פנים מאירות חלק ב מט

שנתאכסן שם ובוודאי אין אומרי' אלא בדדמי ואפילו אם שני עדות הי' אומרי' כן כמו שאמר הכותי איש היהודי הנהרג קודם י"א שנים נמצא דידענו שעצמות המת מצא כיון שאמר בלשון נסתר פלוני הנהרג היינו צריכי' לחקור איך ידע שנהרג ואין זה אלא מחמת הקול כיון שנאבד ואבד זכרו ומצאו תיבתו של בשמי' סמוך לבית המלון הנ"ל רגילין לומר שנהרג ודומה לזה כתב הרד"ך בתשובה באותו מעשה של משה סוסיא שנהרג שכתב וז"ל ובר מדין לבי אומר דכיון שכבר יצא הקול בעולם שפלוני התוגר הרג לפלוני היהודי יש לחוש דילמא אמרו בדדמי דבעינן לומר קברתיו כי היכי דחיישינן במלחמה ובדבר וכו' עכ"ל ובנידן דידן דהא מבואר מדברי עדות שאמרו הכפרים שהערל שהיה יושב בבית זה ה' עני ואחר שנאבד היהודי הלביש עצמו ולב"ב בבגדי' וגם מצאו תיבתו פרוצה סמוך לבית שהי' לן זה האיש הנאבד ובודאי אמר בדדמי ואף שכתוב בתשובת מהר"ם מלובלין סי' ד' שהכותים אמרו לפי תומו שעגלן הרג וכתב הוא אף שלא היה אצל הריגה ביער בלתי הרוצח שהי' לבד העגלן כו' ובוודאי אותו הכותי שפטו באומד דעתו שמאחר שהוא הי' עגלן שלו בוודאי ע"י נהרג ודחה סברא זו וכתב אף אתה אמור לו שאנו תולין לומר שמא קרה הענין שכותי אחר נזדמן אצל הריגה והוא הגיד במל"ת לחבירו וחבירו לחבירו כו' או שאנו תולין שהרוצח בעצמו הגיד להם שהוא הרגו אף שהגיד הכותי בסתמא אנו תולין לומר כך מנ"ל שאני התם דהת' אמרו בפה מלא לפ"ת שהרוצח הזה הרגו לאיש הזה תו לא דייקינן בתרייהו האיך יודעי' שהוא הרגו אבל הכא בנידן דידן לא אמר בפירש שידע שהנאבד קודם י"א שנים נהרג או הרגו איש פלוני אלא אמר בלשון נסתר יהודי הנהרג קודם י"א שנים נמצא עתה ונתברר אצלינו שלא נמצא שום גוף שלם אלא עצמות אדם קבורים במרתף של בעל אושפיז' בוודאי שפטו באומד דעתו שאותו הנאבד הוא הנהרג. והם עצמותיו וכן נראה מדברי תשובת מהר"ם לובלין סי' נ"א שכתב בשם בעל תרומת הדשן ומחלק היכי שהכותי מסיח סתם שנהרגו אינו מסיח בדבר דרגילי עולם למימר בהו בדדמי אלא שאנו באנו לחוש שמא אחר ג' ימים ראוהו ודאי כה"ג סמכינן אסתם דבריו כו' אבל בנידן דידן בגוף העדות איכא למיחש כו' ולא סמכינן למימר דבוודאי ידע שמת אלא תלינן לחומרא שסח במאי דרגיל עלמא עכ"ל וק"ו בנ"ד שמד שאמר אותו איש אותו היהודי נהרג קודם י"א שנים מצאו עכשיו במרתף של הכפר מסתמא למראה עינו שפט ואמר בדדמי במאי דרגילי הכותים לומר שבוודאי זה הבעל אושפיז' הרגו: ונפלאתי על מכ"ת בתרי תמי' איך לא שת לבו לדברים אלו ולכל הפחות הי' לו ליחוש להכרעת רמ"א היכי דאין מידכיר שמו ואינו מכירו בעינן קברתיו וכמדומה שלא ירד לעומק דין כי לפי דברינו אין כדאי בעדות זה לעשות אפילו סניף להתיר ועל העד השני שהעיד הר"ר ליב טייטש והעיד שהי' מתעסק בדבר מצוה והלך לכפר וראה עצמות המת אשר לפי דברי האשה מרת דבורה מלנצהוט אותו עצמות המת הוא מבעלה הנהרג לפי אומדנא לדעתה כי בעלה האט גיהאט בחייו איין האק בייא דיא שלעף וראיתי הגלגולת מאותו העצמות איז בייא דיא שלעף בצד הימין איין צייכין כמו חצי פ"ג ברוחב הי' מעט אדום כדם ונראה שנעשה ע"י מכה או ע"י מכת חרב ורצה מכ"ת להתירה ע"פ עדות בשביל שאמרה האשה שיש לו האק על השלעף ואע"פ שתוך הגביות עדות לא נאמר שהאשה אמרה על השלעף הימין אלא אמרה סתם על השלעף מ"מ גם עכשיו נאמנת לומר ולגמור דבריה שהם לא שאלוהו אלא על סי' ואמרה על השלעף ואלו שאלה אותו על איזה שלעף היתה אומרת והיא עכשיו אומרת שכן הי' האק על השלעף הימין כמו שהאשה אומרת מת בעלה נאמנת כן נאמנות על זה שהרי עיקר דבר זה שהתירו חז"ל להתיר אשה על עד אחד הכל משום דאשה דייקא ומנסבא ומשום חומרא שהחמיר עליה בסופה א"כ וודאי היא נאמנת מכח החזקה דדייקת ע"כ תורף הדברים והאריך אח"כ דלדעתו אף אם לא אמרה גם עכשיו עדות שהוא על ימין והאריך בדין רושם וצלקת והעתיק דברי חוט השני שכתב הגאון מהר"ן והנה קודם שאשיב על דבריו אודיע לו דזה הוא מוחלט לדעתי שמה שכתב הרמ"א וה"ה רושם שבגופו או באחד מאבריו הוי סימן מובהק רושם שבגופו דומיא דאחד מאבריו שמצמצם הסימן באבר הגופי כמו אצבע עקומה שהביא הב"י וה"ה ברושם שבגופו שמצמצם המקום הוי סימן מובהק וכן הביא הב"ש בשם הס"ד ולדעתי מוכרחים אנו לומר כן דהא הביא הב"י בשם תשובת הר"ן שנשאל על מימון מלקי שהיה בספינה שנשרפה ועתה בא כותי והסיח לפ"ת כי הוא הי' מכיר מימון מלקי והכירו על שפת הים בפרצוף פנים עם חוטמו וגם סימן שהי' בראשו וסימן אחד מצלקת שהי' בזרוע ולא התיר אשתו וכתב הב"י ונראה דבריו שאותן סימני' שאמר הכותי שהי' לו בראשו ובזרוע לא חשיבי סימנים מובהקים לגמרי דא"כ אע"פ שנשתהה הוי לי' למשרי עכ"ל וקשה וכי לית לי' להר"ן הא דאמרינן דמהדרינן גט ע"י סימני' שאומר נקב בצד אוח פלוני ואלא ע"כ דס"ל כדעת בעל העיטור שהביא הב"י דדוקא בצד אות פלוני אבל בצד תיבה פלוני לא הוי סימן מובהק וא"כ הסימן שאמר הכותי שהי' לו בראשו ובזרוע הוי כמו נקב בצד התיבה דלא חשיבי מצמצם המקום כיון שהראש והזרוע מקום גדול ולא חשיבי מצמצם המקו' אלא באבר פלוני כמו גבשושית בחוטם או אצבע עקום אבל הני לא ומהר"ם לובלין בתשובת סי' י"ז לא הי' ברור לו להתיר אשה ע"פ עד שהעיד שהכיר ראשו של כ' יהודא מחמת סימן שהי' לו פצע ורושם של מכת חרב בצד השמאלי יעויין שם הרי אף שאמר העד בדבר ברור כי מיירי שם שהראש הי' שלם בבשרו ועורו ואפ"ה לא סמך עליו להתיר אבל בנ"ד תמה אני אם יעלה על לב אדם לומר שרושם רחב כמו מטבע חצי פ"ג ונראה שנעשה ע"י מכה או ע"י שהוא מכת חרב בעצם וא"כ העד לא ידע בעצמו מאי זה עניין בא הרושם אם ע"י חולת מכה או ע"י מכת חרב ולפי ענ"ד האשה היה לו האק ע"י מכות חרב בעצם הגלגולת דלפעמים אינו מגיע המכה אלא בעור ובבשרו ונעשה צלקת וא"כ אף דבכולה פרק בתרא דיבמות דלא חיישינן לאשה דמשקרה אלא היכי דנוכל לומר דאמרי בדדמי אינה נאמנת מ"מ איך יעלה על דעתינו לומר שרושם זה שמצא בעצם הגלגולת יהי' סימן מובהק חדא די"ל דזה לא צמצם המקום כמו דמהר"ם לובלין לא רצה לסמוך על זה ועוד דוקא כשעור ובשר קיים דנוכל להכיר ברושם שהי' בחייו בט"ע אבל כשנקב הבשר והעצם קיים נסמוך על סוחן זה בדבר שלא נוכל לידע מאיזה הדבר בא הרושם אם מחמת חולי או מחמת דבר אחר רחמנא ליצלן מהאי דעתא למישרי א"א לעלמא גם בשאר עדות שהעיד ר' שמואל לנצהוט שהגיד הכותי דער יהודי וואס דא אום קומן איז אונז פר לארין גיווארן דער איז גיפונדן גיווארן והלכתי ומצאתי העצמות מכל הגוף ונתעכל הבשר ומצאתי העצמות מכל הגוף ונתעכל הבשר ומצאתי ג"כ סימן הנ"ל וכן העיד שמצא קצת שערות אדומו' זה אינו סימן כלל כמו שכתב הרא"ש בעובד' דמכלוף בן מלל שהי' פניו אדומי' דחוורי וסומקי לא הוי סימן וכן פסק בש"ע כללא דמילתא מכל העדות אין כן שום צד היתר להאשה הנ"ל כי כולן אמרי בדדמי ואף לדעת האומרי' דלא שייכי אותו איבעיא דעד אחד במלחמה בכותי שאינו נאמן אלא במל"ת בשלמא ישראל המתכוון להתיר י"ל דבשעת המלחמה נתן לבו להעיד ולהתיר על הנדמה ודבר ההוה להיות אבל הכותי שמספר מעשה לפ"ת ולא שם כוונתו לשום אותו דבר אינו אומר אחר הנדמה כי אם כאשר ראה היינו דוקא אם מעיד דבר שראה מיתתו לא כן בדינינו שכולם אומרי' מחמת הקול שנאבד ואבד שמו אומרי' בלשון היהודי הנהרג בלשון הנסתר לאינם מעידי' שראו שהרגם או שאמר לה אחד שנהרג ע"י אומדן דעתן ואף דראוי להקל במקום עיגון הלא כתב הב"י שיש מקומות שהחמירו חכמים ולא חשו לעיגון כגון במים שאין להם סוף וכן בראוהו מגויד צלוף וחיה אוכלת בו ולא אזל בתר אומדנא דשכיח ומה שלפעמים הקילו משום עיגונה מפורש בפ' יש בכור כי הקילו בסופה פי' אחר שנחקר עדות יפה אבל בתחילה פי' גוף העדות לא הקילו והכי נמי מוכח כולה שמעתין דריש פ' אשה שלום דתלינן לחומרא דאיכא דעבדי סמתרי וחיי' קאמרינן כי היכי לדידך אתרחיש ניסא כו' ואמרינן נמי אינש אחרינא אתי לאצולי גבי גבר' חרוכ' עכ"ל הרי להדיא דבגוף העדות אם אינו דבר ברור מחמרינן ובכל העדות לא ראיתי איזה ממש חוץ מן העדות האחרון שהעידה אשת ר' וואלף שהיתה יושבת בחנות בא כותי אחד ושאל איה היהודית מלנצהוט וואס איר מאן איז אום גיקומן שאין לו מנוחה וביקש להגיד לה משמע שידע איזה הדבר ברור אבל כיון שלא גמר דבריו אפשר דעתו היה להגיד נמי מעצמות הנמצאים או שאר דברי אומדנא וכיון שלא העיד בפירש על מיתת בעלה אלא שבעלה איז אום גיקומן דהיינו ע"פ אומדנא הנ"ל שכל בני הכפר חשבו כן אבל מי יכנוס ראשו להקל בדבר ערוה ולא עלי המלאכה לגמור ועל כיוצא בזה אמרו לא הן ולא שכרן ומה שנראה לפע"ד כתבתי וה' יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות: שאלה מח או"ח סי' ת"ך לענין צדוק הדין כתב המג"ד שזקן אחד העיד ששמע מפי הרמ"א שיש לומר צ"ה על אדם גדול ורצה המג"ד לחלק בין ימים שאין אומרים בו תחנון כגון ל"ג בעומר או ט"ו באב ובשבט דאינם מועד אבל לא בר"ח חנוכה ופורים וחודש ניסן דאלו יש בהם איסור מדין תלמוד ולא זכיתי להבין דבריו מאי איסור יש בהם מדין התלמוד דהא תנן נשים במועד מענות פי' שכולן עונות כאחת אבל לא מטפחות להכות כף על כף בראש החודש חנוכה ופורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות דהיינו שתהיה אחת מדברת והאחרות עונות אחריהם ואמרו הני מילי לאינש דעלמא אבל לת"ח בין בח"ה בין בר"ח חנוכה ופורים מענות ומקוננות כדרכן בחול והנה דעת תשובת הגאונים צ"ה אם עונים כולם כאחת מותר ואם אחת מדברת וכולן עוני' אסור ואף שנחלקו חכמי אשכנזי דחכמי גרמיזי אומרים אותו דרך הילוך ומפרש הב"י הכא וביו"ד סי' ת"א הטעם אומרים אותו דרך הילוך נראה שהוא משום דכל שהוא דרך הילוך דמי לעוני' שכולן עונות כאחד דשרי במתניתן וחכמי מגענצא לא הי' אומרים אותו אלא על חכם גדול דחשבו דזה הוי כאלו אחד מדבר וכולם עונים אבל על מ"מ אין מועד, בפני ת"ח דמותר