פנים מאירות חלק ב סב

ישראל שני מקרי רשע דכתב הב"י הביאו הסמ"ע ס"ק י"ב דחדא באידך תלי' כיון דצריך להחזיר מעותי' ללוקח נמצא דאינו כמציאה והפקר והוי לי' כדין עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה דמקרי רשע משא"כ אם לא הי' צריך להחזיר לו המעות דהוי כמציאה דאין בו דין עני המהפך בחררה כמו שכתב בסי' רל"ז עכ"ל וא"כ ק"ו בנידן דידן שהראשון לא פסק דמי המכירה כלל עם הנכרי דלא מקרי רשע והראשון הבא לבטל זכותו של שני ע"י כותים מקרי מסור גמור ומצוה להשפיל לבעלי זרוע אם אינם רוצים לשמוע לדברי חכמים ולמחיא להו בסילויא דלא מבעי דמא ולא דמי להא דאיתא בח"מ סי' קע"ה ס"ק נ"ז דכתב רמ"א דהמלוה לכותי על ביתו ובא אחר וקנאה המלוה מסלקו דהתם מיירי שהמלוה הי' דר במשכנתא ועי' מרדכי בפ' המקבל דף פ"א איתא שם בהדי' דהשיב מהר"ם דאי לא דר בו המלוה לא מצי לסלק לי' וה' ינחני בדרך אמת הטרוד מאיר: שאלה ס אלמנה שמתה קודם שנשבע על כתובתה והי' לה בן מבעלה ראשון עשיר בנכסין ומבעלה השני לא הי' לה בנים ויורשי בעלה אינם רוצים ליתן המעות הוצאות קבורה רק בנה מבעלה הראשון יתן הוצאת קבורה: תשובה הנה כבר נתחבטו גאוני עמודי עולם הביאם ט"ו א"ה בס"ס פ"ט דלדעת הרמב"ם דאם מתה קודם שנשבעת שבועת אלמנה שיורשי בעלה מחיובים בקבורתה אבל לא הודו לו הראב"ד והר"ן כתב הרב המגיד שהרמב"ם למד זה מדקתני בפ' אשה שנפלה יורשי' יורשי כתובתה חייבים בקבורתה ופירשו בגמ' יורשי כתובתה בשומרת יבם כו' וסובר רבינו דכ"ש באלמנה שלא נשבע שאין יורשים שלה יורשים כלום שיורשי בעל חייבים בקבורתה אבל בהשגות כתב א"א דעת קלישתא קחזינא הכי וכי מפני שלא נשבע קרא ליורשי הבעל יורשי כתובתה והלוא הם אומרי' שכבר נפרעה ונטלה צררי והורישה אלא וודאי יורשי נדוניית' ונ"מ שלה קוברים אותה אע"פ שלא ירשו כלום עכ"ל ובאמת יש לחלק בין זו שדינה שיורשיה יורשים אותה אלא שלא נשבעת להאי דשומרת יבם ואין בידי להכריע עכ"ל. ולפע"ד נראה עיקר כהרמב"ם אף שמפרש דברי התוס' ריש פי' אלמנה ניזונית שכתבו אם הניח מטלטלי' אע"ג דאין יורשים יורשי כתובתה גובה מנכסי' לדיני דש"ס דאין כתובתה נגבית ממטלטלי' אפ"ה חייבים יורשים שהיה ראוי' לירש בקבורתה וא"כ ק"ו כשלא נשבעתה די"ל שכבר קבלה כתובתה והורישה דחייבים לקוברה וכן כתב המחבר בית שמואל: מ"מ אומר אני דמשני צדדים תברא ראשון די"ל דהתוס' לא כתבו כן לקושטא דמילתא דהא איכא למידק למה לא תירצו בתחילת דבריהם דאיצטרך לאשמועינן אפילו היכי דלא שקלי יורשים כלום אלא נראה דהתוס' לא באו לתרץ אלא האי תרוצא דלא תני אלא משום סיפא דביבמה והא דלא דייק הש"ס מדאיצטרך האי בבא כלל על זה כתבו תוס' דאיכא למדחי ולומר דאשמועינן אף דלא שקלי אפ"ה יורשי' שהיה ראוי' לירש חייבים בקבורתה ולכך איצטרך למידק מדקתני יורשי' יורשי כתובתה דע"כ ביבמה איירי שיש לו שני יורשים וע"כ בדאית לה נכסים לגבות מיירי וע"כ רישא דאין חייבים בקבורתה מיירי נמי דומיא דסיפא דכתובתה נגבית ליורשים ולכך יורשי הבעל פטורים אבל אם אין יורשיה יורשין כתובתה כגון היכי דלא נשבעת קודם מותה יורשי הבעל חייבים בקבורתה: ועוד נראה אף לפי הבנת המהרש"א בדברי התוס' שכבר כתבו כן לדינא מ"מ אומר אני דליכא למילף בק"ו לנדון דהרמב"ם דמצדו תברא די"ל דהתם יורשי הבעל פטורי' מדינא לשלם דמטלטלי דיתמי לא נשעבדי ולכך אין עליהם חיוב קבורה יותר מכל ישראל וחזר הדין לדין תורה דקרוב קרוב קודם לחיוב קבורה כמו שהביא הב"ש בסי' קי"ח בשם מהר"ם מינץ אבל הכא גבי אלמנה שלא נשבעת אף דאין יורשיה גובים כתובתה מטעם שאין אדם מוריש ממון שאין יכול לגבות אלא בשבועה לבניו ואוקי ממונ' בחזקת מרא קמא מ"מ אינם יכולים יורשי הבעל להוציא ממון מיורשי אלמנה מספק או להטיל עצמם על הציבור אלא נראה ברור דטעמו של הרמב"ם דכשם שהבעל גופי' חייב בקבורתה אף שהיתה צריכה לישבע שלא התפיסה צררי אפ"ה אם מתה בלא שבועה חייב הבעל בקבורתה ולא מהימן לומר התפסתי' לה צררי אפילו אם הי' טוען ברי וע"כ הטעם כיון שהוא בא להוציא מעות קבורה מיורשיה עליו הראיה וא"כ ק"ו ליתמי דלא באים בטענת ברי ואיך יוציאו ממון מיורשי אשה ודינם שוה כמו אם מתה בחי' בעלה. והרמב"ם הוציא את דינו ממתניתן ריש פ' אלמנה ניזוני' מדהוצרך למיתנ' יורשיה יורשיה כ' ש"מ לדיוקא אתי דוקא היכי שיורשיה כתובתה אבל אם אינם יורשים כגון שמתה בלא השבעת כתובה אזי החיוב על יורשי הבעל. ובזה יש ליישב על קושיא תוס' וכבר כתבנו שאף לפ"ד התוס' אין ראיה לנדון דידן דהתם בוודאי פטורים מכתובתה ואין עליהם חיוב יותר מכל ישראל לכך אמרינן דקרוב קרוב קודם לחיוב קבורתה אבל בנידן דידן ספק פרעון אפי' אם הי' טוען התפסת לה צררי לא מהימן בלא עדים להעשיר עצמו ולהוציא ממון מאחרים וכן היורשים: ובזה מיושב קושי' הראב"ד שהקשה וכי מפני שלא נשבעה קרא לי' ליורשי הבעל יורשי כתובתה הלוא הם אומרים שכבר נפרע ונטלה צררי והורישה עכ"ל אבל לפי דברינו אין כאן קושיא דהא אף אם האב הי' טוען שהתפיסה צררי בבירור לא היה יכול לפטור עצמו מחיוב קבורתה ולהטיל על היורשים א"כ ק"ו ליורשי הבעל שאינם באים בטעני' ודאי שאינם יכולים לפטור עצמן מחיוב קבורתה ולהוציא מיורשיה. ובזה ניחא נמי דברי הרב המגיד דהרמב"ם לאו מק"ו מיבמה מייתי לה אלא עיקרא דדינא יליף ממתני' מכח קושית התוס' וגם מסתבר טעמא דאי אפשר ליורשי הבעל להפקיע עצמו מחיוב ודאי וספק פרעון ולהוציא מאחרים כמו בעל גופי' וכן כתב הרב ר"ע מברטנורא ודברי הרמב"ם ברורין בטעמן וכבר כתבנו שאף לפ"ד התוס' אין ראיה לנידן דידן וא"כ יצא הדין ברור שחיוב הוא על יורשי הבעל ולא כל כמיני' להעשיר עצמם ולהטיל על אחרים חיוב קבורתה וה' ינחני בדרך אמת הטרוד מאיר: שאלה סא או"ח סי' תקל"ח כתב הב"י בשם רבינו ירוחם הא דמת לא קנסו בנו אחריו דוקא בדבר אבד אבל בדבר שאינו אבד אם עשהו בח"ה מאבדין אותו ממנו ואפילו מת קונסין בנו אחריו ונראה דזה למ"ד מלאכת ח"ה דאורייתא ולפיכך בדבר שאינו אבד קונסין בנו אחריו. כדאמרינן גבי כהן שצרם אזן בכור וקנסו בנו אחריו מאחר שהוא איסור דאורייתא עכ"ל. וכתב הב"י וזה שכתב בצורם אוזן בכור לא דקדק בשמעת' דהא בהדיא פשטינן בפ' כל הפסולין מקודשין דצורת אוזן בכור לא קנסו בנו אחריו ומיני' נשמע במכווין מלאכתו במועד אע"פ שאינו דבר אבד דלא קנסו בנו אחריו עכ"ל הב"י והט"ז דחק אנפשי' להציל לר"י מקושי' הב"י ונכנס לדחוקי' כאשר יראה המעיין. ואני אומר דלא לשוי' לרבינו ירוחם עם כל המפרשים לטועה בדבר זה שהוא תלמוד ערוך ונראה דהי' לרבינו ירוחם שיטה אחרת בש"ס דאי' התם בבכורות דף ל"ד הצורם אוזן בבכור הרי זה לא ישחוט עולמות דברי ר"א וחכ"א נולד בו מום אחד ישחוט עליו וע"ז קמבעי' ליה צורם אוזן בבכור ומת מהו למקנס בנו אחריו ופירש"י שלא יאכל מאותו בכור עולמות וכן פי' בגיטין דף מ"ד ע"א ד"ה אם תמצא לומר הך דמבעיא לן בבכורות כהן צורם אוזן הבכור ועבר משום כל מום לא יהי' בו דאמרינן התם לא ישחוט עולמות ומבעי' לן צרם ומת כו' ומשמע מלשונו דרש"י דמבעי' לן אליבא דר"א דס"ל דלא ישחוט עולמות ואפילו נולד בו מום ולא נהנה מאסורו אפ"ה קנסו משום שלא יהי' רגיל לעשות מום וקמבעי' ליה דבדיד' קנסו אבל לא לבנו או אף לבנו קנסו אבל בלא מום אחר פשיטא דאסור להנות ממעשי ידיו שעשה באיסור מדלא מבעיא ליה מבשל בשבת וכן בשדה שנטעה בשבת או בשביעית דתנן בפ' התרומות דיעקור ולא מבעיא ליה אם מת מה הוא לבנו אלא ע"כ כל היכי דעביד איסור' דאורייתא וקנסוהו רבנן דלא להנות מאסורי ה"ה לבנו נמי אסור וגבי צורם אוזן בכור לא מבעי' לן אלא אליבא דר"א שאינו נהנה מאסורי כגון שנפל בו מום אחר אפ"ה ס"ל לר"א דלא ישחוט עולמות וקמבעי' לי' אם לבנו נמי קנסוהו שלא לישחוט אפילו נפל בו מום או לא ופשוט משדה שנטייבה בשביעית דנקטינן דאם מת בנו זורעה ש"מ דלא קנסינן רבנן ובנו ה"נ כיון שאינו נהנה מאיסור שעשה לא קנסו לבנו אחריו: ובזה מיושבים קושית התוס' שהקשו אם האי החיוב מדרבנן קשה היכי פשט צורם אוזן בכור דאורייתא וכן הקשו בגיטין על פי' רש"י שמפרש דנטייבה נזבלה שהוא איסור דרבנן ובמ"ק דף י"ג אבל לפי דברינו ניחא שפשט מנטייבה שנהנה מגוף האיסור דרבנן הלא קנסוה לבנו אחריו א"כ בצורם אוזן בכור שאף עשה איסור דאורייתא כיון שאינו נהנה מאיסור דאורייתא אלא מדרבנן קנסוהו אף שנולד בו מום לא ישחוט דלדידי' קנסהו ולא לבנו ולפ"ז בלא מום אחר פשיטא לן כי היכי דאסור לו אליבא דכ"ע בלא מום אחר ה"נ אסור לבנו דומי' דמבשל בשבת במזיד כי היכי דאסור לו אסור לבנו וכפי' רש"י ס"ל ג"כ לרבינו ירוחם והמפרשים ושפיר כתב למ"ד מלאכת ח"ה דאורייתא אם עשאה בדבר שאינו אבד בח"ה מאבדין אותו ואפילו אם מת קונסין בנו אחריו והרמב"ם בפ' ב' מהל' בכורות דין ז' כתב וז"ל המטיל מום בבכור כו' אם מת זה החוטא מותר לבנו לשוחטו על מום שעשה אביו שלא קנסו בנו אחריו משמע שמפרש האבעי' אליבא דחכמים וע"כ ס"ל להרמב"ם הא דפשט מנטייבה דמיירי שחרש בה חרישה יתירה כפ' ר"ת דבשביעית אית לן להחמיר טפי מבשום מקום אך לפי זה קשה דא"כ גם במבשל בשבת ונוטע בשבת ובשביעית נמי היה מותר לבנו התבשיל: והנה ראיתי בהרמב"ם ס"פ ג' מהלכות שמיטה דאין נוטעין אילנות ערב שביעית אלא שתקלוט הנטיעה שלשים יום קודם ר"ה של