פנים מאירות חלק ב לז

אינו מתוח על כן חדוד הסכין שהה לחתכו יותר מבחתיכת הסימן ונמצא שלא חתכו שוה בשוה והיינו דווקא גמי שמונח באורך הצואר אבל יד אדם המחזיק בכח בודאי חתך שניהם בשוה ואין כאן שהיי' כלל ולכך התרתי הנראה לפע"ד כתבתי מאיר: שאלה מג נשאלתי באחד שהי' לו מקח עם הנכרי על יין שרף כל מדה ומדה בכך וכך וכן נהג עמו הנכרי זמן רב וכששלח לידו הישראל י"ש פרע לו כל מדה ומדה לפי המקח שקצב עמו וכשהגיע הזמן בערב פסח שלח הישראל ע"י עגלן כותי חביות י"ש להכותי שהי' רחוק מאתו מהלך יום אחד נמצא שהגיע ליד הלוקח בשעה שכבר נאסר בהנאה ונשאלתי אם מותר להישראל לקבל אח"כ דמי הי"ש מהנכרי דהוי חמץ שעבר עליו הפסח דהא כל זמן דלא מטו ליד הנכרי בעל המקח אחריותו על ישראל: תשובה דבר זה צריך ביאור באורך ורוחב ונבדוק בחמץ זה עד מקום שיד שכלינו מגעת בעזרת השם וזה החלי בע"ה צורי וגואלי והנה לפי דעת הגאונים שכתב הטור או"ח סי' ת"ם בישראל שהפקיד חמצו אצל כותי וקבל עליו הנפקד אחריות אין המפקיד עובר עליו וכתב הב"י שגם הר"ן הכי ס"ל א"כ בנידן דידן אף שאין אחריות על הכותי בעל המקח עד שיבא הי"ש לרשותו מ"מ כיון דכותי העגלן נעשה שומר עליו ומחייב בגניבה ואבידה אין הישראל המפקיד עובר עליו ואף שלענין יוקרא וזולא וכן אונס שפיכה באחריות ישראל הוא מ"מ כי היכי בנכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל דאף דאם ישראל אינו חייב אלא בגניבה ואבידה הסכימו כל הפוסקים דחייב לבערו וכי היכי דהתם קיימי ברשות ישראל באחריות גניבה ואבידה ה"נ היכי שהפקיד ביד כותי קיימי ברשות הכותי באחריות גניבה ואבידה לבד לפי מנהג עגלני' אף דלא מקבל אונסא מ"מ ברשותו קיימי מ"מ כי דייקינן שפיר לאו מילתא היא דדווקא לחומרא אמרינן כן אבל לא לקולא דהא ראיית הנך גאונים מדתניא במכילתא בבתיכם מה ביתך רשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל ברשות כותי שהוא שלו ואינו ברשותו משמע דאינו ברשות ישראל לגמרי אבל כשאחריות אונס על ישראל ברשות מקרי ובר מכל דין שרוב הפוסקים דחו דבר זה מהלכה ומוקי להאי דמכילתא מיירי בכותי שהלוה לישראל על חמצו אבל בהמפקיד כיון שעיקר הממון שלו חייב לבערו מן התורה א"כ הוי ליה כחמץ שעבר עליו הפסח ועוד יש לצדד לדעת המ"ב שהביא המג"א בסי' תמ"ח דאם כותי שלח שלוחו ומשך קני ג"כ אע"ג דאין שליחות לכותי ה"מ כותי לישראל או איפכא אבל כותי לכותי עושה שליח ולפ"ז אף בנידן דידן שזה העגלן קיבל עבור דעת בעל המקח בלתי דעתו מ"מ למפרע חזינן דניחא ליה בהכי אם כן מעיקרא ברשות דכותי קאי דזכי' ליה ואף דישראל מקבל עליו אחריות הוי כמי שמקבל אחריות בחמץ של כותי דאינו חייב לבערו לדעת ר"ת והרא"ש שהביא הטור בסימן ת"מ דאפילו ביחד לו מקום בבית ישראל אינו מצוי בבית קרינן בי' וכן הסכים בעל העיטור והראב"ד והרשב"א ואף שכתב הב"י שהרי"ף השמיטה וראוי להחמיר ודין זה השמיט הרב ב"י בש"ע מ"מ נראה דווקא ביחד לו מקום בביתו אבל בביתו של כותי נ"ל דכ"ע מודים דאינו עובר עליו וכן מוכח מדברי תוספות בפ"ק דפסחים דף ו' ד"ה יחד לו בית דכתבו ורב פפא אית ליה מסברא כיון שיחד לו בית הוי כאלו קבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי ש"מ אף לרב אשי דמוקי להאי קרא אסיפא דאפקי' רחמנא בלשון לא ימצא מי שמצוי בידך וזה שאינו מצוי בידו ופירש רש"י שהרי אותו זויות מסורה לנכרי ש"מ דאף דשכירות לא קני מ"מ אינו בידו אבל חמץ של כותי בבית כותי אף שמקבל אחריות מותר דכי קאי מעייל לביתו דנפשי' קאי מעייל אם כן לפ"ז בנידן דידן שהכותי העגלון משך לרשותו בשביל בעל המקח וכיון דלמפרע ניחא ליה לכותי בעל המקח בשליחות קני למפרע בשביל בעל המקח קודם זמן איסורו ואף שישראל חייב באחריות הוי ליה מקבל אחריות על חמץ של כותי ברשות הכותי מ"מ הא כבר שדי' ביה נרגא בעל מג"א שכתב שם שמן הירושלמי רפ"ו דדמאי איתא דאין כותי עושה שליח לכותי חבירו וכן משמע פשטא דתלמודא רפ"ב דקדושין ולכן אין להקל בזה ואם כן אין ראיה ברורה לדברינו: עוד יש לצדד להתיר שכתב שם המג"א וכל דבר שנהגו הסוחרים לקנות בו כגון רושם או מפתח או שנתן כפו לחבירו או פשוט קנה ג"כ כאן וכ"ש הקנין שבין הכותי לישראל דבדיניהם פשוט הוא שכיון שלקח הסחורה לבית גם נתן מקצת דמים שהמקח קיים ואם כן בנידון דידן שעשה שטר מקח עם הכותי שהוא מחויב להעמיד לו יין שרף בכך וכך המדה ואם בא הכותי ותבע אותו בדיניהם קנה הכותי כל הי"ש שהוא ברשות ישראל בדיניהם דנים לו ואע"ג דישראל חייב באחריות כל זמן שלא בא לרשות כותי בעל המקח מ"מ הא כתב בעל מג"א בסי' ת"מ בכל מקום דהישראל חייב לבערו ועבר ולא ביערו אם בא הכותי אחר פסח רשאי ליתן לו החמץ דהא חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מטעם קנס ובזה לא קנסו: (ונ"ל דאף בכותי אנס דכופו לישראל לשלם דחייב לבער אינו אלא מדרבנן וכיון שלא עבר בל יראה לא שייך למקנסי' ונראה להביא ראיה מהא דאמרינן בחולין דף ל"ט ע"ב בכותי אלם דלא מצי למדחי דכתבו התוספות דאפילו למ"ד משוכה בכותי קונה ולא מעות מ"מ כיון דכותי אלם קונה המקח מדרבנן ה"נ ובזה מיושב השגות הראב"ד על הרמב"ם): וא"כ ה"נ כיון שהי"ש של ישראל נקנה לבעל המקח ע"פ דיניהם שעשו שטר קישור על זה אף שהישראל חייב באחריות מ"מ בזה לא קנסו כיון דעיקר הי"ש הי' קנוי לכותי בעל המקח ואף שראיתי שהרב הגאון בעל מג"א הקשה איך אמר דאזלינן בדיניהם מהא דאמרינן רפ"ד דכותי שנתן מעות לישראל בדיניהם קנה כו' ומסיק בדיניהם שפסק להם תורה משמע דדינא כותים לא מהני וכ"מ בע"א דף ע"א בתוספת ד"ה וכ"מ בי"ד סימן ש"כ דאזלינן בתר דין תורה ולא בתר דיניהם עכ"ל: ולי נראה דאין כאן קושיא דשאני חמץ דלא אזלינן בתר דין תורה אלא העיקר במאי דמצוי לו הן לקולא הן לחומרא וראי' דאמרינן ריש פ"ק דפסחים דף ה' ע"ב אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הכותים ת"ל לא ימצא הא אמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים לא קשיא הא דקיבל עליו אחריות הא דלא קיבל עליו אחריות כי הא דאמר רבא לבני מחוזא ביערו חמירו דבני חילא מביתייכו כיון דאלו מגניב ומיתבד ברשותייכו קאי ובעי שלומי כדילכון דמי ואסור ופריך הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר ומשני שאני הכא דאמר לא ימצא הרי להדיא אף למ"ד לאו כממון דמי מ"מ הוי כדידי' דקיבל עליו אחריות הוי כמצוי לו וכתב הטור שנראה מדברי הרמב"ם שאפילו אינו חייב באחריות אלא שהכותי אנס ויאנס אותו לשלם הרי זה נחשב כאלו הוא שלו מפני שיחייב האנס באחריותו ואף שבהשגות כתוב שאין אחריות מן האנס אחריות אלא שזה מיירי מדין וחק המלכות מ"מ נשמע דלא אזלינן בתר דין תורה אלא מחק המדינה וכן לקולא שם דקאמר רב אשי יחד לו בית אינו זקוק לבער דכותי כי קא מעייל לביתו דנפשי' קאי מעייל ופריך למימרא דשכירות קניא והתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרה ואס"ד שכירות קניא כי קאי מעייל לביתו דנפשי' קא מעייל ומשני שאני הכא דאפקי' רחמנא בלשון לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאין מצוי בידך הרי להדיא אף ששכירות לא קניא בדין תורה, מ"מ אינו עובר דאינו מצוי בידו אלא ביד כותי שיש לכותי שליטה בביתו וכן להיפוך ולפ"ז אף דבכל מקום אזלינן בתר דין תורה אבל לענין חמץ בפסח אזלינן בתר מי ששליט על חמצו אף לפי דיניהם אם כן בנידן דידן כיון דבדיניהם מחייב הישראל ליתן כל הי"ש לכותי באותו מקח שקצב עמו אם כן הוי כחמצו של כותי אף דישראל חייב באחריתו מ"מ לא קנסינן הי"ש היכי דעבר. איברא נראה דאין הנידן דומה לראיה דהתם עיקור החמץ הוא של כותי והדרא לי' בעינא ואף שישראל עבר עבירה על שלא ביערו מ"מ הוי ליה חמץ של כותי שעבר עליו הפסח דמותר בהנאה וכן הביא ראי' ר"י מירושלמי אבל הכא נהי דאם בא הכותי ותבע לישראל שקיים קישור שטרו היינו מחייבים אותו אך מ"מ לא קנה י"ש זה דהי' רשות לישראל למכור לאחרים או לשתותו ולקנות לכותי י"ש אחר אם כן הוי כחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ומכל הלין טעמא לא מצינו שום צד היתר לחמץ זה אך כד דייקינן שפיר מצינו היתר לקבל דמים מן הכותי בעל המקח כיון דנתן לו בהקפה והכותי בעל המקח עשה משיכה בי"ש זה מותר אח"כ לקבל דמים ונציע לפניך סוגיות הש"ס ריש פרק השוכר את הפועל דף ס"ב ע"ב ונברר בעז"ה שכמה גדולי אחרונים כבודם במקומו מונח שלא דקו בשמועה זו גלל כן צריכן אנו קצת להאריך דהתם תנן דבי ר' ינאי יזפי פירות שביעית מעניים ופרעהו להו בשמינית אתו אמרו לי' לר' יוחנן א"ל יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר דתניא נתן לה ואחר כך בא עליה או בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר וכתבו תוספת ד"ה יאות הן עבדין דכיון דההיא שעתא לא הוי הנך בעין לא חליפן נינהו ולא חיילי עלה קדושות שביעית ומכאן דיקדק הרב ר' אלחנן הלכה למעשה שאם יש ביד ישראל יין נסך ועבודת אלילים ודברים האסורים ומכרה לכותי בהקפה ומכרה הכותי לאחרים קודם שיתן לזה ישראל הדמים שהדמים מותרים בדיעבד ואע"פ שהאיסור עדיין בעין שישנו בעולם ועוד הוסיף ר"י שאפילו לא מכרה הכותי אלא כיון שמכר אצלו קודם שיתן הדמים דק"ל דמשיכות כותי קונה והוי כמו בא עליה ואח"כ נתן דאתננה מותר כיון שלא הי' ברשותו בשעת ביאה וה"נ לא היתה ע"א ברשותו בשעת פריעת המעות עד כאן לשונו וכתב הרא"ש על דברי ר"י ז"ל ואפילו אם המעות מותרין ה"מ לישראל אחר אבל לדידיה אסורים דקא מטי' לי' הנאה מע"א כדאמרינן לעיל מוכרן וקידש בדמיהן מקודשת עכ"ל הרא"ש הרי לפניך דיש כאן כמה חלוקי דינים אחד היכי דאין האיסור בעין אפילו באיסור הנאה דתופס דמיו מותר אפי' לדידיה דומי' דפירות שביעית דפרעו דבי ר' ינאי לעניים גופייהו כיון דכבר כלה האיסור מן העולם לא תפסי דמיו ובזה אין חולק: דהא ש"ס ערוך הוא אלא דהרב רבי אלחנן רצה ללמוד הלכה למעשה שאם יש ביד ישראל יין נסך וע"א אף דתופסין דמיהן אם עבר