פנים מאירות חלק ב לו

נקט ועיין בטור א"ה סי' ת"י בב"י ק"ו כאן די"ל דאורח' דמילתא נקט וכן אמרו בש"ס כי שמע תרנגול אומר ברוך שנתן וכתבו התוס' דף ס' ע"ב דה"ה כי לא שמע דאין ברכה זו אלא להבחנה על הנאת אורה שהתרנגול מבחין והוא נהנה מן האור ה"נ בנידון שלפנינו דלאו דווקא הרואה וזכר לדבר יומא דעיבא כולה שימשא ולא דמי לברכת הלבנה דלא מברכינן אם נתכסה בענני' התם הטעם כדמפרש המפרשי' בשם ירושלמי דאין מברכין על אור לבנה עד שיסבסם פי' שיהי' אור שלה מתוק ואדם נהנה ממנה משא"כ הכא דעיקר הברכה שזכינו לראות השמש בנקודה הראשונה בשעה שנתלו המאורות ושימשא אכ"ע נייחי ואע"פ שעננים מכסי' אותה מ"מ אנו יודעים שהיא בעת ההיא בנקודה ראשונה והיא מאירה לנו באור היום ראוי לברך בבוקר וכן אירע בניסן שנת תפ"ט שהיינו מצפים לברך ברכה והי' עננים ולא נראה גוף השמש והוראתי לברך עכ"פ בלא שם ומלכות וסמכתי על הראב"ד שכתב שכל ברכות שבפרק הרואה מברכי' בלא שם ומלכות אבל לדינא נראה לי לברך אף בשם ומלכות הנראה לפע"ד כתבתי: שאלה לט נשאלתי מהתורני הרב המופלא מהר"ר לוי ירושלמי במס' פסחים דף מ' ע"ב רש"י בד"ה לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר ופי' רש"י לכל מיני מאכל הוא נותן תבלין בכלי שני וכו' ובמס' שבת במקומו קאמר הש"ס למסקנא דר"י ארישא קאי דמיירי בכלי ראשון: תשובה מתחילה צריכין אנו למידק מי הכריחו לרש"י לפי' זה דמפרש בפסחים בכלי שני מיירי דילמא בכלי ראשון קאמר הש"ס דנותן את הקמח ואח"כ נותן את החומץ וי"א סבירי להו דאף נותן את החומץ תחילה ואע"ג דחומץ כבר מעורב בתבשיל הוא מבשל את הנותן בתוכו וקאמר הש"ס דהאי י"א ר' יהודה היא אלא נראה פשוט וברור דאי אפשר לאוקמי בכלי ראשון דהא לדינא דש"ס מותר להחליט ברותחין נזכר בש"ס דף ל"ט ע"ב חלוט שחלטו ברותחין וע"כ נמי הא דקאמר הש"ס לא לימחי אינשי קדירה בקימחא דאיבשונא דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ לא בכלי ראשון מיירי דהא ח וט שחלטו ברותחין מותר וק"ו בכלי ראשון דתתאי גבר וכלי ראשון מבשל יותר אליבא דכ"ע מעירוי וכן פי' רש"י בהדי' כשהוא טורפו בקערה היא מחמצת ועוד שאין דרך נתינתה לתוך תבשיל רותח ש"מ הא דקאמר לא לימחו אינש קדירה לאו בכלי ראשון רותח קאמר אלא בכלי שני ולפ"ז הא דקאמר אין מוללין את הקדירה נמי בכי האי גוונא מיירי שנותן קמח לתוך התבשיל להעבו ולא לדבר רותח מיירי וקאמר רב חסדא ר"י הוא וע"כ הוכרח רש"י לפרש דבכלי שני דדבר שאינו מבשל אפ"ה אם נותן מתחילה חומץ אינו בטל כח החומץ והציר לר"י וה"נ מותר למלול קדידה בענין זה אבל אם נפרש דר"י ארישא קאי ומיירי בקדירה רותח כמו שהבין מכ"ת א"כ אין ראי' כלל להך י"א דכאן וע"כ הוכרח רש"י לפרש דמיירי בכלי שני והא דקאמר הש"ס בשבת איבעי להו ר"י ארישא קאי ולקולא ר"ל אי ארישא נמי קאי ואיכא נמי קולא בדבריו דס"ל דכלי ראשון אינו מבשל תבלין אלא שנותן בתוכו חומץ וציר ולפ"ז ס"ל כי היכי דכלי ראשון אינו מבשל אפ"ה חומץ גורם הבישול ה"ה בכלי שני אף דאינו מבשל אבל ע"י חומץ וציר מבשל ולפ"ז ס"ל דאפילו בכלי שני נמי מבשל ע"י חומץ וציר דמאי שנא כיון דכלי ראשון נמי אינו מבשל תבלין או דלמא אסיפא לחודי' קאי ולחומרא ר"ל חומרא בכל צד דכלי ראשון מבשל בלא חומץ וכ"ש מבשל ע"י חומץ וציר לר"י ופשיט לי' הש"ס דארישא קאי ולעולם דס"ל דרב חסדא דלר"י אפי' בכלי שני נמי מבשל ע"י חומץ וציר ורהיטא דשמעתא הכי משמע דהא יש לדקדק מהי תיתי לומר ארישא קאי דמסתמא פליג אסיפא דמתניתן אמאי דסיים התנא ברישא אלא ע"כ דמספקא לי אי ארישא פליג ר"ל ארישא נמי פליג ופליג אכולה בבא דמתני' א"ד אסיפא לחוד פליג אמאי דסיים ואף דבברייתא נקט ר"י לכל האילפסן היא נותן כו' נקט בכלי ראשון היינו משום רבותא דהתירא אבל אם נותן חומץ וציר אפילו בכלי שני נמי מבשל וזה מקובל אל הדעת דהא קי"ל דציר חשוב כרותח ומבשל כדי קליפה מיד אפילו אם נפל על הצונן כמבואר בסי' ק"ה ובסי' צ"א ובסי' ס"ט וי"ל אף דס"ל לרבנן היכי דנפל לתוך המרק דמבטל כח הציר אבל לר"י י"ל דשוה כלי ראשון וכלי שני דמבשל ע"י כח הציר וחומץ ולפ"ז דברי רש"י ברירן דאף לפי המסקנא נמי מוכח לר"י דמבשל בכלי שני ע"י חומץ וציר ואין התבשיל מבטלו: ומזה הבאתי ראי' דחומץ שוה לציר ומבשל אם שהה כדי שיתנו על האור ויהי' רותח דמדברי ר"י נשמע לרבנן דמשוה כח החומץ וציר וכי היכי דציר גורם הבישול בכלי ראשון לר"י ה"ה החומץ וא"כ יפה פסק הב"י דחומץ שוה לציר דלא כש"ך שחלק בסי' ק"ה על הב"י יעויין שם וק"ל: שאלה מ וז"ל במטותא אנא לחוות דעתו הרמ"ה בענין אבילות הקרובים שמבואר סי' שע"ד שבשבת הראשון מראי' קצת אבילות והואיל ורגל מבטל גזירות שבעה אם חיוב על הקרובים להראות ג"כ קצת אבילות לשנות הבגדים שנית אם האבל צריך להמתין לפני בית הכנסת בשעת מנחה והשמש כיון לצאת לנחם אבל כנהוג הואיל ורגל מבטל גזירת שבעה א"כ הוי כמו שפסקו המנחמי' והא בהא תלי' אם כבר ביטל גזירת שבעה אם כן הקרובים ג"כ אינם מחויבים לשנות עד כאן לשון השואל: הנה באתי להשיב על דבריו בבחינה ואחר אחרון אני בא במאי דנסתפק מכ"ת אם האבל צריך להמתין לפני בה"כ והשמש יכריז לנחם אבל כנהוג הואיל ורגל מבטל גזירות שבעה הנה לדעת הרמב"ם שהביא הטור בסי' שצ"ט שאינו מותר לא לגלח ולא לרחוץ ולא לסוך ולא לעשות שום מלאכה עד שנכנס י"ט וי"ט מפסיק שאר השבעה ולאחר י"ט משלים שלשים ולפ"ז כל דין אבילות עליו עד בשעה שהציבור מתחילים לומר ברכו שמקבלים עליהם י"ט היה ראוי להתנהג עמו כדין האבל אבל לדעת הפוסקים שמותר לו לספר ולכבס ולרחוץ סמוך לחשיכה וכיון דמותר לו בשביל הכבוד הרגל לרחוץ אחר המנחה וכן הכריע הש"ך בסי' שצ"ט ס"ק י"ו והט"ז ואף שבא"ח בסי' תקמ"ח כתב מג"א הא דכתב רמ"א בי"ד וכן נוהגי' קאי לאותן שאינן נוהגים איסור רחיצה מ"מ מודה דלאותן שאין נוהגים איסור רחיצה דמבטל מיני' גזירות שלשים ופשיטא בערב פסח שהביא ב"י בשם התשב"ץ שאין אבילות נוהג אחר מצות שהי' י"ט וכן מבואר בש"ע לענין גזירות שלשים דבערב פסח מותר אחר חצות ואף שהש"ך השיג על זה מ"מ ראוי לסמוך עליהם שלא לקרותו בשם אבילות אכן בשאלה ראשונה בענין אבילות קרובים שמבואר סי' שע"ד שבשבת ראשון מראים קצת אבילות וכתב מכ"ת דזה בזה תלי' ולפע"ד נראה דאין הדינים שוים בזה דהא כתב הרמב"ן שהאבילות שנוהג עם מי שמתאבל עליו הוא אבילות גמורה בחליצת מנעל כו' וכן נוהג דין שלשים בגיהוץ ותספורות ואף שאנו אינם נוהגים באבילות שמתאבלים עמו אלא קרובי המת הפסולין לו לעדות מראים קצת אבילות כל שבוע ראשונה כו' וע"כ לדיני דש"ס דאין מתאבלין אלא למי שמתאבל עליו וע"כ קבעו מנהג זה להראות קצת כבוד להמתאבלים וכיון שעדיין חל עליהם שלשים מחויבים להראות ג"כ במקצת דבר לשנות אך מ"מ נראה לי להכריע אותן הקרובים שמן הדין הי' חייבים להתאבל ממש כדאמרינן כל שאתה מתאבל עליו אתה מתאבל עמו וכיון דחל עליהם דין שלשים מדיני דש"ס ישנו איזה מלבוש משבת לי"ט ואותן הקרובים שמן הדין אינם מתאבלין אל יתאבלו כיון דכבר נתבטל גזירות שבעה זו לא מחמרינן עלייהו כיון דלא נזכר אבילות דידהו בש"ס הבו דלא להוסיף עלה ופשיטא באבילות שלא בפני המתאבלים שאינו צריכים לנהוג כ"ד הכותב בנחיצה מאיר: שאלה מא נשאלתי אחד שאכל עוף ואח"כ מצא בו אחד מי"ח טריפות אם צריך כפרה על מה שאכל או לא ולכאורה הי' נראה להביא ראיה מדאמרינן בנזיר דף כ"ג ע"א ולא ידע ואשם ונשא עונו ומה מי שנתכון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כגון חתיכה ספק של שומן ספק של חלב אמר קרא ונשא את עונו כו' מ"מ נראה דווקא התם שנולד הספק קודם שאכל אבל אם לא נולד הספק עד אחר שאכל הוי אונס ואונס רחמנא פטרי' וראיה דאמרינן בביצה דף כ"ה אמר רמי בר אבא הפשט וניתוח בעולה וה"ה לקצבים מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח וכתבו התו' בד"ה אורח ארעא דוודאי ליכא איסור דמשנשחט' עומדת בחזקת היתר מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שיאכל הוא נענש כשוגג ולא כאנוסים שלא הי' לו למהר כל כך ש"מ דלאחר הפשט וניתוח הוי כאונס כיון דאין צריך לבדוק אחר שמונה עשר טריפות ואונס אין צריך כפרה דומיא דאם שימשה שלא בשעת וסתה ומצאה אחר תשמיש דם אפילו על עד שלו דמקרי אונס ואינם צריכם כפרה לא הוא ולא היא כמבואר בס"ס קפ"ה ה"נ כיון דהוי אונס לא צריך כפרה וק"ל: שאלה מב נשאלתי באחד ששחט עוף מחבירו היה מחזיק לעוף ובשעת שחיטה חתך גם באצבע נראה להכשיר ואין כאן שהיי' די"ל דחתך הוושט ובאצבע בפעם אחת וראי' דאמרינן דהא גבי פרה דאם נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשירה בפ' השוחט דף ל"ב ע"א ולא פסלינן מטעם שהיי' ואף די"ל דווקא לדידהו דס"ל דשהיות בהמה כדי שיגביה הבהמה וירבצינו אבל לדידן דנהגין להטריף כל שהי' כלל דהא אפילו במשהו י"ל דשהה בחתיכת מ"מ נראה ברור דאין כאן שהי' בשר כלל דהא אפילו בחתיכות גמי אין כאן טריפות ברור אלא מסברא בעלמא משום דהסימן הוא מתוח בשעת שחיטה והגמי אינו מתוח כי איננו מחברן אלא הלחי והגוף והדבר ידוע שכל דבר רך שפוגע בו חידוד הסכין אם הוא מתוח נחתך מהר יותר משאם לא היו מתוח ולכך הואיל והגמי ג"כ כך הוא