פנים מאירות חלק ב לח

ומכר לכותי בהקפה שאחר שמכר הכותי ליתן לישראל מעות דמיהן מותרים דכיון בשעת שפורע לישראל אין הע"א ביד כותי לא הוי דמי ע"א כמו פירות שביעית דמותרים ולית בהו משום חליפי פירות זה לפי שבשעה שהיו פורעין דבי ר' ינאי לעניים לא הי' פירות שביעית בעין. ואע"פ שיש לחלק דשאני פירות שביעית שלא הי' בעולם אבל ע"א מיהא ישנו בעולם מ"מ הרב רבי אלחנן לא חילוק בזה בדין דעכ"פ בשעה שפורע לישראל אין הע"א ביד כותי מותר לקבל המעות ומשמע מזה דאף לדידי' נמי שרי דומי' דפירות שביעית דכיון דאיסור אינו בעין דמים אינו נתפסי' ולא קנסינן לי' דאף דמטי לי' מחמת איסור הנאה אלא דר"י הוסיף חידוש דין דאפילו לא מכרי כותי מעולם וישנו עדיין בידו הדמים מותרין דכיון דמשך תחילה והוי כמו בא עליה ואחר כך נתן לה דלא מתפיס באתנן ה"נ לא מיתפסין הנך מעות דאי הי' מתפסין הי' אסורות אף לאחרים וס"ל הרא"ש דמ"מ לא גרע משאר איסורי הנאה דלא מתפיסן דמיו מ"מ איסורי' לדידי' כדאמרינן גבי מוכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ופי' רש"י ודוקא קדושי אשה אבל לאתהנוי מנייהו מדרבנן אסור הרי להדיא בשאר איסורי הנאה אף שמקבלי' הדמים מיד הי' מותרין להנות מדמים אף לדידיה מדין תורה אלא דאסור מדרבנן ולאחרינא שרי וגבי ע"א דתפסי דמיו הי' אסורים מן מקבלי דמיו מיד אלא היכי דנתן בהקפה דלא מקבלים דמים מיד תו לא מתפסן הדמים ועכ"פ לא יצאו משאר איסורי הנאה דעכ"פ לדידיה אסור ולאחרים מותרים ולפ"ז לאו מטעם דאמרינן דמקבל מעות עבור איסורי הנאה דמעות מתנה אלא אף דהיה מקבל מחמת מוכרת איסור הנאה כיון דלא תפסי דמים היה מותרים להנות מדין תורה אלא דאסור מדרבנן ולאחרינא שרי. הרי לפניך שיטת התוספות והרא"ש ברורין באין גימגום כלל אלא דמצינו רבים חלוקים על דין זה ומצאתי להריטב"א בקדושין דף נ"ו הא דאמרינן התם מכרן וקידש בדמיהם מקודשת וז"ל הטעם הדבר מפורש בירושלמי דגרסינן התם ר' חגי בשם ר' זעירא לפי שאין דמיהן פי' שאיסורו אינם שוים כלום ואין להם דמים ומעות שנתן לו לוקח בהם גזל הם בידו או מתנה ואפילו לכתחילה יכול להוציאם במה שירצה ולקדש בהם שהרי אינם דמים איסורי הנאה כדאמרינן אלא שלכתחילה אסור למכור איסורי הנאה שלא יהיה כנהנה באיסורי הנאה. ובפ' קמא דחולין אמרינן דאפילו לר"י דאמר חמץ לאחר פסח אסור בהנאה מן התורה חמצן של עוברי עבירה לאחר פסח מותר מיד מפני שהן מחליפי' אלמא חליפי' מותרן לכתחילה לכל דבר אפי' לאכילה אם הוא בר אכילה והטעם לפי שאין דמיו ומאי דקשה לרש"י ז"ל א"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ואנן תנן האוכל תרומת חמץ פטורים מן התשלומין לא מצינו דמים לו מכיון שאסור למוכרן לכתחילה וכשמכרן אינו דמיהם אלא מתנה או מלוה ומעתה מי שמוכר פירות ערלה וכיוצא בהם ואיסורי הנאה שאין תופסים דמיהן אותן דמים מותרים בהנאה אבל אסור לעשות כן עכ"ל והר"ן ריש פרק השוכר את הפועל הביא ג"כ הירושלמי הנ"ל וכתב מן הירושלמי הזה שכתבנו נראה שאם עבר ומכר איסור הנאה שדמיהן מותרים אף למוכר עצמו חוץ מע"א ושביעית לפי שאין דמי איסור הנאה אלא מתנה או גזל בידו ובע"א שחידש הכתוב שאע"פ שאין להם דמים שיהי' חליפי' נתפסים באיסור שלה אבל בשאר איסורי הנאה לא הרי מצינו שהר"ן והריטב"א ז"ל ס"ל דאם מכר איסורי הנאה דמותר לכתחילה להנות אף למוכר עצמו שלא כדברי רש"י והרא"ש ז"ל: ועוד כתב הר"ן על הא דאמרינן יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר דיקדיקו רבותינו הצרפתי' שאם הי' יין נסך וע"א ביד ישראל ועבר ומכרן בהקפה הדמים מותרין דכותי משעת משיכה קני להו וההיא שעתא אע"ג דמשעבד כיון דלא מיחל שיעבודי' לא מיחסר ולא מבעי' אי לית' ליין נסך בעולם דהיינו פי' דר"י אלא אפי' איתי' ברשות כותי מותר כיון דבשעת דיהיב לי' דמים לאו דישראל הוא וראיה לדבר מדמקשינן גבי הבעלי לי בטלה זה והא מחסרא משיכה אלמא אע"פ שישנו לטלה זה בעולם כיון בשעת ביאה ליתי' ברשות זונה לא מתפיס באתנן יין נסך נמי אף על פי שישנו בעולם כיון בשעה שהכותי פורע דמים לישראל ליתי' ברשות ישראל לא מיתפסי דמים באיסור דידה והרמב"ן ז"ל השיב דהא מכל מקום דמי ע"א הם אצלו ואם כן מצינו דמים לע"א והא וודאי לא קשי' לי דאם איתי' תקשי לי במכרן וקידש בדמיהן דקיימא לן דמוקדשת מצינו דמים לאיסורי הנאה ותנן האוכל תרומה וחמץ בפסח פטור מן התשלומין אלא וודאי היינו טעמא דאע"ג דבדעבד שרי לכתחילה מיהא איסורא איכא והנ"ל דכוותיה: עוד כתב ליין נסך בעולם שרי כיון דקני' מעיקרא ומוכרח לה מדפרכינן גבי הבעלי לי בטלה זה והא מחסרה משיכה ואומר ז"ל דכל דאיתי' בעולם בשעת פרעון נתפסו הטלה שאני שאע"פ שישנו בעולם בשעת ביאה מ"מ בשעה שנתן לה הטלה וכו' הביאה ליתא בעולם אבל הכא בשעה שהכותי פורע דמי יין נסך הרי יין נסך שהוא המתפיס והנתפס בעולם והא כל אחד מן החליפים ברשות או בהנאת כל אחד ואע"פ שזכה בהם מכבר לא איכפת לן ואע"פ שחלוק זה אינו נראה נכון לפי שהתפס' בשעת יצאת כל דבר מרשות חבירו וראוי' שתחול וכיון שכבר קנה יין נסך קודם שיתן דמים לא היה ראוי' שיהיה נתפס כשם שאין הטלה נתפס משום דמחסרה משיכה אע"ג דאיתא בעולם אע"פ כן חושש כן לכך מדאמרינן גבי נתן לה ואח"כ בא עליה וקדמה והקריבנה היכי דמי אי דאמר לה קני מעכשיו פשיטא דמותר דהא ליתי' בשעת ביאה כך כתוב במקצת נוסחאות ומשמע דטעמא דליתי' בשעת ביאה הא לאו הכי אסור אע"פ שנתנה לה וקנתה קודם ביאה. וכ"ת אין הכי נמי דאפילו איתי' בעולם שרי אלא דכי ליתא בשעת ביאה איכא לאקשוי' לי' פשיטא ואי איתי' ניהי דמותר לא ליפשוט כולה האי אי הכי לוקמי ר"א כגון דאמר לה קני מעכשיו והקרבתו לאחר מכאן דשרי ולא מצינו לאקשוי' פשיטא דאפילו לגירסי' דגרסי מתנה הוא דיהיב להו ולא גרם לן דהא ליתי' בשעת ביאה ולא משמע דמפשט כולה האי אלא משום דליתני' בשעת ביאה ולפיכך יש לחוש בדבר ואף לדעת רש"י ז"ל נראה כן שכתב יאות הן עבדין דכיון דהא שעתא לאו היה הנך בעין ולא איחלפי לאו חליפין נינהו ולא חיילי קדושת שביעית עלייהו עכ"ל הר"ן הרי מצינו שהרמב"ן חולק על תוספות וס"ל דלא דמי לבא עליה ואח"כ נתן לה דהתם לא הי' הביאה בעולם משא"כ במוכר ע"א ויין נסך שישנו בעולם דהיינו ביד כותי ואף שמשלם אחר כך מיתפסי בחליפין ואף מדברי רש"י נראה כן: והנה הוכרחתי להאריך שמזה נוכל להבין על כוונת אמיתות בדברי הטור והרב ב"י בי"ד סי' קל"ב וז"ל אבל אם הכותי לוקח היין מישראל ואח"כ נותן המעות מותרן כיון שאחר שקונה הכותי היין במשיכה נתן הדמים לא הוי דמי יין נסך ודוקא לאחר מותרין אבל לבעל היין שמכרו אסורין לעולם שנהנה מדמי י"נ עכ"ל הרי לפניך שהטור תפס לשון תוספות והרא"ש דאפילו אם היין בעין עדיין ביד הנכרי כיון דמשך תחילה ואח"כ נותן מעות לא מתפסי הנך מעות לאסור אכ"ע אך דמ"מ שלא יהנה מאיסורי הנאה אסורי' למוכר ומותרים לאחרים דומי' דמוכרן וקידש בדמיהן דס"ל להרא"ש והתוספות דלמוכר עצמו אסורים ולאחרים מותרים והאי מעות לאו בתורת מתנה או גזל אלא בשביל מכירת איסורי הנאה דאינו תופס דמיו שרי לאהנויי' לאחרים ולדידי' אסור מדרבנן והרב ב"י הביא ג"כ דברי הרא"ש דחילוק זה נלמד מדתנן בסוף פ' האיש מקדש המקדש בערלה ובכלאי כרם כו' מכרן וקידש בדמיהם מקודשת ופירש רש"י שם דאיהו אסור לאתהנוי מאותן הדמים אבל לאשה שרי לאתהנוי. וכתב הב"י מיהו קשה דאיכא למימר דע"כ לא שריא אלא בשאר אסורים שאינם תופסים דמיהם אבל בי"נ שהוא תופס דמיו לא עכ"ל נראה ברור דקשה להרב ב"י דאף בשאר איסורי הנאה הדין כן מ"מ ביין תופס דמיו כיון שהיין בעין ביד הכותי ולא דמי לבא עליה ואח"כ נתן לה דלא מתפיס באתנן משום דהתם לא הי' הביאה בעולם כקושית הרמב"ן וליכא למימר דנשכח מהרב הב"י ראי' זו דהתוספות בבא עליה ואחר כך נתן לה דהא הביא אח"כ בתוך כ"ד דברי ר' ירוחם שדיקדקו הפוסקים מההיא דבא עליה. ומעתה נפלאתי על בעל הדרישה שהפליא להקשות על דברי ב"י והאריך בדברים שאינם צריכים וזה לשונו. וקשה על דברי ב"י הללו דבא לאסור כאן גם לאחרים כיון דתופס דמיו הא טעם ההיתר שכתב רבינו הוא מטעם שכתב שכיון שכבר לקח הכותי הי"נ המעות שנותן אח"כ הוא כאילו נתנו לו במתנה ולא דמי י"נ הוא. ומש"ה מן הדין אפילו לזה הישראל בעל היין עצמו מותר לשקלן מידו אלא שהחמירו עליו שלא יהנה מע"א אבל לאחר מותר שאין טעם לאוסרו אף אם הי' אסור בערלה אף לאחרים דהא שם לא איירי בשל הערלה תחילה עכ"ל ונכנס לדחוקים. וכבודו הגדול במקומו מונח וכאן לא דק דרבינו הטור לא כתב דהמעות שנתנה לו אח"כ הוי כאלו נתנו לו במתנה אלא שכתב ביין שאחר שקנה כותי היין במשיכה נתן הדמים לא הוי דמי י"נ ר"ל דלא מתפסן הדמים כי"נ דומיא דבא עליה ואח"כ נתן לה דאי הי' מתפסין הי' אסורן אכ"ע. אבל כיון דלא מתפסן לא הוה אלא כשאר איסורי הנאה ולכך כתב הטור ודוקא לאחר מותרין אבל למוכר אסורי' והרב ב"י ס"ל כיון די"נ והדמים הם בעולם מתפסין ואוסרים אכ"ע ואף אם היינו אומרין בשאר איסורים הנאה דהמעות הם במתנה אצלו והי' מותרים בערלה ואף אם נתן המעות מיד כדעת הירושלמי ה"נ מ"מ בע"א ובשביעית שחידש הכתוב שאף שאין לה דמים ר"ל שהם מתנה שיהי' חלופים נתפסי' באיסור שלה ופשיטא שלפי דעת הטור דלמוכר עצמו אסורין אינו הטעם מפני שהם מתנה דא"כ אף למוכר הי' מותרן כיון דלדידי לא מיתפסי' הנך מעות שנתן אח"כ והוי כשאר איסורי הנאה אלא ע"כ דס"ל דאף בשאר איסורי הנאה אינם המעות במתנה אלא דמקבל עבור מכירות איסורי הנאה וכיון דלא מיתפסן אף לדידי' הי' שרי אלא דקנסו רבנן ולאחרים מותרים דומי' דמכרן וקידש בדמיהן ובעל הדרישה לא דקדק בשמועה כלל. ולפ"ז שפיר כתב הב"י בש"ע ואם לוקח כותי היין תחילה ואח"כ נתן המעות לישראל יש מי שאומר שאף על פי שלבעל היין שמכרו אסורים בהנאה לאחרים מותרים עכ"ל וכתב זה בשם יש אומרים משום קושייתו דס"ל להרב ב"י כהרמב"ן דכיון דשניהם בעולם מיתפסן ואסורי' אכ"ע אלא דהטור והרב רבינו ירוחם ס"ל כדעת התוספת כיון שמשך תחילה תו לא מתפיסן והוה כשאר איסורי הנאה דאסורים לעצמן מחמת קנס ומותרים לאחרים וזה ברור. ובזה ניחא מה שכתב בש"ע ס"ס קמ"ד וז"ל י"א שאם ביד ישראל