פנים מאירות חלק ב נג

ראוי לסמוך עליהם במקום עיגון נגד רי"ו שהוא יחיד נגדם אבל מי הוא אשר חיילים יגבר ויסמוך ראשו להקל בדבר שהטור כתוב לאסור בלי שום חולק ורבים הבינו כן בדברי הרי"ף והרמב"ם וא"כ בנידן דידן דאנן סהדי שיש לו אחים וא"כ במה שאמר כ' אלי' ברי' שיש לו בנים אפילו אמר לפני כמה עדות אין לנו כח להתיר אשתו לשוק בלא חליצה ואם באנו לעמוך על העדות שהעיד כמ' שלום ב"י יקרא הכתוב שכתבו אליו הקרובים שיעשה לבתו כמשפט הבנות זה ג"כ חזקה רעוא חדא דהא להעיד על אשה שבעלה מת אם מצאו כתב בכתב שפלוני מת נחלקו בו גדולי אחרונים אי צריך קיום או לא והרבה מן אחרונים החמירו בזה ואף אם נסמך במקום עיגון להקל מ"מ כיון דבכתב זה לא קרא אלא עד אחד וביבמה איכא פלוגתא דרבותא אי עד אחד נאמן להתיר הביאו הטור בא"ה סי' קנ"ח והכריע הב"ח דבעד אחד שמעיד שמת יבמה יש להקל במקום עיגון כהני רבוותא דמקילין שהם רוב בנין ורוב מנין וכפ' מהר"ם פדואה סי' פ"ט אבל בכיחן לו בן דליכ' חששא דעיגון כלל שהיבם לפנינו יש להחמיר דחולצות ולא מתייבמות ומדברי רבינו הטור נמי נראה דיש להחמיר בניתן לו בן מדלא הביא בסי' קנ"ו דברי הרמב"ם דמקיל גם בניתן לו בן כו' עד וכן הוראתי הלכה למעשה והארכתי בתשובה על זה עכ"ל: ובאמת מצאתי כן בתשבותיו ס"ס ע"ג כתב ג"כ דלמעשה יש להחמיר ומדברי הטור שהוא אחרון בזמן ומנהגינו אחר פסקיו השמיט מחבירו הא דפסק הרמב"ם להקל במעיד שניתן לו בן ולא הזכיר כל עיקר לא סברתו ולא סברת החולקי' עליו נראה מזה ג"כ שהי' סובר שאין להקל בזה כלל דסברת המקילין סברא דחוי' היא ולכן לא הזכירה כלל ופסק דחולצות ולא מתיבמות יעיין שם. והנה בתחילה בקראי בתשובתיו עמדתי מרעיד ומחריש על זה שכתב שרבינו הטור לא הביא דעת הרמב"ם ובאמת בסי' קנ"ו סי' ט"ז כתב הטור בפירוש דברי הרמב"ם וז"ל כתב הרמב"ם עד אחד נאמן להעיד שנולד בן לבעלה להתירה והב"ח מצוין שם ומביא דברי הראב"ד החולק עליו ואיך נעלם ממנו דברי הטור בסמוך בסי' קנ"ח. ועוד קשי' לי דהא בסי' קנ"ז הביא הטור בשם הרמב"ם גבי הלכה היא ובעלה לבד למ"ה ובאה ואמרה ניתן לי בן ומת בעלי ואח"כ בני אינו נאמנת וחולצת ולא מתיבמת וכתב הרמב"ם בד"א כשהיתה פסולה מתחילה לכהונה או אמרה במערה היינו כשמתו אבל אם אין הדבר כן אינ' חולצת שמא יבא עדים ויעידו שהדבר כן כמו שאמרה שהבעל מת תחילה נמצא שחליצה זו אינה כלום ותנשא לכהן ויאמרו חלוצה מותרת לכהן לפיכך לא תחלוץ ולא תתיבם אלא תשאר בחזקת זקוקה עד שיבאו עדים: וכן באשה שהלך ובעלה וצרתה למדינת הים ואין לה בנים ובאו ואמרו מת בעלך לא תתיבם ולא תנשא לעולם עד שתדע אם ילדה צרתה או לא ילדה מטעם הנ"ל והוא מגמרא בפ' אשה בתרא דפסקו הפוסקים כתירוצא דרב פפא דמוקי למתנית' בגרושה וכר' חייא ברי' דרב הונא דמוקי באומרת אני והוא נחבאנו במערה וכן פסק בש"ע בלי חולק אחר זה עיינתי בספר בית שמואל בסי' קנ"ח ס"ק ב' שהרגיש בזה על הב"ח ובאמת קושיות דחשש שאתה מצריכה כרוז לכהונה ואיכא דלא שמע בהא ואתי למימר דחלוצה מותרת קשה נמי על הרמ"ה שהביא הטור בסי' קנ"ו גבי אם אמר בשעת קידושין יש לי בנים וחזר ואמר בשעת מיתה אין לי בנים דהרמ"ה כתב שחולצת ולא מתיבמת ואמאי ניחש דילמא האמת דיש לו בנים ואתה מצריכה כרוז לכהונה ובאמת לפי הנראה מדברי הב"י לא כתב כן בכל הספרים אלא במקצת ספרים מ"מ צריכין אנו ליישב קושי' זו למקצת ספרים והי' נראה לי לחלק דדוקא גבי אשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה ובאו עדים ואמרה מה בעלך כיון שסתם נשים יולדות חיישינן שמא ילדה ולד של קיימא ואתה מצריכה כרוז לכהונה וכן אשה שהלכה היא ובעלה לבד למד"ה ואמרה ניתן לי בן ומת בעלה ואח"כ בני היא נאמנת לגבי דידה ולפ"ז אין לה תקנה בחליצה מפני החשש שיבא עדים ויאמרו שהדבר כן כמו שאמרה אבל בנידן דהרמ"ה המספק לי' אי מהימן לאוסרה לשוק או לא בזה אמרינן מצד החומרא שדבריו אחרונים הם אמת ולא חיישינן כלל לדבריו הראשונים ולכך חולצת אלא דאינה מתיבמת דלמא כדעת זו דנאמן להתיר ואינו נאמן לאסור וא"כ נושא אשת אחיו שלא במקום מצוה וה"ה והוא הטעם שהחמירו הב"ח מצד החומרא דלמא אמת כדעת דאין עד אחד נאמן ביבמה להתירה לשוק והוי כמו שאין עדות כלל ותו לא חיישינן לדבריו וחולצת ולא מתיבמת משום חומרא דחיישינן לאותו דעה שהוא נאמן אבל בשעת חליצה אמרינן דלא מהימן כלל עד אחד כל זה נ"ל לדחוק ולישב דברי הרמ"ה לקצת ספרי הטור: ובזה מיושב גם דברי הב"ח אבל איברא בנידן דידן אין אנו צריכין לחוש ולחלוץ לה משום ספק דהא אף אם נימא היכי שיש עדים באחים דאינו לומר דיש לו בנים מ"מ בנידן דידן שהעידו שהי' מוחזק שיש לו בנים במשך השנים שהי' דר בק"ק אויסא א"כ מהימן הבעל לומר יש לי בנים אף במקום עדים דעדים שיש לו אחים אליבא דכ"ע וכן משמע מדברי הב"י שכתב בדברי הרשב"ם הא דאיכא עדים לא הוי מהימן לומר זה בני והטעם דכיון שקדמו עדים דאית לי' אחי' ולא הוי מוחזק דאית לי' בנים הרי היתה בחזקת איסור משמע להדי' דטעמא משום דלא הוי מוחזק דאית לי' בנים הא איהו מוחזק לן בבני שפיר הוי מהימן כיון דלא היתה מעולם בחזקת איסור וגם בנידן דידן דמשמע מלשון הב"י שגם אחיו היה אומר שיש לאחיו המת בנים ולזה הוא נאמן להתירה לשוק דדוקא להעיד לומר מת אחי ליבם אשתו לא מהימן אבל להתירה לשוק מהימן דאין לומר דאי משום דסנו לה דהא אי בעי חלוץ לה וזה פשוט וברור ובנידן דידן שהבעל אמר שיש לו בנים וגם העידו שראו בכתב שכתבו הקרובים ותבעו ממנו נדן בתו להשיאה לאיש ואף עד מפי עד נאמן כמו שהביא בתשובת הרשב"א כל שהאמינו בו עד אחד אפילו עד מפי עד וכל אותן שנאמני' להעיד מת בעלה נאמנים כאן להעיד ליבמה וא"כ בנידן דידן מצטרפי' כל הני עדות עם החזקה להתירה לשוק בלי חליצה אליבא דכ"ע בלי שום פיקפוק ואם באנו להחמיר בחליצה חומרא דאתי לידי קולא דיש לחוש וקרוב לודאי שאתה מצריכה כרוז לכהונה ואיכא דלא שמע בהאי ואתי לומר דחלוצה מותרת לכהונה ולפע"ד אשה זו מותרת לשוק בלי שום פיקפוק בעולם. כ"ד אהובו דורש שלומו שלמא רבא על רבנן ועל תלמידיהן ועל דיינהם דלא אתי לידי חליצה ויבום מאיר חותם פה ק"ק אייזנשטאט: שאלה נא קשיא הא דאמרינן בעירובין דף מ"ו ע"ב אמר ר' יוחנן ר"מ ור"י הלכה כר"י כו' ומהדר לאשכוחי דליתא להאי כללא מדאיצטרך לר' יוחנן לאיפסוקי הלכתא כר' יוסי דפליג עם רבי יודא גבי אם מטמא לישא אשה וללמוד עד דמסיק א' אביי איצטרך ס"ד ה"מ במתנית' אבל בברייתא אימא לא קמ"ל וקשי' לי הא כבר אשמעינן בברייתא דפליגי בפ"ק דיומא ר"מ ורבי יוסי גבי כהן שעבר דאמר רבה בר' משום ר"י הלכה כר' יוסי וקשה נמי הא למה לי הא אמרי ר"מ ור' יוסי הלכה כר"י וניחא לי לומר דאיצטריך לאיפסק התם כר' יוסי משום דסתם מתניתן בפ"ק דמגילה גבי אין בין כהן משוח לכהן שעבר כר"י אך לפ"ז כיון דאשמעינן ר' יוחנן דאפילו בברייתא ואפילו היכי דסתם מתניתן כר"מ הילכתא כר"י תו לא הי' צריך למימר הילכתא כר"י גבי פלוגתא ר"י ור"ל דאשמועינן אפילו נגד ר' יהודא הילכתא כר"י אף בברייתא ובכתובות דף ס' ע"ב דפליגי ר"מ ורבי יהודא במנקת חבירו אם צריכה להמתין כ"ד חודש ואמר עולא הלכה כר"י וצריך לומר דאשמועינן דאף בברייתא הלכה כר"י נגד ר"מ ועוד יש לומר דלא פריך אלא מר' יוחנן גופא ולא מאמורא אחר: שאלה נב נשאלתי מעיר גינז עז אחת שלא בכרה ובימי עיבורה מכרה אותה אשת ב"ה בקנין אחד דהיינו בעד מעות אך קנין השני. שכתב בש"ע בפי' ש"ך שימשוך הנכרי לרשותו לא נעשה עכשיו ילדה עז הנ"ל זכר בכן יורנו מורינו מה דינו להכריע כדעת אחד מן הגדולים כי הרב מהרי"ל כתב בתשובתיו שאם הי' קנין אחד הוי ספק בכור ומביאו אותו הש"ך והט"ז: תשובה דבר זה נפתח בגדולי' ונסיים בקטני' אם אמנם שמתחילה יראתי להכניס ראשי בין הרים גדולים מחלוקת שנחלקו בה אבות עולם ה"ה רש"י ור"ת אך שראיתי תשובה אחרונים שהסכימו קצת גאונים לדברי רש"י ע"כ אמרתי ללון בעמק של הלכה ויגעתי ומצאתי תאמין ובטחתי בחסד עלמן שמקום הניחו לי אבותי להתגדר בזה. ע"כ נעתיק מקור דין זה בע"ז דף ע"א אמר אמימר משיכה בנכרי תדע דהני פרסא משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו רב אשי אמר לעולם אימא לך משיכה בנכרי אינו קונה והאי דלא הדרי בהו דרמות רוחא הוא דנקיטא להו אמר רב אשי מנא אמינא לה מדאמר להו רב להני סביותא כי כיילתי חמרא לנכרים שקלי זוזי מינייהו והדר כיילין להוא דא לא עבידתא הכי כי קא הוי י"נ ברשותייכו קאי הוי וכי שקילתו דמי י"נ קא שקילתו ואי ס"ד משיכה בנכרי קונה מדמשיכה נכרי קנייה וי"נ לא הוי עד דנגע בי' ודחי הש"ס אי דקאי כייל ורמא למנא דישראל ה"נ לא צריכה דקאי כייל ורמא למנא דנכרי כו' עד הכי במאי עסקינן דאיכא עכבות יין דכוזנתא. וכתבו התוס' ד"ה אמר אמימר משיכה בנכרי קונה תדע וכו' אומר ר"י דאין זה עיקר הטעם אלא משום דאמימר סבר כר' יוחנן דאמר מעות קונה ודריש לעמתיך בכסף לנכרי במשיכה כדאמר בבכורות ומה שמביא ראי' מפרדשני דפרסאי אין זה כי אם אמתלא בעלמא כמנהג אבותיהם מן הפרסי' שאינם חוזרים אחר המשיכה ש"מ שכך הדין עכ"ל. ובד"ה רב אשי כתבו שר"ת פוסק כאמימר משום דהלכתא כר' יוחנן לגבי ריש לקיש ולדידי' דריש לעמתיך בכסף ולנכרי במשיכה ומיהו רש"י פי' דמשיכה אינו קונה בנכרי אלא כסף דאין הלכה כר"י אלא כרש"ל משום דרבא ס"ל כוותי' בפ' הזהב מדקאמר קרא ומתניתן מסייע לי' לר"ל והרוצה לחוש לדברי רש"י ור"ת המקנה בהמה לנכרי לפוטרה מן הבכורה צריך שיתן הנכרי כסף וגם משיכת הנכרי