פנים מאירות חלק ב מא

הגנב יותר מכדי שוי' שצריכן הבעלים לשלם לו ומשמע שם הן שהשכין בעדים או שלא בעדים א"כ ה"נ דכוותי'. וגם ראיתי שהש"ך התפלא על הב"י שכתב בסי' קט"ו לאחר שהביא סברות הראב"ד והרמב"ן שיוכל לומר לדידי שוים וכתב הב"י וכבר כתבתי בסי' ק"ז שדעת רבינו בסי' ע"ב כדעת הראב"ד והרמב"ן עכ"ל ב"י ונראה מדבריו שכן עיקר והקשה שהרי דעת הטור לעיל ריש סי' ק"ט סוף סעיף א' מוכרח דלא כהראב"ד והרמב"ן אלא כהרא"ש פ' מי שהי' נשוי כמו שכתב שם וע"כ צ"ל דדוקא במטלטלים ס"ל להטור בסי' ע"ב כהראב"ד והרמב"ן כיון דבמטלטלים שייך דין תפיסה והתופס אותו בשבול חוב הרי כשלו עד שיסלקו כפי חובו משא"כ בקרקע דאין בה דין תפיסה. וגם קשה לי על ב"י דכאן משמע דס"ל כהראב"ד והרמב"ן ולעיל ריש סי' ק"ט בש"ע סוף סעי' א' כתב דברי הטור והרא"ש וא"כ דבריו צ"ע עכ"ל: ומאוד נפלאתי על הנך גאונים שחשבו להרב הב"י כטועה אשר נהירן לי' שבילי דאורייתא כשבילי דנהרדעי ובסי' ק"ז לאחר שכתב סברות הראב"ד והרמב"ן והיש חולקים וסתר הרמב"ן טענותיהם וכתות דברי בעל התרומה באורך בסי' קט"ו הרי שזכר כאן מה שכתב בסי' קט"ו וכן בסי' קט"ו הזכיר הב"י מה שכתב בסי' ק"ז שכתב ובסי' ק"ז כתבתי שדעת הטור כדעת הראב"ד וא"כ איך לא הי' זוכר דברי הטור בסי' ק"ט הקודם לסי' קט"ו אלא נראה ברור דבסי' ק"ז הביא דברי הבעל תרומות בקיצור ומסיים וכתבתי דברי הב"ת באורך בסי' קט"ו ושם נאמר שהראב"ד והרמב"ן פסקו שיכול לומר לדידי שוי' אף במטלטלי' וכתב ודעת רבינו בסי' ע"ב גבי מ"ש ואם אינו שוה לשומת בקיאים החצי שהוא טוען עליו כו' הוא כדעת הרמב"ן והראב"ד ז"ל אין ספק שכוונתו הרב ב"י שדעת הטור גבי משכון כמו דעת הרמב"ן והראב"ד גבי קרקע אבל הטור לא ס"ל כהראב"ד גבי קרקע וכמו שאמרו הורו בטרפחת כרבי בזפק דבלשון זה משמע הורו בטרפחת להתירה כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא סבירי להו ה"נ כוונת הב"י כן ועוד נראה כיון דבסי' ק"ז מציין וז"ל וכתבתי דברי הב"ת באורך בסימן קט"ו מביא דעת הראב"ד שיוכל ב"ח להעלות בדמים כמו דהני עיזי אם בא לומר אקח העיזים במאה שומעין וכן הסכים הרמב"ן ע"ז כתב שדעת רבינו בסי' ע"ב גבי אם אינו שוה לשומת הבקיאים חצי כדעת הראב"ד ר"ל כדעת הראב"ד גבי הני עיזי והטעם משום מגו דלקוח אי אפשר להוציא בעל כורחו בסך דמיו ששוה ה"נ אין יוכל להוציא בעל כרחו בדמי שוי' אלא נאמן לומר הלויתי עליו יותר להחזיק הכל בידו ולכך בסי' קט"ו שהביא שם להדי' דעת הראב"ד והרמב"ן דיכול לעלות בדמים אף במטלטלים ומרמז במה שכתב וכבר כתבתי זה בסי' ק"ז וכתבתי שם שדעת רבינו כדעת הראב"ד היינו לעניין תפיסה של מטלטלי' מסכים הטור לדעת הראב"ד שיכול לומר לדידי שוי במגו אבל מעולם לא עלה על דעת הב"י שיסבור הטור אף בקרקע דלא שייך דין תפיס' לומר לדידי שוי' ולעלותו בדמים אלא דעת הטור והב"י כדעת הרא"ש בפ' מי שהיו נשוי ולכך בסי' ק"ט לא הביא דעת החולק משום דנראן דבריו וכן הביא הסמ"ע בס"ס קי"ד והלבוש והב"ח כולם הסכימו לדעת הטור והרא"ש דנגד יתומי' לא יוכל המלוה לומר לדידי שוה נגד כל החוב והש"ך כתב בסי' קט"ו סס"א וז"ל ולענין דינא נראה עיקר כהרמב"ן והראב"ד וכן פסק הריב"ש דכל זמן שאין הלוקח מסלקו בכל החוב יכול המלוה לומר לדידי שוי' הקרקע נגד כל החוב והכי משמע בש"ס בפ' מי שהי' נשוי ודלא כהרא"ש והטור עכ"ל ולא ידעתי דאין שם ראי' ברורה לחלק על הרא"ש דהא הרא"ש כתב דאם אמר המלוה אני רוצה לקבל את הקרקע בכל חובי בלא שומת ב"ד והלוקח אמר לא כן אלא ישומו ב"ד ואתן לך כפי שומתן אין שומעין ללוקח כי יש בו הפסד ללוה אבל אם היתומים אומרים כן שומעין להם ומכריזין עליו ומקבלו בשומא דאי אתי זוזי לידי דיתמי מסלקי לי' בדמים שוי' וכן הוא עובדא בתרי קטינא דארעא וסבר רב יוסף למידן כרמי בר חמא ואהדרי' אביי והלכתא כאביי ורבא עכ"ל ואין ספק מאי דמייתי הרא"ש ראי' מעובדא בתרי קטינא דארעא משום דהתם במתניתן תנן אם אמרו היתומים אנחנו מעלים על נכסי אבינו דינר כדי שיהי' שם מותר דינר על שני כתובות ולא יבטל ירושה דאורייתא ואח"כ יטלו הם כתובות אמם העולה לסך יותר מכתובות בני השני אין שומעין להם אלא שמין הנכסים בב"ד ואמרינן בש"ס האי גברא דהוי מסקי בי' מאה זוזי הוה לי' תרי קטינא דארעא חד זבינהו בחמשין וחד זבינהו בחמשין אתי ב"ח וטרפא לחד מנייהו הדר אתא וקטריף לאידך שקול מאה זוזי וקאזיל לגבי' וא"ל אי שוי' לך מאה זוזי לחיי ואי לא שקיל מאה זוזי ואסלק סבר רב יוסף למימר היינו מתניתן אם אמרו היתומים כו' ר"ל דמתניתן מצינו ליגמור האי דינא דלא מצי טעון לי' האי לוקח שהי' מעלה על דמים וא"ל אביי מי דמי התם איתי' להו פסידא ליתמי הכא מאי פסידא אית להו מאה יהיב ומאה שקיל עד כאן לשונו: נמצא לפי דברי ר' יוסף ורמי בר חמא לא יוכל אדם להעלות יותר בדמיו שויו אף במקום דליכא פסידא וא"כ לא הי' יכול המלוה לומר אני אטול השדה בכל חובי אף שאינו שוה כיון דלוקח יכול לסלקו במעות מה ששוה עכשיו אבל לאביי ולרבא במקום דליכא פסידא יכול להעלות על דמים. וה"נ הוא אינו מפסיד ללוקח כיון שלקח שעיבודו אינהו דאפסיד אנפשייהו יכול להטריף השדה ולומר לדידיה שוים בכל החוב ויש בו טובה ללוה משא"כ נגד היתומים שיש פסידא ליתמי שהם רוצים בנחלת אביהם והוא רוצה להעלות בדמים אינו יכול להעלות במקום פסידא דיתמי אלא כפי שומת הב"ד ולא מבעי' לפי מאי דס"ד דרמי בר חמא ורב יוסף דלא מצי לעילויא אפילו במקום דליכא פסידא אלא אפי' לאביי ורבא מ"מ מודה במקום דאיכא פסידא ליתמי לא מצי לעילויא ה"נ נגד היתומים לא מצי המלוה לעילויא וע"כ הא דמביא הרא"ש ראי' מעובדא תרי קטינא דארעא דהילכתא כאביי ורבא אינו ראי' אלא לדינא קמא גבי מלוה עם לוקח. ולוקח ליכא פסידא דאינהו אפסידהו לנפשייהו כיון דהילכתא כאביי ורבא דבמקום דליכא פסידא מצי למימר לדידי שוי' יותר אבל גבי יתמי כיון דאיכא פסידא ליתמי ולא שייך למימר גבי יתמי אינהו אפסיד' נפשייהו אליבא דכ"ע לא יוכל המלוה להעלות בדמים וא"כ תמה אני על הש"ך איך כתב דמשמע מש"ס דפ' מי שהיה נשוי אף כנגד היתומים מצי להעלות ופשיטת הש"ס לא מוכח הכי ואפשר שחשבו שלגבי יתמי נמי ליכא פסידא כיון שנותנים עכ"פ הסך השוה מ"מ אין זה כדאי לחלוק על הרא"ש בלי ראי' ברורה: מדברי הירושלמי שהביא בית יוסף בסי' קט"ו ההיא איתתא דרוית פורנא עשרין דנרים והוה תמן חד בית' טב עשרה דינרין ופסק רבי מונא כיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן מעו' הדין עם היתומים ואף שכתב הב"י שהרמב"ן סתר ראיות הירושלמי מ"מ לא סמכינן אשנוי מה שהוא מפורש בירשלמי והביא עוד הש"ך בסי' ע"ב בשם תורת חיים שהכריע דיוכל ב"ח לומר לדידי שוה לי כנגד כל חובי ומתחילה צריך אני להעתיק הש"ס דפ' הגוזל דף צ"ה ע"ב אמר רב חנן אמר שמואל שלשה שמין להם את השבח ומעלה אותם בדמים בכור לפשוט וב"ח ליתומים וב"ח ללוקח. א"ל רבינא לרב אשי ומי אמר שמואל ב"ח ללוקח יהיב ליה שבח והאמר שמואל ב"ח גובה את השבח א"ל לא קשיא כאן בשבח המגיע לכתפים כאן בשבח שאין מגיע לכתפים ופי' רש"י מגיע לכתפים כגון תבואה שגדלה כל צרכה נותנה ללוקח או דמי' א"ל והא מעשה בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים. א"ל לא קשיא הא דמסיק בי' כשיעור ארעא ושבחא והא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא א"ל הניחא למ"ד אי אית לי' זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לב"ח שפיר אלא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק לב"ח לימא ליה אי הוי ליה זוזי הוי מסלקינא לך מכולה ארעא השתא הבי ביה גירויא דארעא שיעור שבחא א"ל הכי במאי עסקינן כגון דשוי' ניהלא אפותקי: וכתב הת"ח ותימא בלא הנך שינוי' תקשי ליה אמילתא דשמואל גופי' הניחא. וי"ל דהכי פריך אי אמרת בשלמא דהא שמואל איירי דמסיק בי' שיעור ארעא ושבחי שפיר דיהיב ליה זוזי דלא מצי להימר לי' אי הוי לי זוזי הוי מסלקינא לך מכולה ארעא וכו' דאטו בשופטני עסקינן דבוודאי לא ירצה לסלקו אפילו אי הוי ליה זוזי דכשיסלקנו יצטרך ליתן לו כל חובו דהיינו כשיעור ארעא ושבחי' דאע"ג דארעא בלא שבחי' אינו שוה כדי כל חובו אפ"ה מצי למימר לדידי שוה לי כשיעור כל חובי ואי בעית לסלוקי לי' הב לי כל מה שחייב לי כו' ומזה רצה לפסוק כדעת הטור דחולק על בעל התרומ' ומסיק דאפי' אינו מוחזק המלוה במשכון יכול לומר לדידי שוה: ול"נ דאין זה כדאי לדחות סברות גאונים וסברות הרא"ש דאטו אשינוי ניקום ונסמוך די"ל דמעיקרא מיירי בשבח המגיע לכתפים ולא השביח גוף הקרקע וכפירש רש"י שנותן ללוקח או דמים ולכך לא יוכל לומר הב לי גירויא דארעא שיעור שבחא אבל השתא דקאמר הא דמסיק שיעור ארעא ושבחי' משמע דאפילו ארעא בעצמו השביחה כגון ארעא אסקא שירטן אפילו הכי היכי דלא אסיק שיעור ארעא ושבחי' מסליק לי' שבחא בדמים ופריך שפיר הניחא כו' ובזה ניחא נמי מה שהקשה הש"ך בסי' קט"ו ס"ק ל"ו במאי שביק בפרק המקבל יתומים ופריך אלקוחות הוי ליה לאקשוי' בלא"ה בפשיטות איתומי' גופי' אמאי ב"ח ליתומים שמין להם את השבח ומעלה אותן בדמים ליסלקי' לי' בזוזי כו' ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי די"ל דמיירי בשבח שלא השביחה הקרקע גופי' אלא שהשביחה בפירות וק"ל ובר מכל דין צריכן אנו לדחוק לפי דברי הת"ח הא דפסק בש"ע דאם היתומים הביאו ראייה שהם השביחו אם לא עשה אפותקי אם רצו היתומים לסלק ב"ח בדמים מסלקים אותו ואם רצו נוטלים מהקרקע שיעור שבח שלהם הת"ח קשה אמאי נוטלים מקרקע מטעם דאי הוי מסלקי לי' בזוזי אטו בשופטני עסקינן וצריכן אנו לדחוק ולומר דמיירי שהיתומים רוצים ליתן לב"ח כל חובו ואין פשוט דבריהם משמע לכאורה כן כמו שכתב הש"ך בעצמו: ועוד נראה דמעיקרא אין כאן קושיא דמעיקרא ס"ד שלשה שמין את השבח ומעלה אותן בדמים מיירי שאם הוציאו הוצאות על הקרקע דאינו משלם אלא הוצאות כמו שאמרו בברייתא בפ"ק דמציעא דף ט"ו ע"א המוכר שדה לחבירו ובא ב"ח וטורפה כשהוא גובה אם השבח יותר עד הוצאה. ולפ"ז ה"א אף מסיק שיעור ארעא ושבחא מחייב לשלם להם הוצאה ולא זכה הלוקח בגוף השבח הקרקע מעולם אלא בהוצאה שהוציא מחויב להחזיר לו ולכך לא יוכל לומר תן לי גרויא בארעא כשיעור הוצאה