פנים מאירות חלק ב נד

בסימטא או לרשותו של נכרי. ובד"ה שקולי זוזי כו' לא צריכי דכיילי ורמא למנא דנכרי פי' אבל לעולם משיכה בנכרי קונה והקשה ר"ת כיון דמשיכה בנכרי קונה א"כ מעות אינו קונות וא"כ מאי היו המעות מועיל שהי' נותני' מתחילה מ"מ הוי י"נ ברשותי' של ישראל מיד שנגע בו ועדיין אינו של נכרי עד שימשכנו כיון דמשיכה קונה ולא מעות מיד שנגע בו נכרי נעשה י"נ ברשות ישראל והמעות שביד ישראל נעשה למפרע דמי י"נ כו' ואומר ר"י שבשעת נתינת הדמים אומרים להם נכרים אנו מקנים לכם המעות מעכשיו והיין יהי' שלנו מעכשיו והנכרי' היו מאמינים אותם בטוב ולא הי' יראי' פן יגזלו ואע"פ שלא בא לידים עדיין א"כ י"ל דסבר האי דדחי דקני' משיכה או מעות בנכרי ודריש הכי לעמתיך במשיכה הא לנכרי או בהא או בהא ולית לי' הא דאמר בבכורות מדישראל בחדא לנכרי נמי בחדא עכ"ל. וכתירץ הראשון כתב הטור בסי' קל"ב וז"ל לפיכך ישראל שמכר יינו לכותי צריך ליזהר שלא יאסר בעודו ברשותו כיצד יעשה יקח ממנו המעות קודם שימכור לו יין ויתנה עמו שיתנם לו במתנה אף אם לא יתנה לו היין דאי לאו הכי לא נקנה לו שאין המעות קונות בכותי עד שימשוך ואם לא עשה כן ומודד לכלי של כותי שיש פיו עכבות יין אסור וכו': אבל בש"ע סי' קל"ב ס"ב לאחר שמחלק בין פסק עד שלא משך כתב במד"א כשמדד הישראל לכליו אבל אם מדד לכלי עכו"ם שיש בו עכבות יין כו' אז צריך ליקח הדמים ואח"כ ימדוד וכתב הט"ז והש"ך דעכו"ם קונה בין במשיכה בין בכסף משום דהרב הב"י הביא בשם הרשב"א שכתב בת"ה הארוך מיהו אם הקדים לו מעות מותר כדא"ל רב בי כיילתי חמרא לכותים אקדימו ושקילו זוזי מנייהו וכו' ואפילו את"ל דמעות אינו קונות בכותי אלא במשיכה דוקא כדאמרינן בבכורות מה עמיתך בחדא אף כותי בחדא אפ"ה כיון שנתן ופסק מעות ע"ד להוציאם נותנם ולקנותם מעכשיו ע"מ שיתן לו יין בסוף נמצא בשעה שנתנם לו לאו דמי י"נ הוא וכשנוטל הכותי יינו אותו שעה אין ישראל נוטל מעות ולפיכך מותר וכו' אבל הרמב"ן פי' דאמימר לאו משיכה דוקא קאמר אלא אף משיכה וה"ה למעות והילכך כל שהקדים לו מעות ופסק סמך דעתו וקנה ולפיכך מותר וזה נכון יותר עכ"ל ומשמע שהוא תופס דברי הרמב"ן עיקר וכן נראה ממה שכתב בקיצור הקדים לו הכותי מעות מותר אע"פ שהוא מודד לעצמו שכל שפוסק ונותן מעות קנה עכ"ל. וכבר נתבארו דברי רבינו שאינו כאחת משתי שיטות אלו שכתב הרשב"א עכ"ל הב"י ונראה שסמך על התירץ הרשב"א ולכך פסק בש"ע שאם מדד לכליו של כותי שיש בו עכבות יין דסגי בנתינה דכסף תחלה ואין ספק אצלי מה שכתב הרשב"א בשם הרמב"ן אינו רמב"ן אלא הרמב"ם שכתב בפ' א' מה' זכייה דין י"ד וז"ל כותי שמכר מטלטלין לישראל או קונה מטלטלין מישראל קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים וכן כתב הרמב"ם בהלכות בכורות פ' ד' וז"ל אם קנה הכותי מישראל בדינהם ונתן מעות אע"פ שלא משך קנה ופוטרה מן הבכורה והרב כסף משנה שחיבר הגאון הב"י הסכים לדברי הרמב"ם, אלא דהרב המ"מ כתב וז"ל וכבר נחלקו עליו ואמרו דהכי קי"ל דכותי דוקא במשיכה ולא במעות וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות והדברים עתיקין עכ"ל. הרי שכתב בשם הרמב"ן דכותי אינו קונה בכסף וע"כ הא דכתב הרשב"א בשם הרמב"ן דאמימר לאו דוקא משיכה קאמר אלא אף משיכה וה"ה למעות הוא דעת הרמב"ם וט"ס נפל בספרו כאשר מצינו בהרבה מקומות שטעו סופרים בין הרמב"ם לרמב"ן: ע"כ העתקנו עיקר הדברים הצריכי' לנדון שלפנינו והנה בהבטה ראשונה אמרתי דעיקר ראייתו של ר"ת משום דהלכה כר"י לגבי ריש לקיש איכא למדחי דמאן יימר דס"ל לר' יוחנן האי דווקא לעמתיך בכסף ולנכרי במשיכה דילמא ס"ל כדמסיק הש"ס בבכורות דף י"ג ע"ב לעמתיך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לכותי דס"ל גזל כותי אסור וא"כ כותי נמי קונה בכסף ואח"כ עיינתי בתוס' בפ' הזהב דף מז ע"ב כתבו בשם רבי חיים תירץ זה ושמחתי כעל כל הון ואחרי עיון מוכרחים אנו לומר כתירץ זה דאל"כ לא מצינו ידינו ורגלינו בבה"מ בפסקי הלכות דהא בבכורות דייק ריש לקיש לעמתיך בכסף הא לנכרי במשיכה וכתבו התוס' דשני קנינים אלו היה מצויון ושייכי זה במוכר וזה בלוקח שזה נותן מעות וזה מושך אצלו החפץ ופריך הש"ס אימא או בהא או בהא ומשני דומי' דעמתיך מה עמיתך באחת אף נכרי באחת אמרי ולאמימר דאמר משיכה בנכרי קונה הניחא אי סבר לה כר"י דאמר דבר תורה מעות קונה משיכה לא אהני עמיתך בכסף לנכרי במשיכה אלא אי סבר לה כר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה לעמתיך במשיכה לנכרי במשיכה עמיתך למה לי אמרי לעמתיך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לכותי. לכותי מאל תונו איש את אחיו נפקא חד בנכרי וחד בהקדש וצריכי דאי כתב רחמנא חד ה"א לנכרי הוא דאין לו אונאה אבל להקדש יש לו אונאה הניחא למ"ד גזילו אסור היינו דאיצטריך קרא למשרי אונאה אלא אי סבר לי' כמ"ד גזילו של כותי מותר אונאה מבעי' אמרי אי ס"ל כמ"ד גזילו מותר ע"כ כר' יוחנן סבירי ליה ע"כ ולפי דברי הש"ס דס"ל דיותר מסתבר למעוטי נכרי מאונאה מהקדש וכיון דפסק הרא"ש דגזל נכרי אסור ופסק דאין אונאה בהקדש כסתם מתניתן וילפינן מדכתיב אל תונו איש את אחיו וקשה מנ"ל לאוקמי האי קרא להקדש דילמא אתי למעוטי מנכרי מאונאה והרמב"ם פסק בפ' י"ג מהלכות מכירה דהכותי אין לו אונאה וכן להקדש ויליף מהני תרי קראי לעמתיך ולא של הקדש ומאל תונו איש את אחיו ולפ"ז ליכא מיעוטא וכל קנין הקונה בישראל קונה נמי בכותי וכיון דליכא דיוקא לומר דומי' דעמיתך קאמר אמימר משיכה בכותי קונה תדע מהני פרסאי כו' ולמד דאף דאין משיכה מפורש בתורה מ"מ קני הכותי במשיכה ממנהג אבותיהם: ולפ"ז אין אנו צריכין לדחוק כפי' התוס' דתדע דקאמר אינו אלא אמתלא בעלמא ועיקר הוכחתו מן התורה לעמיתך בכסף הא לנכרי במשיכה דזה אינו לפי המסקנא דמצריכן תרי קרא חד לאין אונאה בהקדש וחד לאין אונאה בכותי ולא דייקינן מה עמיתך בחדא אף נכרי בחדא אלא הקנין שקונה ישראל בכסף קונה נמי ומשיכה לא קני בישראל אלא בתקנת דרבנן אליבא דר"י וקאמר אמימר דבכותי נמי משיכה קונה מהני פרסאי דמשדרי פרדשני ש"מ שהי' מנהג בידם לקנות במשיכה ולכך משיכה קונה בכותי דומי' דאמרינן בפ' איזה נשך א' רבא האי סיטימתא באתרא דנהגו למנקט קני' ממש ופירש"י סיטומתא רושם שרושמי' על חביות כו' וכן פסק הטור חו"מ סי' ר"א. ולפ"ז ניחא נמי להרמב"ם הא דדחי הש"ס בע"ז לעולם משיכה קני' בכותי והא דצריך ליתן תחילה זוזי משום דמיירי במודד בכלי של נכרים שיש בו עיכבות יין דמעות נמי קונה בכותי אלא דאמימר בא לאשמועינן דאפי' משיכה נמי קונה בכותי מצד מנהג אבותיהם ולכך כתב הרמב"ם בהלכות זכייה ומתנה דכותי קונה במשיכה או בכסף וכן בהלכות בכורות פסק דכותי שנתן מעות פטורה מן הבכורה. ולפע"ד מוכרחים אנו לומר כהרמב"ם דבאמת הלכתא כר"י ואמימר ורב אשי דהוי בתרא וגדול בחכמה נמי ס"ל כר"י אלא דדריש לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר לכותי וא"כ כסף דקונה ישראל קונה נמי בכותי אלא דאמימר בא להוסיף דאף משיכה קונה בכותי ממנהג פרסי' ורב אשי דחי דבריו משום די"ל דרמות רוחא הוא דנקטי' ואסקינן שם דמשיכה קונה בכותי ולכך פסק הרמב"ם כאמימר דאף משיכה קונה וגם כסף דאף לפי מאי דס"ד מה עמיתך בחדא אף כותי בחדא היינו לפי מאי דס"ד דעמיתך בא לדיוקא אבל לבתר דמסיק דבעינן עמיתך למעוטי כותי מאונאה תו לא דרשינן דומי' דעמיתך אלא דכותי קונה נמי במשיכה או בכסף. והא דהקשו תוס' בפ' הזהב וז"ל אך קשה דא"כ תיקשי להו מתניתן דנתנה לבלן דליכא לאוקמי בבלן נכרי ולא בבלן ישראל דמשמע דוקא בלן אבל ספר עד שימשוך י"ל דהרמב"ם לא ס"ל האי דיוקא לפי האמת כמו שהקשו תוס' באמת ד"ה בלן וא"ת מנ"ל דדוקא בלן או י"ל אף דס"ל כתירץ התוס' אליבא דר"י דמוקי ליה בבלן נכרי ודייקינן הא ספר נכרי בעי משיכה היינו לפי מאי ס"ד דעמיתך אתי לדיוקא אבל לפי מאי דאסקינן דבעי לעמיתך למעט נכרי מאונאה וכל הפוסקים פסקו דגזל נכרי אסור תו לא דייקינן האי דיוקא ולא קיים אלו כהאי מתניתן והרמב"ם בהלכות מעילה פרק ז' פסק וז"ל נטל פרוטה של הקדש ונתן לבלן אעפ"י שלא רחץ מעל שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה וכן אם נתן לא' מבעלי אומנות מעל אעפ"י שעדיין לא עשה מלאכתו קנה בה חפץ ולא משך אם מן הכותי מעל אם מן ישראל לא מעל וכתב הרב בעל ברכת הזבח בביאור דברי הרמב"ם בהלכות מעילה וז"ל כתב הרב וכן אם נתנה לא' מבעלי אומנות וכו' וכתב הכ"מ ויש לתמוה דהתם אליבא דר"ל כו' קיימין ואנן קי"ל כר"י כו' ובאמת הוא קושי' אלימתא והנלע"ד דרבינו ס"ל כשיטת רבינו חיים שהביאו שם בתוס' דר"י ורב אשי ס"ל דישראל ונכרי ד"ת קונים במעות ולפיכך בכותי לעולם מעל אלא כיון דתקנו חכמים שלא יקנה הישראל במעות אלא במשיכה א"כ כיון דדינא שצריך לחזור לו המעות לכך לא מעל דהוי כאלו לא הוציא וא"כ האי דבעל אומנות איירי באומן נכרי ולפ"ז ברייתות דנתנה לבלן לכ"ע אפילו בישראל וכו': ואם אמנם שסברא זו סברא אלימתא היא דכיון דתקנה חכמים שלא יקנה הישראל במעות אלא במשיכה א"כ כיון דדינא שצריך לחזור לו לכן לא מעל דהוי כאלו לא הוציא אבל במאי שכתב האי דבעלי אומנות איירי באומן נכרי זה דוחק דא"כ למה סתם הרמב"ם וכתב סתם וכן אם נתן לאחד מבעלי אומנות ולא חילק כמו שחילק באם קנה בו חפץ ולא משך דמחלק בין כותי לישראל ולא חילק כן ברישא והיותר נ"ל אף דהרמב"ם פסק כרבי יוחנן דמעות קונות מן התורה אלא דתקנו רבנן משיכה משום שלא יאמרו נשרפו חיטך בעליי' דוקא במכר שייך האי תקנתא אבל בשכירות פועל לעשות מלאכתו אף אם לא משך הכלי כגון ספר אעפ"י שלא משך התספורת קנה בכסף דלא שייך התם לומר נשרפה חיטך כיון שגוף הכלי הוא שלו ובשביל שכירות הפרוטה לא ימנע מלהציל דכיון שגוף הכלי שלו יותר משכירות ולכך כל בעלי אומנות קנו בנתינת הכסף כדין תורה בין כותי ובין ישראל ולכך סתם הרמב"ם וכתב נטל פרוטה של הקדש כו' וכן אם נתן לא' מבעלי אומנות מעל ומיירי בין כותי ובין ישראל משום דהתם לא שייך תקנתא דרבנן כדאשכחן היכא דהלוקח קנה הגוף המקום שהמטלטלין מונחים בו קונה בכסף משום דלא שייך הך תקנתא והכא נמי דכוות' הוא אבל בקנה חפץ ולא משך מחלק הרמב"ם שפיר דהתם שייך תקנתא דרבנן ולכך מחלק דבכותי מעל