היוקר והמחותנים אינם רוצים ליתן אלא כפי המקום הזול: תשובה לברר לך הדין זה נציע הגמ' דפ' הפועלים השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן וכתבו התוס' פי' רש"י כששכרן סתמא ואמר להם אחר שהשכירן כבר להשכים ולהעריב אבל אם התנה מעיקרא הכל לפי תנאו עכ"ל ובגמ' פריך פשיטא ומשני לא צריכא דטפא להו אגרייהו כו' ושם בגמרא א"ר לקיש פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעל בית שנא' תזרח השמש כו' ופי' רש"י בכניסתן לעיר משלו צריך לוותר משלו אצל ב"ב ולהחשיך אצלו וביציאתו למלאכתו בבוקר משל ב"ב אין צריך להקדים אלא עם הנץ החמה ופריך וליחזי היכי נהיגי ומשני בעיר חדשה ונחזי מהיכי קא אתי ומשנה בנקוטאי ופי' רש"י ולחזי היכי נהיגו בעיר והכל כמנהג המדינה ודריש לקיש מאי היא והנה מפשיטות דברי הש"ס משמע דלא פריך ונחזי מהיכי קא אתו אלא דוקא על עיר חדשה דלא קביעי בהו מנהגם ולכך פשיטא לי' דאזלינן בתר מנהג העיר שבאו הפועלים אבל היכי דקביעי מנהג בעיר פשוט דאזלינן בתר מנהג העיר ואף שמעיר שבאו הפועלים אין מנהג כן לא משגחינן במנהג מקום שיצאו הפועלים אלא עיקר מנהג המקום שנשכרי' שם ולכך פריך