פנים מאירות חלק ב לב

הוי סימן אבל במאי דמהדר אשנוי דאי בעית אימת כליו בחיורי וסומקי ולעולם לא חיישינן לשאלה זה לא אידחי דאף דמפרשינן למתניתן כפשוט' אפילו בסימני גופו דכלים לא הוי סימן מ"מ לא אידחי הך סברא דלא חיישינן לשאלה: ולפ"ז כיון דלא מצינו בפירוש דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והעיטור דס"ל דחיישינן לשאלה לא דחינן דברי הנמוקי ודברי הר"ן שפסקו להדיא דלא חיישינן לשאלה ומעידין בסימנים מובהקים בכליו אליבא דכ"ע אפילו למ"ד סימנים דרבנן וכיון דגדולי בעלי הוראה הסכימו כן לא דחינן סברתייהו בגילי דחיטת' אחר כמה שנים מצאתי להדי' כדברי בחו"מ בש"ך סי' ס"ה סעיף קטן כ"ז ושמחתי כעל כל הון שכונתי לדעת דודי הש"ך ז"ל: ויש לי עיון על הרב הב"י שלאחר שהכריע דאף למ"ד סימנים דרבנן מ"מ ע"י סימנים מובהקים לגמרי שרי כתב הב"י וז"ל ואין לדקדק מדכתבו התוס' בפ' כל הגט אהא דקאמר מספקא ליה אי סימנים דאורייתא או דרבנן הא דמהדרי אבידה מן התורה היינו בעדים ואם איתא למה להם להתוספת לומר בעדים הוי להו למימר בסימנים מובהקים לגמרי די"ל דסימנים מובהקים כי הני היינו עדים כו' והנה נפלאתי עליו דמאי ראה לדקדק זה מדברי התוס' ולא מדברי הש"ס בפ' שני דבבא מציעא דף כ"ז ע"ב דבעי למיפשט דסימנים דאורייתא וקאמר הש"ס ת"ש חמור בסימני אוכף ומשני אימא בעידי אוכף והיה לו לדקדק דאם איתא דבסימן מובהק לגמרי מהדרינן אף למ"ד סימנים דרבנן א"כ למה ליה להש"ס לומר בעידי אוכף הוי ליה למימר דמיירי בסימנים מובהקים לגמרי דהא ס"ד דלא חיישינן לשאלה אלא ע"כ דסימנים מובהקים כי הני היינו עדים ובאמת דבר זה צריך לישב אף בלא דברי הב"י דהא קאמר הש"ס שם דכ"ע סבירי להו סימנים דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קמפלגי וא"כ יקשה איך ס"ד דהש"ס ליפשוט הא בעי' דסימנים דאורייתא מדקתני חמור בסימני אוכף דילמא בסימנים מובהקים מיירי ואין לומר דלא קשה מידי דהא לעיל מיניה בעי למפשט משמלה מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ויש לו תובעים וכו' ש"מ דסימנים דאורייתא ודחי ליה הש"ס תנא תובעים איצטרך ליה וסימנים כדי נסבא ועל זה קאמר הש"ס ת"ש שאי אפשר לומר דסימנים כדי נסבא מדקתני חמור בסימני אוכף וע"כ מיתורא דחמור קדרש דאתי ללמוד דאפילו אין לו סימן בחמור אלא באוכף מהדרינן ליה לחמור וכל זה כבר נלמד משמלה דמהדרינן בסימנים ש"ת דחמור אתי נלמוד לחמור בסימני אוכף אבל אי נימא דשמלה אתי בשביל תובעים וסימנים כדי נסבא א"כ אמאי תני חמור בסימני אוכף אף אם נימא סימנים מובהקים באוכף מנא לן דמהדרינן לחמור דילמא אתי ללמוד על חמור גופיה דמהדרינן בסימנים דגופיה אלא ע"כ דכבר נלמד משמלה לסימנים שאינם מובהקים דמהדרינן ש"מ סימנים דאורייתא ולכך משני לא בעידי אוכף דמשמלה לא שמעינן סימנים אלא עדי שמלה והוי אמינא הכי נמי עידי דגופו קמ"ל חמור אפילו בעידי אוכף נמי מהדרינן ולעולם סימנים דרבנן ולכך לא רצה הב"י לדקדק מדברי הש"ס אלא מדברי התוס' דפ' דכל הגט מ"מ קשה דהא לפי האמת מנ"ל לומר סימנים דרבנן דילמא אתי ללמוד דמהדרינן חמור בסימנים ומנ"ל בעידי אוכף: ועפ"ז ישבתי דברי התוס' בב"מ ד"ה חמור בסימני אוכף ברייתא היא ודברי התוס' קשה להולמן מאי קשיא להו בפירש"י דמפרש בד"ה ת"ש דאוקמינא לעיל חמור לסימני אוכף אתי והתוס' מפרשים דברייתא היא אלא נראה דלפי פירש"י דמפרש דלעיל קאי קשיא טובי דהא לעיל פריך מאי בכלל אלו אמר רבא בכלל כל אבידת אחיך אמר רבה למה לי דכתב רחמנא שור כו' ומשני צריכי דאי כתב רחמנא שמלה. ה"א הני מילי בעידי דגופה וסימנים דגופו וכו' וע"כ הא דקתני בעידים דגופו ובסימנים דגופו מילי מילי קתני משום דמספקי ליה אי סימנים דאורייתא או דרבנן ולכך קאמר אי סימנים דרבנן ע"כ סימנים דנקט במתניתן כדי נקט וע"כ שמלה מהדרינן בעדים דגופו ואי סימנים דאורייתא שמלה מהדרינן בסימנים דגופה ולכך מסיים אבל חמור בעידי דאוכף וסימנים דאוכף לא וכו' היינו לכל חד וחד כדאית ליה ולפ"ז כיון דכבר דחי ליה הש"ס תנא תובעים איצטרך ליה וסימנים כדי נסבא ע"כ החליט סברא זו דשמלה מהדרינן בעידי דגופו וא"כ ע"כ חמור אתי לעידי אוכף ואיך ס"ד למפשט מחמור בסימני אוכף דתני לעיל דהא ע"כ תנא גופי' מספקא ליה ולכך מפרשי התוס' ברייתא היא וכיון דתנא דברייתא לא נקט אלא חדא חמור בסימני אוכף ש"מ דפשיטא ליה דשמלה לסימנים אתי וע"כ מיתורא דחמור ילפינן אפילו בעידי אוכף ונפשט אבעיין ודחי ליה הש"ס ומגי' בברייתא אימא בעידי אוכף וכל זה ברור ופשוט בעיני לאמתו של תורה: ונהדר לכללן אם נימא כדעת הנימוקי והר"ן דאף למ"ד סימנים דרבנן מ"מ אסימנים מובהקים גמורים סמכינן אף בכלים ולא חיישינן לשאלה א"כ בנידן דידן אף דלא אמרו סימנים בבגדים רק הכירו בט"ע דזה הוי כמו סימנים גמורים וראיה דאמרינן בב"מ דף י"ט ע"א ר' בר חנא אירכס ליה גיטא בבית מדרשא אמר אי סימנים אית לי בגווי' אי ט"ע אית לי בגווי' אהדרוה ניהליה אמר לא ידענו אי משום סימנא אהדרוה ליה וקסברי סימנים דאורייתא או משום טביעת עיני אהדרוהי ניהליה ודווקא צורבא מרבנן ופירש"י קסברי סימנים דאורייתא שלא אמרתי סימן מובהק והחזרוהו לי נשמע מזה אף למ"ד סימנים דרבנן מחזירין בט"ע וכן הוא בפרק כל הגט דף כ"ז ע"ב ואף דאמרינן דווקא לצורבא מדרבנן מהדרינן אבל לאינש בעלמא לא מ"מ נראה ברור דווקא בעד אחד אמרינן כן אבל בשני עדים כ"ע מהימנא בט"ע דהא אפילו לעם הארץ נמי אית ליה ט"ע כמו שהוכיחו התוס' בפרק גיד הנשה והא דלא מהדרינן לע"ה בט"ע משום דלא מהימן אבל לגבי עדות שנים דמהימני מן התורה וכן מוכח מפירש"י שמפרש אימא בעידי אוכף פי' רש"י אם יש עדים המכירים בט"ע לאוכף שהוא שלו מחזירין לו החמור הרי להדיא דכל שכשר להעיד נאמנים בט"ע להעיד ואף בע"ה שהיה בימי חכמי התלמוד כיון דאמרו חכמים מקבלינן סהדותא מע"ה דהי' שנים נאמנים וק"ו באנשים דעלמא דכל זמן שלא איתרע חזקתי' כשר מן הסתם להעיד ושני עדים נאמנים להעיד שמכירים כלים אנו בט"ע של פלוני הם והוי כסימנים מובהקים לגמרי ובחילוק זה חלקו התוספת במאי דקאמר רב אשי כגון נקב יש בצד אות פלוני וכתבו התוספת אית ספרים דגרסי דקאמרי עדים ויש לומר דעדים מהימנא אפילו כשראו כבר ושליח לא מהימן אלא אמר כן קודם שראוה הרי להדיא אף דשליח לא מהימן עדים מהימנא וק"ל ועוד מצינו למימר להטעם שכתב הר"ן דלא מהדרינן אלא לצורבא מרבנן משום דחיישינן דמשקר משום הפסד שכרו והרשב"א כתב טעם אחר דלא להוי למרא גיטי תרעומת עלה ושני הטעמים לא שייכי' הכא גבי הורג שמעידין עליו ואפשר דחד נמי מהימן אף דלא הוי צורבא מרבנן: וא"כ בנידון דידן היה ראוי לסמוך במקום עיגון אדברי הנימוקי והר"ן והתוספת דלא חיישינן לשאלה וי"ל דאף דעת רבינו הטור שכתב ואם אין מכירין אותו בט"ע אפילו יש להם סימנים בכליו ובגופו אין סומכין עליהם אם אין מובהקין דמשמע הא מובהקין סמכינן אתרווייהו קאי בין אכלין ובין אגופו והא דכתב הטור בסי' קל"ב דאם מצאו לגט בכלי שהיה בו הגט ויש לו סימן מובהק או ט"ע בכלי ויודע שלא השאילו לאחר כשר אין להוכיח מכאן דסבירי ליה להטור דחיישינן לשאלה די"ל דאף למ"ד דלא חיישינן לשאלה מ"מ השליח בעצמו צריך לידע שלא השאיל לאחר לאפוקי אם ידע בעצמו ששאל כלי זה לאחר אין כלי זה ראיה שהיה הגט שלו וק"ל: אבל מי וקל ראש נגד המורן הב"י והב"ח שהסכים בפירוש עמו וכתב ולקמן בסי' קי"ח הביא תשובת הרא"ש באותו שהכירו בו הבתי שוקיים דאין סומכין עלי' דחיישינן לשאלה מדהביא תשובה זו בספרו אלמא דסבירי ליה דאינו סותרת כלל לפסקיו והנה משמע בפסקיו בסוף פרק קמא דמציעא דס"ל להרא"ש דחיישינן לשאלה וכן כתב מהר"ם בפסקיו סי' קס"א וכך נהגו להורות בכל המלכיות עכ"ל ופוק חזי כמה גברא רבה דמסהיד עליו וחלילה לנו להקל נגדם: איברא יש עוד מקום לעיין בשריותא דאיתתא דא דאף דהכריע הב"ח דחיישינן לשאלה הני מילי בלא ט"ע החמירו רבנן דלא להתיר לאשה דחיישינן לשאלה אבל ע"י ט"ע דגופה וט"ע דבגדיו יש לומר דסמכינן עלה דהא הכריע הב"ח הא דכתב הטור בט"ע לחוד סגי מיירי תוך ג' ימים והא דמצריך ר"ת טביעת עין ע"י סימנים שבגוף אף שאינם מובהקים דאז ניכר הטיב אף לאחר כמה ימים אף שאין הפרצוף שלם נשמע מזה דאף אחר ג' ימים דאין מעידין וחששו שמא נשתנה ואחר הוא אפ"ה סמכינן לר"ת אט"ע בצירוף סימנים ע"י גופו אע"פ שאינם מובהקים א"כ ה"נ אף דאין סומכין ע"י סימנים דכלים משום דחיישינן לשאלה הני מילי היכי דבעי להתיר ע"י סימנים בגדים לחוד אבל ע"י צירוף דט"ע שיש להם בגופו מצרף סימנים דבגדים וסמכינן עלה אף דחיישינן לשאלה מדאורייתא כדמשמע מהתוס' פרק בתרא דיבמות ד"ה כליו מ"מ הא לר"ת סימנים שאינם מובהקים לא סמכינן עלה מדאוריית' אפ"ה מהני ט"ע דגופו ע"י סימנים שאינם מובהקים דגופו אפי' אחר ג' ימים לדעת הב"ח הוא הדין והטעם דמהני ט"ע דגופו ע"י סימנים דבגדים אע"פ שאין פרצוף שלם ופשיטא בנידון דידן לפי משמעות העדות משמע שהי' בתוך שלשה דמהני ט"ע לחוד אפילו אם אין כאן פרצוף ופדחת וחוטם דיש לסמוך עליהם והרא"ש בסי' קי"ח שלא התיר בסימני' דבגדים משום דלא הי' שם ט"ע רק רגל מצאו ובו בתי שוקים שהי' מכירין: אלא דיש לחלוק ולומר דאף ר"ת לא אמר אלא היכי דהראש מחובר עדיין לגוף שפיר יכולים לסמוך אט"ע בהדי' סימנים שאינם מובהקים אבל בנ"ד שהעידו בל"א וז"ל דער קאפ איז אים אפ גיהאקט גיוועזין ר"ל שהתיזו ראשו מעל גופו א"כ י"ל דאף לר"ת לא סמכינן מ"מ נראה דהא פירשו המפרשים פרצוף פנים הם הלחיים ופדחת הוא המצח וכיון שלר"ת אף שאין לו לחיים ומצח וחוטם יכולים להעיד אם הגוף שלם א"כ אף היכי דנחתך הראש נמי סמכינן אט"ע דגופו דלר"ת הראש המחובר אינו מעלה כיון דאין בו מצח ולחיים וחוטם ובפרטות שבנ"ד נמי הי' מקצת הראש עם זקנו מחובר בגוף כמו שאמרו העדים בל"א און איין שטיק קאפ מיט דען בארד איז נאך אן איהם גיוועזין ר"ל שחתיכת הראש עם הזקן הי' מחובר בגופו א"כ שפיר סמכינן אט"ע ע"י סימנים דבגדים וכן משמע מקיצור פסקי הרא"ש שחיבר הטור וז"ל