פנים מאירות חלק ב כט

בידך שרש"י ז"ל סובר של עץ מנעל מיקרי ואין יוצאין בו בי"כ ורב אלפס סובר דכל מנעל שאינו מעור לא מיקרי מנעל עכ"ל הר"ן ובש"ת נמי כתב בלשון הזה אסור לנעול סנדל או מנעל של עור אפילו קב הקיטע וכיוצא בו אפילו של עץ ומחופה עור אסור משמע דקב הקוטע נמי בעץ ומחופה עור מיירי ובאמת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא כתבו הך דקב הקיטע לענין י"כ לא לאיסור ולא להיתר ונראה דסבר הרב הב"י כיון דלענין חליצה כתבו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דסנדל של עץ וקב הקיטע דחליצתה כשירה במחופה עור דווקא ואליבא דר"י דהילכתא כוותיה וא"כ משמע דמנעל של עץ לאו מנעל הוא וע"כ ביומא מעיקרא ס"ד דמקשה דפליגי ר"י ור' מאיר במנעל של עץ וס"ל לר"י אף דלא הוי מנעל לענין שבת מ"מ לגבי י"כ אסור לצאת בו אבל לבסוף דדחו רבא דכ"ע מנעל הוי ר"ל אף היכא דהוא מנעל גמור כגון שמחופה עור בזה הוי מנעל אליבא דכ"ע כדאוקמי אבוה דשמואל ביבמות דף ק"ג ע"ב מ"מ פליגי לענין שבת אבל מידי דלאו עור לא חשיב מנעל ולכך יצאו הנך אמוראי בדשעם וברהיטנא והא דקאמר בשבת אף שמואל הדר ביה דתנן חלצה בסנדל של עץ ואמרינן מאן תנא אמר שמואל ר' מאיר היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו ר' יוסי אוסר היינו דווקא אליבא דשמואל דסבר כדס"ד דמקשה ביומא דפליגי בסנדל של עץ אבל אבוה דשמואל פליג עלה דמיירי במחופה עור וד"ה די"ל דבשבת נמי במחופה עור אלא דפליגי דילמא אתי לאשתמוטי וכדתירץ רבא ביומא אלא דלפי זה קשיא לי על רמ"א דלפי האי סוגיא משמע דפליג ר"י בקב הקוטע אפילו במחופה עור מ"מ גזרינן דילמא אתי לאתויי ד' אמות אבל באינו מחופה בעור אף דאינו שייך למגזר דילמא אתי לאתויי ד' אמות מ"מ אסור מחמת דלא הוי מנעל והוי משא א"כ איך פסק רמ"א בא"ח סי' ש"א דמותר לצאת במנעל של עץ ועוד קשיא לי אמאי צריך הרמב"ם לפרש טעמא משום דמרגיש קושי הארץ והוי כהולך יחף תיפוק ליה בלא האי טעמא מותר לצאת כיון דלא הוי של עור לאו מנעל הוא לגבי י"כ ודבר זה מוכרחני לומר כדפרשית לעיל דשאני י"כ דאף שאינו של עור מ"מ כיון דאין לו צער מקושי הארץ לא הוי בכלל עינוי ולכך מפרש טעמא דמילתא להנך אמוראי דנפקי בדשעם משום דמרגיש קושי הארץ וידוע שהולך יחף והוי בכלל עינוי אבל אם אינו מרגיש פשיטא דאסור ולכך לא הזכיר הרמב"ם איסור הקב הקיטע לענין י"כ דממילא משמע לאיסור וי"ל דלא פליג אהרי"ף דמסתמא בשיטת הרי"ף רבו אמרה וכן הרא"ש ז"ל דלא פליג אטעמא דרמב"ם ולכך נראה דמותר לצאת בשבת בשל שעם ושל ריבלא אם מקושר יפה וליכא למיגזור דילמא אתי לאתויי ופשיטא לענין י"כ אם עשוי כמדת המנעל וכשהולך בו אינו מרגיש שהוא הולך יחף ואינו מרגיש קושי הארץ שאסור לצאת בו לכן נראה כיון דלדעת רש"י אסור לצאת במנעל של עץ וכן נראה מדברי ר"י שכתבו התוס' דלכ"ע קב הקיטע הוי מנעל א"כ ע"כ לא בעינן מנעל של עור דווקא א"כ כל ירא וחרד לדבר ה' יש לו להחמיר שלא לצאת במנעול העשוי מלבדי' ועשוי כמדת מנעל שלנו ומגין ואינו מרגיש כלל שהוא הולך יחף ולאו בכלל עינוי הוא והמחמיר תבוא עליו ברכה ועוד ראיתי להזהיר דלכ"ע אנפיליא שהוא מחופה עור הוי מנעל אף לענין חליצה וא"כ צריכין ליזהר שלא לילך בי"כ ובט' באב באותן אנפיליא שלמטה מחופה בעור דהוי בכלל מנעל אליבא דכ"ע כן נראה לי לפי עניות דעתי' וה' ינחני בדרך אמת: שאלה כט פרשת פנחס פ' רש"י ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר כו' אלא סרס המקרא ודרשהו דברי ר' יאשי' אבא חנן אומר בבית המדרש היו יושבים ועמדו לפני כולם ומקשין העולם בפ' בהעלותך כתיב גבי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ויקריבו לפני משה ולפני אהרן פי' רש"י כששניהם בבית המדרש היו יושבים ובאו ושאלום והקשו למה לא פי' רש"י גם שם סרס המקרא ודרשהו וראיתי קושיא זו נדפסה בספר ורבים נכנסו לדחוקי' ולדעתי אין כאן קושיא ואדקשי' להו על פי' רש"י ליקשי להו אש"ס דגקטי בב"ב גבי פלוגתא ר' יאשי' ואבא חנן דפליגי בקרא דותעמדנה ולא פליגי בקרא דכתיב גבי פסח שני אלא ברור הדבר דגבי בנות צלפחד הי' דיני ממונות והי' רשאין לילך לב"ד הקטן תחילה ואח"כ לב"ד הגדול כמו שאמר משה והדבר אשר יקשה מכם יביאו אלי והעמיד להם דיינים אבל גבי טמאים פסח שני היה הוראת איסור והי' אסור לשום אדם להורות לפני משה כדאיתא פ' הדר שנענש אלעזר ויהושיע ולכך כ"ע מודים שם דשניהם בבית המדרש הי' יושבים ובאתי להזכיר מה דתמי' לי דהא בפ' הדר דף ס"ג ילפינן כל המורה הלכה לפני רבו מורידין אותו מגדולתו שנאמר ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא אע"ג דאמר להו לאחי אבא צוה ואותי לא צוה אפילו הכי איענש וכו' משמע דלא שפיר עביד ובפסחים בפ' אלו דברים דף ס"ו ע"ב ריש לקיש אמר כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וכתיב ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה מכלל דמשה איעלם מיניה וא"כ היכי קאמר דהורה הלכה בפני רבו הא הי' הוכרח לומר מפני ששכחה משה ונ"ל דמ"מ הי' לו להזכיר למשה רבינו בינו לבינו ולא הי' לו לומר לאנשי הצבא בלתי ידיעת משה ולכך נענש ומוכח מכאן דאפילו נשכחה הלכה מרבו אסור להורות כמו גבי משה ואפ"ה איענש אלעזר וק"ל ואחר כתבי זאת כמה שנים מצאתי בספר תורת חיים בפ' יש נוחלין כדברי בישוב קושיא הנ"ל ושמחתי כעל כל הון שהיתי בר מזלו בזה שאלה ל ראובן היה חייב בש"ח לשמעון סך פ"ב אלפים ונתן לשמעון משכון על סך הנ"ל ש"ח של כותי שחייב לו סך מאה וארבעים אלף והש"ח הנ"ל קנה ראובן מסוחר כותי שהיה כתוב בח"כ שהלוה הכותי חייב לסוחר סך ק"מ אלפים או לארדי"ר שלו ר"ל באי כחו ועכשיו כשהשכין ראובן הנ"ל הש"ח הנ"ל לשמעון כתב ונתן לידו שרשות ביד שמעון לגבות חובו מחוב הכותי הנ"ל וברבות העתים ירד ראובן מנכסיו והי' עליו שאר ב"ח ולא ה' יכול לצאת ידי חובתו וכתב ומסר כל נכסיו לב"ח שלו ובתוכם גם הש"ח של כותי מסך ק"מ אלפים וכתב ונתן להם כח שיתפשרו עם שמעון המלוה אשר השכין בידו הש"ח הנ"ל שיגבה שמעון חובו מש"ח הנ"ל והמותר ישלם להם וכל מה שיעשו בעלי חובות הנ"ל עם שמעון יהי' עשוי בכל אופן המועיל וגם ראובן בעצמו כתב ונתן ליד שמעון המלוה שקיבל ממנו כל הסך הש"ח של הכותי הנ"ל והב"ח של ראובן כתבו ונתנו שהתפשרו עם שמעון שיתן להם מסך הנ"ל שלשים אלפים ונכתב בכתב זה בזה הל' כבר התפשרנו ומחלנו זה לזה וגם בכתב פטורים שנתן ראובן לשמעון כתב שקיבל כל הסך הנ"ל ואין לו עליו דין ודברים בביטול מודעא ופיסול עידי מודעא ועתה נתאמצו ראובן ושמעון לדין וטען ראובן שכתב פטורים שנתן היה באונס גמור ומסר מודעא מתחילה על הפטורים אלו ופירש אונסו ששמעון המלוה לא רצה ליתן לו כתב הודאה שיש בידו ש"ח של כותי מסך ק"מ אלפים עד שיתן לו פטורים מכל ואזי יתן לשאר ב"ח שלו מסך הנ"ל סך שלשים אלפים וב"ח של ראובן היו אצים ונוגשים עליו כמעט שבא בברזל נפשו והוכרח ליתן פטורים לשמעון שקיבל כל סך הש"ח ק"מ אלפים ובאמת לא קיבל כי אם סך פ"ב אלפים כפי הש"ח שיש ביד שמעון וסך שלשים אלפים מה שנתן ליד ב"ח שלו ונשאר בידו סך כ"ח אלפים וכל סך כ"ח אלפים לקח הכל בריבית ואף שהיה לו שטר עיסקא עם שמעון זמן רב קודם החוב ומבואר בו שכל ש"ח שיעשו מהיום ולהבא יהי' הכל דרך עיסקא מ"מ כשירד ראובן מנכסיו כבר איבד ראובן ממונו ולא הרויח שום דבר: עוד טען ראובן אותו סך פ"ב אלפים הי' בתוכם ריבית סך י"ז מאות שחישב עמו הריבית מה שמגיע על שני חדשים וזקף הריבית עם הקרן ושמעון המלוה השיב שיש לו פטורים שקיבל ראובן כל סך הש"ח של כותי הנ"ל בביטל מודעא ופיסול עידי מודעא ומה שטען ראובן שהי' אונס מפני שלא רצה ליתן כתב הודאה השיב שמעון מה שלא רצה להודות וליתן כתב הודאה על הש"ח הנ"ל היה מתירא שלא יפסיד ע"י ערכאות ומה שטען ראובן שזקף הקרן עם הריבית השיב שמעון אינו יודע מזה כלל: תשובה קודם שנרד לעומק הדין צריכן אנו לברר אם יש ממש בדברי ראובן על מסירת מודעא אם זה נחשב לאונס ולפום רהיטא נראה דזה הוי ממש כמעשה דפרדיסא דאיתא בפ' חזקת והביאו הטור ח"מ סי' ר"ה האי דמשכן פרדיסא לחברי' לג' שנים ולאחר ששהתה ג' שנים בידו א"ל אי לאו דזבנית לי אכבוש לשטר משכונ' וכו' ואסיקנא דחשיב אונס לבטל המקח ואם מסר מודעא תחילה שאמר לעדים דעו מה שאני מוכר מפני שאני אונס המכר בטל כו' עד אפילו אמר להם ברצונו אני מכר בלא אונס שכשם שאנסוהו למכור כך אנסוהו לומר שהוא מרצונו א"כ לפ"ז בנידן דידן נמי שאם ראו עדים הכפירה אף שלא שמעו הפחדה ואח"כ מסר מודעא הוי מודעא ואף שכתב הטור דבעינן אונס דאתי ליה מאחרינ' אבל באונס דאתי ליה מנפשי' כל מי שמוכר מפני שדחק למעות לא ואפילו באונס דאתי ליה מאחרינא דווקא שאנסו למכור אבל לא אונסהו למכור אלא ליתן המעות ומחמת שלא היה לו מעות הוצרך למכור לא הוי אונסא התם מיירי שלא בא האונס מחמת הלוקח אלא שאחרים אנסוהו ליתן מעות אבל בנידון דידן שהאונס בא מחמת הלוקח שלא רצה להודות לו על סך הש"ח שהשכין אצלו כדי שישתוק שאר ב"ח הוי שפיר אונס ודומה לזה כתב הש"ך ע"ש אע"פ שיש מענה ביד המלוה שהיה מתירא להודות כדי שלא יגיע לו היזק מערכאות מ"מ סוף סוף הי' אונס לגבי מוכר שלא מחמתי': ועוד מאן לימא לן אף אם לא הי' חייב הלוה ע"פ הדין להודות דלא להוי אונס סוף סוף הלוה הוא אונס בהודאתו כדי שיודה לו המלוה דומה לזה בגיטין אם מסר מודע' על הגט אף שחייב להוציא ע"פ הדין מ"מ הגט בטל דזה הוי אונס כדאיתא בא"ה סימן קל"ד א"כ ה"נ נימא מהך טעמא גופי' דלא הי' חייב לו להודות ע"פ הדין כדי שיגיע לו הזיק וא"כ הוכרח הלוה ליתן לו כתב הודאה כדי שיודה לו המלוה ביתרון החוב בערך כ"ח אלפים כדי להשתיק שאר ב"ח שלו והוי שפיר אונס לגבי הלוה שלא מחמתי' והוי כהאי משכנתא דפרדיסא ואף שכתוב