פנים מאירות חלק ב לד

בהרווחה בפרטות שזה אינו מזיק כלל ליושבי על הספסל דרומי וכזה טוענין אף ללוקח ראשון ק"ו לשני וזה פשוט וברור בעיני: וראיתי שמורה אחד פסק שהברירה ביד הקהל אם רוצים להחזיר הספסל ולסמוך לכותל מזרחי כמאז ומקדם ויחזירו המעות ללוקח שני או שיניחו המקום כמו שהוא עכשיו וכל יפוי כח שהי' ללוקח שני יהי' להיתום שהיה קטן באותו זמן ואחד מחכמי הזמן כתב שדרך הראשון נוח לו והדין עם היתום ואף שרמ"א לא הכריע בסי' קס"ב הילכתא כמאן אם טענות ריבוי הדרך טענה מ"מ מדברי רמ"א בסי' קע"א ס"ב בהגה' נראה שהכריע שטענות ריבוי הדרך טענה ובזה יובן דיקדוקו של הסמ"ע ס"ק ג' ד"ה וכן רבים היושבים וכו' וז"ל האי וכן לאו בדיקדוק כתבו מור"ם שאין דמיונו לדין שלפניו ואדרבא בקמייתא קאמר דאין יכול למחות בבא לשנות ובזה כתב דיכול למחות וכו' עכ"ל הסמ"ע וכתב החכם בעיניו שנראה לו דבכיון כתב וכן דבסוף הג"ה הזה כתב ועיין לעיל סי' קס"ב מדיני מקומות בה"כ ולכאורה הוא אך למותר ומה בעי בזה וכי מראה מקום הוא אמנם האי וכן רבים הוא ראיה לקמייתא והנה מכח שכתב הרא"ש אם היושב בראש רוצה להוסיף מקום אחד אצל מקומו והיושב אצלו רוצה למחות באמרו שעכשיו הוא שני אצל הראש כו' יוכל למחות על כרחך צריך לומר דמיירי שהיושב בראש רוצה להוסיף עוד מקום אחד ושלא להושיב אחר אצלו כי אם הוא לבדו ומקום אחד יהי' פנוי דאי לאו הכי יוכל היושב אצלו למחות מצד ריבוי הדרך בלא טענות שעכשיו הוא שני אצל הראש וא"כ ע"כ צ"ל דמיירי שהיושב בראש רוצה לעשות באמצע המקום שלו מחיצה כדי לעשות שני מקומות ממקום אחד שלו ואין רצונו להושיב אחר אצלו כי אם מקום אחד יהי' פנוי ובזה כתב הרא"ש שהיושב אצלו מוחה באומרו שעכשיו הוא שני וכו' משמע במקום דאינו מוסיף על המקומות כי אם לעשות מחיצה וכו' דאז לא שייך הך טענה אינו יכול למחות א"כ מהאי דינא בעצמו דוכן רבים וכו' מוכח ג"כ דין ראשון ולזה מביא רמ"א ועיין בסי' קס"ב מדיני מקומות בבה"כ שם נמצא שריבוי הדרך הוי טענה וא"כ ע"כ קאי תשובת הרא"ש במקום שמוסיף במקומות על ידי עשיות מחיצה וא"כ מוכח כנ"ל וק"ל עכ"ל: ועמדתי מרעיד על פתרונים אלו ואוי לי מאלתן ואוי לי מקולמסן אטו בשופטני עסקינן לחלק מקומו שלא ישב שום אדם ועוד אף אם יהבינן ליה טעותי' איך כתב דאי לאו הכי בלאו הכי יוכל למחות מצד ריבוי הדרך ולזה רמז רמ"א ועיין בסי' קס"ב כי שם נמצא שריבוי הדרך הוי טענה עכ"ל ואני לא ידעתי מאין הרגלים כי שם מבואר שרוצה לבנות איצטבא וצריכן להקיף האיצטבא וכמו כן במקומות בבית הכנסת שרוצה להוסיף ספסלים במקומות הפנוים והעשיר צריך להקיף ויש לו טענה שמרבה עליו הדרך ע"י הקיף או שהוא מצר לו הדרך וס"ל להרשב"א דוקא אם יש כח לפנימי לסתום המבוי שם במקום שבנה בעל השני' האיצטבא בזה יכול למנוע ג"כ בנין איצטבא אבל בלאו הכי גם בזה אינו יכול למחות: אבל בנידן דידן שאינו צריך להקיף הדרך בשביל שמוסיף בראש הספסל עוד מקום אחד בשביל זה אין התחתונים מרבים דרך הילוכם ואף שלפי פי' ר"ח מה שהביאו התוס' בפ"ק דבבא בתרא דף י"א ע"ב ד"ה א' מבני המבוי שמפרש שמרבים עליהם הדרך פי' רגל בני אדם ואף לחצירות יצטרכו ליכנס מרוב דוחק ומצינו לשון מרבה עליהם את הדרך דתנן לקמן בחזקת הבתים לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפים ומפרש טעמא בגמרא מפני שמרבה עליהם את הדרך דהיינו רגל בני אדם מ"מ מה שכתב המחבר בש"ע הוא בנוי ע"פ פירש"י דמפרש שצריכין להקיף את האיצטבא ועל זה כתב רמ"א וי"א דאפי' זה אינו טענה וא"כ איך יעלה על דעת שרמ"א רמז בדבר שאין פירושם שוה ועוד בגוף הנדון יש לחלק דשאני חצר דבעי לצנועי לעשות שם חפציו ולכך מקפיד על רגל רוב בני אדם משא"כ בבה"כ שדריסת הרגל לכל מי שבא לבה"כ בלבד שלא יצר לו המקום אינו יכול למחות: וגם ראיתי שכתב החכם בסוף דבריו שגם שאר השכנים יכולים למחות כדאיתא בסי' קמ"ט סי' ל"א דהמחזיק בשל הקהל י"א דלא הוי חזקה וכן הם שהחזיקו בשל אחרים ואף שפי' הב"י כתב ולא נהירא כבר כתב הב"ח דמ"מ יש לדון בזה לפי מקומו ושעתו וכו' וא"כ בנ"ד שהשכנים צעקו על הדבר ולית דמשגח בהו ואין לך מחאה יותר מזה עכ"ל גם בכאן יש סתירה גדולה בדבריו דאם החזיק סברת הב"ח א"כ נימא נמי איפכא כשם שאין להקהל חוקה בשל אחרים מטעם דאמרו גבי הני דבי ריש גלותא א"כ גם אין לאחרים חזקה בשלהם וא"כ כל הני יחידי' היושבים על הספסל הזה צריכין להביא ראיה שעל דעת כן קנאו מהקהל שלא ישפילו הספסל למטה דאי אין מביאין ראיה חזקתם אינו ראיה די"ל דהקהל סמכו על תקיפתן שיד הקהל על העליונה תמיד וסמכו על זה שבאיזה זמן שיצטרך ימשכו הספסל למטה בפרט בדבר שאין קפידא כל כך כי כולם עומדים על עומדם כבראשונה ולכך לית דמשגח בהו ובפרט שאנן ידעינן שבאותו זמן הי' חופף עלינו יד הגאון המפורסם מהור"ר שמשון ז"ל שהי' ידו תקיפא ע"י המלכות יר"ה ובידו הי' כח להעמיד משפט הדת על תלו ומדלא תבעו באותו עת וזמן להקהל מסתמא מחלו על זה בפרטות שאנן ידעינן שבהשפלות הספסל מעט למטה לא נגרע כחם ולא נפחת מכבודם כידוע לכל יושבי העיר ואין זה אלא מדת סדום וכדין עשו הקהל ושלום על דייני ישראל. כ"ד הכותב בנחיצה מאיר: ואגב דאיירינן בדיני מקומות בבה"כ אכתב מה שפסקתי הלכה למעשה בקהל אחד שבנו בה"כ חדשה ומכרו המקומות של בית הכנסת בעזרת אנשים ותחילה מכרו מקומות לצד מזרח שש מקומות לצד דרום הארון הקודש ושש מקומות מצד צפון הארון הקודש והתנו שלאותן י"ב מקומות יהי' להם קדימה לבחור בעזרת נשים מקומות החשובים ביותר ואח"כ יקנו שאר בני הקהלה ונפל מחלוקת באותן אנשים שקנו המקומות הנ"ל כי אותן אנשים שקנו מצד דרום רצו שיהי' להם קדימה לבחור במקומות בעזרת נשים יותר מאותן שקנו בצד צפון ואותן שבצד צפון רצו לומר דנהי דמי שקנה המקום ראשון סמוך לארון הקודש קודם למי שקנה אחריו מ"מ מי שקנה המקום הראשון לצד דרום יטיל גורל עם מי שקנה מקום ראשון בצד צפון וכן השני יטיל גורל עם השני וגם היה טענה לכל יושבי צד דרום ארון הקודש שיהיה להם קדימה נגד אותן שקנו מצד צפון ארון הקודש ופסקתי כיון דמצינו דלעולם ימין שהוא לצד דרום הוא חשוב יותר א"כ הראשון מצד דרום הוא חשוב יותר מראשון היושב לצד צפון ויש לו עילוי יותר ממנו אכן הראשון שמצד צפון הוא חשוב יותר מן השני שבצד דרום וראיה דאמרינן בפ' כיצד מברכין דף מ"א ע"ב ר"ח ורב המנונא הוי יתבי בסעודת' אייתי לקמייהו תמרי ורימוני שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא א"ל ר"ח לא סבירי ליה למר להא דאמר ר"י ואי תימא ר' יצחק כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה א"ל זה שני לארץ וזה חמשי לארץ וכתבו התוס' מ"מ היכא דאיכא חטה וזית אע"ג דשוים לארץ מ"מ מוקדם בפסוק לארץ קמא יקדים לברכה א"כ ה"נ דראשון לימין ארון הקודש מוקדם לראשון לשמאל ארון הקודש וראשון לשמאל מוקדם לשני דימין ארון הקודש וע"ד זה יחלקו כולם. ויזכה במקומות שבעזרת נשים והסכימו עמי הבית דין צדק: שאלה לד טור או"ח סי' שס"ב כתב הטור כל מחיצה שנעשית בשבת במזיד הוי מחיצה להחמיר אבל לא להתיר טילטול והני מילי שלא היה שם מחיצה תחילה כו' וכתב הב"י דברי ר"ת ואחר כך כתב אבל הר"ן כתב בהזורק דברי ר"ת בסיגנון אחר וז"ל עיקרן של דברים כדברי ר"ת שפירש: דהא דאמרינן כי איתמר דר"נ אמזיד איתמר לאו אמזיד דברייתא קאמרינן אלא אמזיד דעלמא דהיינו אמחיצה הנעשית בשבת לכתחילה ומעיקרא ס"ד דליכא לאיפלוגי בין שנעשית בתחלה בשבת או שהיתה שם מתחילה ואח"כ חזרה לענינה הראשון דאמזיד דעלמא איתמר ולאו כי אהדדי נינהו ונראה מדבריו שאפילו נגללו מחיצות חיצונות וחזרה ונפרסו במזיד חזרו להתירן ראשון עכ"ל ותמה על הטור שהניח דברי הרא"ש וסבר כדברי הר"ן ולי נראה דמעולם לא נתכוון הר"ן לזה דהא התוס' כתבו בפרק הזורק דמחצלת הפרוסות ברה"י איירי והם עירבו שניהם וחזרו ונפרסו חזרו להתירן וע"כ ר"נ לאו אמזיד דברייתא דמשמע ליה דברייתא מיירי שנפלו מחיצות בשבת וכיון שכן אפילו במזיד נמי מותר לטלטל כיון שאינו עשוי אלא להתיר העירוב אלא בעלמא איתמר היכי שעשה מחיצה במזיד ונעשית רה"י חייב הזורק בו אבל לא להתיר טילטול אבל כל היכי שאינו בא להתיר אלא העירוב אפילו במזיד מותר אלא דקשיא הא אמרינן דיודין הבאים בשבת הואיל והותרה הותרה והוא בסוף פ"ק דעירובין ודבר זה הניחו באמת התוספת בצ"ע בסוף דבריהם והרא"ש אף שבשבת לא הזכיר מזה הקושיא אבל בעירובין בפ"ק כתב שהך ברייתא מיירי שנפלו המחיצות בחול והר"ן לא רצה לומר דבר זה כי פשט' דברייתא משמע שנפלו בשבת כהבנות התוספת שהניחו בצ"ע משום דמשמע להו פשטא דברייתא מיירי שנפלו בשבת וכן מצאתי בתורת חיים בעירובין דף כ' שמפרש הך ברייתא שנפלו בשבת וניחא ליה להר"ן לומר כפירש רבינו תם הא דאמר רב נחמן לאו אמזיד דברייתא אלא אמזיד דעלמא ולא כפירוש רש"י דמפרש דרב נחמן אמזיד דברייתא איתמר אלא כפי' ר"ת ולא היה גורס בבריית' מחצלות הפרוסות ברה"ר אלא גריס בסתם וכן מחצלאות הפרוסות מערבין וכו' כמו שכתב הב"ח ובשביל הצ"ע שכתבו התוספת סבר הר"ן דמיירי שמחצלאות הי' פרוסות בכרמלית וערבו אחד ונגללו יותר מעשר דבכי האי גוונא לא אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה כמבואר בספ"ק דעירובין ולכך קאמר הר"ן עיקרן של דברים כדברי ר"ת ר"ל במה שכתב ר"ת דר"נ לאו אמזיד דברייתא אלא אמזיד דעלמא וברייתא מיירי שנפלה מחיצה לכרמלית ואף שנאסרו דלא אמרינן שבת הואיל והותרו הותרו גבי מחיצות אפ"ה אם נעשית במזיד ונגדרה המחיצה שהיתה מעיקרה חזר עירוב מה שערבו כבר למקומו ומותרים לטלטל ור"נ איתמר אמזיד דעלמא היכי שלא היה מחיצה בשבת ונעשית בשבת אף על פי שהי' רה"י גמור אלא דנפרץ לכרמלית אפ"ה לא הוי מחיצה לטלטל וקאמר לא שנו אלא לזרוק שאם עשה רה"י במחיצה זו בשבת חייב הזורק אבל לטלטל לא מהני שום מחיצה הנעשית בתחילה בשבת אפילו אם היה כבר רה"י ונפל לכרמלית בחול ועשאה בשבת לא הוי מחיצה לטילטול וברייתא מירי שנפלו