פנים מאירות חלק ב סא

בהא נחתא ובהא סלקא דאם נודע שכמר יאקב אשר הי' לו ביד אחד אצבעותיו קצרי' הי' מתאכסן לפעמים בבית כותי זה והי' מכירו ראוי לסמוך במקום עיגון אף ע"י ט"ע ע"י כותי מסיח לפי תומו כמו שהעידו הגאונים שפשטה הוראה זו בישראל ואף אם נימא כאן שראה הטביעה יש לסמוך על הרי"ף והרמב"ם וב"י ור"י דלא ס"ל הך חילוקא וק"ו כאן שהגיד סימנים מובהקים וסתמן כפרושן שראה גם כן אחר מיתה ואין לבדות ספיקות מלבינו ובפרטות שהעידו העדים שהי' איש זה על הספינה שנטבע ממש הוי ספק דרבנן ולקולא. וכבר הראתי פנים דאפילו בספיקות דאורייתא ראוי לסמוך על ט"ע ובמל"ת ולא ניחש לסברות אלו שראו הטביעה ויהי' חלקי מן המתירי' ולא מן האוסרי' ואשת כמר יאקב מברודא מותרת להתנסבי' לכל גבר דתתיצבתן ב"ה היום יום ו' כ' תמוז תעט"ל: שאלה נו על דבר אשר בקשתי לידע כוונת רש"י בחולין דף ה' ע"א אלא ומסיים רש"י האי תנא חמירי לי' שבת מעבודת אלילים העובד עבודת אלילים כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית עכ"ל: הנני אומר דע באמת ואמונה שנפל טעות בדפוס וכנ"ל והאי תנא חמירי לי' שבת כעבודת אלילים והמעתקין טעו בין כף למ' ועיקר כוונתו לומר דמומר לעבודת אלילים הוי כמומר לכל תורה כולה וע"כ במומר לע"ז ניחא משום דאמר מר חמורה עבודה זרה שכל המודה בה ככופר בכל התורה דכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אבל שבת מ"ט ולכך פירש"י דהאי תנא חמירי לי' שבת כעבודת אלילים משום כיון דכופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הוי ככופר בהקב"ה וכן איתא בהדיא בעירובין על ברייתא זו דף ס"ט ע"ב האי תנא חמירי לי' שבת כעבודת אלילים וק"ל עי' במג"א בא"ח סימן ש"ו שהניח דברי רש"י בצ"ע. אחר כתבי זה מצאתי בספר ב"ה לי"ד בסי' שהגיה בדברים ושמחתי כעל כל הון. שאלה נז כתב בתרומת הדשן כהן ששוכב על מטתו ופשט בגדיו כדרך עולם ופתאום קראו לו ואמרו מה באוהל צריך הוא לקפוץ ערום ממש ולרוץ לחוץ לאוהל שלא ישהא בטומאה או שרי משום כבוד הבריות לשהות באוהל עד שילבוש מקצת בגדים: תשובה יראה משום כבוד הבריות לא נעשה שום איסור דאורייתא כדאיתא בהדיא בפ' מי שמתו והביא הב"י בטור י"ד סי' שע"א והרב הרמ"א בסי' שע"ב. ונפלאתי איך מביא זה בלא חולק ושום אחרון לא השיג עליו הא התם בסוגיא פריך ת"ש ולאחותו מה ת"ל כו' ת"ל לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה ומשני שאני התם דכתיב ולאחותו ופריך ולגמור מיני' ומשני שב ואל תעשה שאנו וכתבו התוס' וא"ת ונזיר וכה"ג קום עשה הוא ותירץ רש"י דקרא גלי לן דלאו דלא יטמא לא נאמר לגבי מת מצוה. ולא נהירא דאם כן כל מקום דאמרינן שעשה דוחה לא תעשה ליקרי' שב ואל תעשה כו' אלא נראה דמנזיר לא גמרינן דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכן מכהן דמה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל ולכך דוחה דברי תורה מפני כבוד הבריות וכן הביא תירץ זה בחידושי רשב"א וכתב שיש נוסחאות דמקשו בהדי' מכהן גדול ומפריק לי' משום דלאו שאינו שוה בכל הוא ולפ"ז כיון דטומאת כהן לאו שאינו שוה בכל וניתן לדחות אצל כבוד הבריות ונהי דכלאים לא ילפינן עיכי' מ"מ טומאת כהן גופי' ילפינן מיני' וניתן לדחות אף באיסור דאוריית' משום כבוד הבריות וא"כ לא הי' צריך לכהן לילך כשהוא ערום לחוץ: שאלה נח סוף מקום שנהגו ועוד צווחה עזרה צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד עצמו ומחלל קדשי שמים דהוי כריך ידי' בשראי ועביד עבודה וכתבו התוס' פי' בקונטרס וחציצה פסולה בקדשים דכתיב ולקח הכהן בעינן שתהא לקיחה בעצמו של כהן וא"ת והא גבי לולב לא אמרינן הכי בפרק לולב הגוזל רבא אמר לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ולי נראה דאין כאן קושי' אליבא דרבא דהא רבא ס"ל בזבחים דף י"ט ובעירובין דף ק"ב דשלא במקום בגדים בגד שלש על שלש הוי יותר בגדים וא"כ הי' מחלל קדשים דיתיר בגדים עבודתו פסולה ורש"י דנקט חציצה מילתא דפסיקתא נקט אליבא דכ"ע דללישנא קמא אליבא דר"י דשלא במקום בגדים אפילו בגד גדול לא הוי יתיר בגדים ומודו דפסול משום חציצה אבל אליבא דרבא אף בלא טעמא דחציצה מ"מ עבודתו פסולה משום יתיר בגדי' והתוס' בסוכה נדחקו בפירושי' וע"ש. ולפי שפרשתי ניחא הכל בס"ד והרמב"ם פסק בפ"י מהלכות כלי המקדש כלישנא אחרינא דאפילו לר"י שלש על שלש שלא במקום בגדים הוי יתיר בגדים ויש נ"מ מזה דלכאורה איכא למידק דלפי' רש"י מטעם חציצה דכתיב ולקח הכהן וכו' הא קי"ל דכל מקום דכתיב כהונה אינו אלא ימין וא"כ לא חטא אלא ימין וא"כ איך נתגלגל הדבר שנחתכו שתי ידיו ואפשר שזה כוונת רש"י במה דפי' ועוד בזיון הוא אבל לדברינו ניחא כיון דחילול קדשי שמים הי' מטעם יתור בגדים וזה שייך בין בימין ובין בשמאל ולכך נתגלגל הדבר שנקצצו שתי ידיו ובהקדמת ספרי פנים מאירות כתבתי כיון אמת למאמר זה ע"ש. אחר זה שמעתי שבספר באר שבע הקשה קושי' זו: שאלה נט שמעון שהי' לו חוב ארבעים זהובים אצל כותי וכתב לו כותי כתב על זה והזכיר בכתבו באם שיתן לו השררה רשות למכור ביתו ליהודי אזי יהי' לשמעון קדימה וישלם חובו מביתו וברבות הזמן נתנה השררה רשות לכותי זה שימכור ביתו ליהודים ובא ראובן והחליף ביתו עם בית הכותי ומותר דמי שוי' הבית נתן ליד הכותי והכותי כתב שטר מכירה כנהוג בערכותיהי' וחתימות בו בעל עירני' שנתנו לו רשות למכור הבית לראובן ועתה תבע שמעון לראובן לדין באשר שיש לו קדימ' בבית זה כפי שטרו מן הכותי וגם יש ביד. להשתדל אצל שר העיר שיכוף לנכרי שימכור לו הבית וראובן השיב שהוא לא ידע מזה שיש לו שטר כזה על נכרי וגם לא התרצה נכרי אלא בשביל בית יהודי ולולי זה לא היה מוכר: תשובה דנראה ברור דמתרי טעמא קנה שני דהא אמרינן בפ' השוכר את הפועל דף ע"ב ההוא גברא דאמר לי' לחברי' אי מזיבננא לה להא ארעא מזבנינא לך במאה זוזי אזל זבניה לאינש אחרינא במאה ועשרים א"ר כהנא קנה קמא מתקיף לה ר"י מנהר פקוד האי זוזי אנסוהו והילכתא כר"י מנהר פקוד וכתב הרא"ש ואפילו איבעי קמא למיתב מאה ועשרים קנה השני כיון דבשעת המכר קנה השני לא יתבטל המקח בשביל תוס' דמים וכן פסק בש"ע ח"מ בסי' ר"ו וא"כ אפילו בפסק דמים כיון שמוסיף השני קנה שני משום דזוזי אנסוהו ק"ו בלא פסק דמים בסך המכירה דש"ס ערוך הוא שם דשני קנה כיון דלא פסק הראשון לא סמכי' דעתי' דהא מדד עד שלא פסק שניהם יכולים לחזור בו אלמא אפילו משיכה בלא פיסוק דמים לא קניי' וכן הוא בש"ע ובטור וא"כ בנידן דידן לא קני ראשון כלל ובר מכל דין דאפילו הי' פסק ונתן לו המעות כיון דלא כתב לו הנכרי השטר מכירה קנה השני בנתינת המעות עם השטר כמבואר בט"ו ח"מ סי' קצ"ד דישראל אינו קונה מן הכותי עד שיכתוב שטר עם הדמים ולפ"ז ישראל שלקח שדה מן הכותי וננן הדמים וקודם שהחזיק בה הלוקח בא ישראל אחר והחזיק בה זכה האחרון וכתב רמ"א דהשני מקרי רשע מ"מ אם בא הראשון להשתדל ע"י כותי להוציא מיד השני נקרא מסור. ונראה בנידן דידן אפילו אם ידע השני משטרו של ראשון לא מקרי רשע דאף דמבואר בח"מ סי' רל"ז המחזיר אחר דבר לקנותו בין קרקע ובין מטלטלים ובא אחר וקנאה נקרא רשע ופי' הסמ"ע שמכריזין עליו בבה"כ שעשה מעשה רשע בזה הא מבואר בהג"ה רמ"א דכל זה לא איירי אלא שכבר פסקו הדמים שביניהם ואינם מחוסרין אלא קנין אבל אם מחוסרין עדיין הפיסקא שהמוכר רוצה בכך והקונה רוצה בייתר בזול מותר לאחר לקנות בין אם מוכר כותי או ישראל עכ"ל וא"כ פשיטא בנידן דידן שלא היה שום פסקא דמותר לישראל לקנות ונראה דאפילו דאם הי' פוסק עם ראשון שאמכור לך בחנם ועתה החליף הכותי על בית ישראל אע"פ שאינו שוה אלא מנה מ"מ נראה דזכה שני כמו דאמרינן במעות דאם הוסיף לו השני דקני השני מטעם דלא מכר לו מרצונו אלא דזוזי אנסוהו בשביל המעות שהוסף א"כ פשיטא בחליפין כי האי דהא אמרינן דאין בחליפין דין אונאה מטעם דיש רוצה בשריון ויש רוצה במחט וק"ו בבתים דיש דניחא לי' בית קטן יותר מן גדול או עומד במקום דמרוח לי' טפי מביתו ופשיטא די"ל אם נתן ישראל השני בית אחר דלא מכר הנכרי ביתו כלל בשום ממון דמהאי טעמא נמי אם החליף חצר בחצר לא שייך דינו דבר מצרא עי' בח"מ סי' קע"ה סי' כ"ד וא"כ ברור הדין דשני קנה וראשון לא קנה ואין צריך להחזיר לו אפי' חובו דאפילו לדעת הרמב"ם וסייעתו דאם קנה ראשון בכסף דשני המוחזק צריך להחזיר מעותיו התם טעמא דאף דלא קכהו מ"מ בתורת משכון הוא בידו עד שיחזיר לו דמים והרא"ש והטור ס"ל דא"צ ליתן לו הדמים כיון דלא בא ליד הלוקח מתחילה בתורת משכון מ"מ נראה אף להרמב"ם דישראל ראשון לא הי' לו משכון על זה רק הי' חייב לו מתחילה ונכרי הבטיח לשלם לו מדמי ביתו וישראל שני משלם לו מעות א"כ יתבע מנכרי דהתם כיון דראשון נתן מעות לכותי ושני מחזיק בלא מעות מחויב עכ"פ להחזיר לראשון דס"ל דישראל ראשון נתכווין תחלה לזכות בתורת משכון אבל הכא שלא הלוה לו על בית זה וישראל השני הלוקח נותן המעות ליד הכותי אינו חייב כלל להחזיר לישראל וישראל הראשון יתבע מיד הכותי וא"כ הדין פשוט וברור דאין