פנים מאירות חלק ב כח

פחות מכדי שביעה ולא הסיח דעתו ושהה כדי אכילת פרס וגמר ואכל כדי שביעה חייב מדאורייתא לברך דעיקר קפידא על השביעה והרי הוא שבע וה"ה לענין ברכה אחרונה כיון שלא הסיח דעתו אף ששהא בכדי אכילת פרס מ"מ כיון שנהנה בתוך מעיו בכזית או ברביעית חייב לברך ברכה אחרונה הנלפע"ד כתבתי: שאלה כח על החדשים מקרוב אשר עושים להם מנעלים מבגד של לבד הקשה ועושים ממנו כמדת מנעליו וכצורותו ולמטה תחת העקב מחברים ג"כ כמה חתיכות של לבד כדי שיהי' תחת העקב גבוה בארך ב' או ג' אצבעות משאר המנעול כדי שיהי' נוח לילך בהם כדרך מנעל של עור והולכים במנעל זה בי"כ ובט' באב וכן הולכים הכהנים לדוכן ולית מאן דמשגח בי' ונראה דלאו שפיר עבדי ולברר דין זה צריכין אנו להעתיק הש"ס בפ' מצות חליצה תנן באנפיליא חליצתה פסולה ופריך למימרא דאנפיליא לאו מנעל הוא ורמינהו אחד מנעל ואחד סנדל ואנפיליא לא יטייל בהם בי"כ אלא אמר רבא לא קשיא כאן באנפיליא של עור כאן בשל בגד וקאמר הש"ס הכי נמי מסתברא דאי לא תימא הכי קשיא י"כ אי"כ דתני לא יטייל אדם בקורקיסין בתוך ביתו אבל מטייל הוא באנפיליא אלא ש"מ כאן באנפיליא של עור כאן באנפיליא של בגד תניא כוותי' דרבה חלצה בסנדל של שעם של סיב וקב הקיטע במוק וכו' חליצתה כשירה אבל במנעל הנרפט וכו' באנפיליא של בגד חליצתה פסולה פריך קב הקיטע מני ר' מאיר הוא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו ר' יוסי אוסר באנפיליא של בגד אתיא לרבנן ר"ל ר"י דפליג אדרבי מאיר אמר אביי מדסיפא רבנן רישא נמי רבנן ורישא במחופה עור אמר ליה רבא אבל אינו מחופה עור פסול אדתני סיפא באנפיליא של בגד ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים במחופה עור אבל אינו מחופה עור פסול אלא אמר רבא מדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ האי מגין והאי לא מגין ופי' רש"י סיפא נמי ר"מ ולא דייק תחש אפ"ה של בגד לא משום דלא מגין אבל הקב הקיטע בקרקע מגין הילכך אפילו אינו מחופה עור כשר עכ"ל הרי לפי זה אליבא דר"מ דסנדל של שעם ושל סיב ושל מוק פי' רש"י קלצי"ן של לבד קשה ומגין הוי מנעל ולפי שיטה זו הי' אסור לצאת בי"כ בסנדל של שעם ושל סיב ושל מוק דהיינו של לבד ופ' י"כ דף ע"ח איבעי לן מה לצאת בסנדל של שעם בי"כ עמד ר"י על רגליו ואמר אני ראיתי את ר' יהושיע שיצא בסנדל של שעם בי"כ ואמינא ליה בתענית ציבור מאי ואמר לא שנא וכו' רב יהודה נפק ברהיטנא אביי נפק בדהוצא רבא נפק בריבלי רבה בר הונא כרך סודרא אכרע' ונפק מתיב רמי בר חמא הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ור' יוסי אוסר ותני עלה ושוין שאסור לצאת בו בי"כ אמר רבא לעולם דכ"ע סברי דמנעל הוי ובשבת בהא פליגי מר סבר דילמא משתמט ואתי לאתויי ד' אמות בר"ה ומר סבר לא גזרינן ופי' רש"י בד"ה דכ"ע מנעל הוא הילכך בי"כ אסור אבל ברהיטני ודהוצא לאו מנעל נינהו ולכאורה איכא למידק למה באמת קב הקיטע אע"פ שאינו של עור הוי מנעל וסנדל של שעם והוצא לא להוי מנעל כיון דלאו בעור תליא מילתא מאי שנא מנעל זה מזה וליכא למימר דהאי מגין והאי לאו מגין דהא לפי סוגיות הש"ס דמצות חליצה מוכח דשל שעם נמי מגין דהא מוקי רבא רישא וסיפא ר"מ ומודה ר"מ דבאנפילאות של בגד חליצתה פסולה משום דאינו מגין א"כ רישא דקתני חלצה בסנדל של שעם ושל סיב וכו' דחליצתה כשירה ע"כ דמגין כמו קב הקיטע א"כ למה לא יהי' חשוב מנעל לענין י"כ ובאמת נראה דמחמת קושיא זו חלק הר"ז הלוי על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והביאו הב"י בשם הר"ן דהר"ז חולק בדבר משום דבגמרא אקשי מדתנן הקיטע יוצא בקב שלו וקסבר מנעל הוא ור"י אוסר ותני עלה ושווין שאסור לצאת בו בי"כ ומסקינן דלכ"ע מנעל הוא אלמא סלקא שמעתן בכל מילי דמגין מנעל מיקרי אע"פ שאינו מעור עכ"ל ובאמת לפי דברי הר"ז הלוי קשה להבין סוגיא דפרק י"כ דהא מדאותבי' מהך מתניתן מקב הקיטע ואוקמי רבא דלכ"ע מנעל הוי ובשבת פליגי בגזירה דילמא אתי לאשתמוטי וכו' ומוכרחים אנו לומר שבא רבא לישב דשפיר עבדי הנך אמוראי דנפקי בשל שעם ושל ריטנא ושל ריבלי ולפי דברי הרז"ה לאו שפיר עבדי והך תירוצא דרבא תיובתא לגבייהו וא"כ מאי דוחקא דרבא דפליגי לענין שבת לענין גזירה הוי ליה למימר לפי מאי דס"ד דמקשה דפליגי אי הוי מנעל אפ"ה שוים לגבי י"כ דאסור דהנך אמוראי באמת לאו שפיר עבדי אלא ע"כ ברור הדבר כפי' רש"י דקב הקיטע חשיב מנעל ואינך לא חשיבי מנעל לי"כ ומעתה צריכין אנו לומר מילתא בטעמא כיון דלא קפדינן אעור והאי של שעם מגין כמו קב הקיטע למה לא יהי' חשיב מנעול לענין י"כ כמו קב הקיטע ולפע"ד נראה שצריכין אנו לדברי הרמב"ם והביאו הב"י לאחר שכתב דברי הרי"ף והרא"ש שלמד מדבריהם שכל מנעל שאינו של עור לא מיקרי מנעל כתב וז"ל והרמב"ם כתב אסור לנטול מנעל וסנדל ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גומ' וכיוצא בהם וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף עכ"ל ודבריו סתומים ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרא"ש מסכימי' להתיר כל מנעל שאינו של עור הכי נקטינן עכ"ל הב"י ולא ידעתי מי הכריחו לחלק בין הפרקים ולעשות פירוד בין הדביקי' שכתב שדברי הרמב"ם סתומים ולדעתי המה מפורשים כדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל שהם הביאו הנך אמוראי דנפקי בדשעם וברהיטנא וע"כ להילכתא כתבינהו והרמב"ם ג"כ מביאו הך דסנדל של שעם דנפקי אלא טעמא דמילתא קאמר דלא תיקשי הקושיא דמ"ש קב הקיטע אע"פ שאינו של עור אסור לצאת ומ"ש סנדל של שעם אידי ואידי מגין הוא ולכך מפרש הרמב"ם שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף ובי"כ לא מנעל כתיב אלא ילפינן דעינוי דכתיב גבי דוד והולך יחף וקרי ליה עינוי דכתיב כל אשר התענה אבי וא"כ גבי י"כ כל מה שהוא מרגיש שהוא יחף וקושי הארץ מגיע אליו בכלל עינוי הוא משא"כ גבי חליצה דכתיב נעל וס"ל להרמב"ם דילפינן מדכתיב ואנעלך תחש דבעינן של עור אלא גבי י"כ חשיב הכל נעל כל מילי דעבדי להולכי ביה ואינו מרגיש שהולך יחף אסור לצאת בו וגבי שבת טעמא דמילתא דגזרינן דילמא אתי לאשתמוטי וכו' ובזה מיושב נמי קושוית ר"ת דהקשה דהכא שרינן של שעם לחלוץ ובפ' בתרא דיומא אמרינן דר"י יצא בסנדל של שעם ובשמעתן מדמה י"כ לחליצה ולפי מה שפרשתי בדברי הרמב"ם אין כאן קושיא דבודאי בין לר"מ ולר' יוסי גבי י"כ חשיב מנעל כל מידי דאינו מרגיש שהוא יחף לא הוי בכלל עינוי אלא גבי חליצה דלר"מ דלא דייק תחש כל מידי דמגני מקוץ וממכשול אבן הוי מנעל וסנדל של שעם כיון דמגני חולצין בו ובי"כ מותר לצאת כיון דמרגיש קושי ארץ ומרגיש שהוא יחף אלא דלפי ס"ד דמקשה דרמי חליצה אי"כ משום דס"ד כיון דבי"כ הוי מנעל ה"ה דהוי מנעל גבי חליצה ותירץ לו המתרץ בי"כ גופא יש חילוק בין של בגד ובין אנפילאות של עור דבאנפילאות של בגד אפילו בי"כ מותר לצאת דהוי כמו שהולך יחף ובסנדל של שעם נמי מהאי טעמא מותר לצאת בי"כ אבל לענין חליצה דמכשיר במתניתן סנדל של עץ ע"כ תחש לאו דווקא אלא מידי דמגין בעינן וכן פי' רש"י במתניתן ד"ה פסולה דכתיב נעל ונעל מידי דמגין הוא וכל זה לר"מ דלר' יוסי דמוקי אביי רישא וסיפא כרבנן דהיינו ר"י ורישא מיירי במחופה עור ובזה מכשיר ר"י דווקא אבל בסנדל של עץ פוסל ר"י ולפ"ז הא דאמרי בפ' י"כ דכ"ע סבירי ליה מנעל הוא דווקא לענין י"כ שאינו בכלל הולך יחף אבל לענין חליצה לר"י פוסל ולכך בפ' במה אשה מוקמינן חולצת בקב הקיטע כר"מ דווקא ולא כר' יוסי ובזה מתורץ נמי קושיא ראשונה שהקשה ר"ת וז"ל התוספת בד"ה באנפילאות הקשה ר"ת דהכא משמע דר"י לא חשיב קב הקיטע מנעל ואלו בפ' בתרא דיומא אמרינן דקב הקוטע בין לר"מ ובין לר"י מנעל הוי והניח בקושיא ולדברי הרמב"ם לא קשי' כלל כמו שכתבנו למעלה ולדעת הר"י שכתבו התוס' ביומא לטעמא דר"י דכי היכי דחייש גבי שבת דילמא נפיל לפי שהוא רחב מהאי טעמא נמי אינו חולצת בו דבעינן נעלו הראוי לו ולפ"ז מצינו למימר אף לר"י לא בעינן מנעל של עור רק טעמו דאינו ראוי לו אבל אם עשו מנעל של עץ כמידתו וכצורתו מותר לצאת בשבת וחולצין ג"כ בו והא דמותר לצאת בי"כ בסנדל של שעם ושל סיב ע"כ צריכן אנו לומר כטעעא דהרמב"ם כיון דמרגיש בזה קושי הארץ הוי כהולך יחף וצריכן אנו לומר לדברי התוספת דלר"י אף באינו חופה עור נמי כשר אליבא דר"י דאקימתא דאביי אידחי לגמרי ולדידהו במנעל של שעם העשוי כמדת רגל מותר לצאת בשבת כיון דליכא למיחוש דילמא אתי לאשתמוטי וקצת תמי' לי על רמ"א שכתב בא"ח סי' ש"א סעי' ט"ז וכן מותר לצאת במנעל של עץ שהרגל נכנס בה וליכא למיחוש שמא יפיל וזהו כתירוץ התוספת ולפ"ז גם לענין חליצה אם חלצת חלצתה כשירה ובא"ה סי' קס"ט פסק המחבר חלצה בסנדל של עץ או של שעם חליצתה פסולה ולא הגי' שם רמ"א כלום ולדברי התוס' אף לר"י פסול בקב הקיטע משום דאתי לאשתמוטי אבל במנעל של עץ העשוי למדת הרגל נמי חליצתה כשירה ובאמת על הרמב"ם לא קשיא דכתב דאם חלצה במנעל של שעם או של עץ חליצתה פסולה ואם יש בקרקיעתו עור חליצתה פסולה משום דפוסק כר"י וכאקומתא דאביי דאע"ג דאידחי קושטא לענין דינא כמו שכתב שם הח"מ אבל לסברת התוספת אין ספק שגם במנעל של עץ שהרגל נכנס בו נמי חליצת' כשירה כיון דליכא למיחוש שיפול והדרן למה שכתבנו שהרי"ף והרא"ש והרמב"ם אינם מחולקים לענין דינא כלל וגם לפי' התוספת מוכח בהדיא דקב הקיטע אינם יוצאים בו בי"כ ולפ"ז במנעל העשוי מלבדים הקשים ואינו מרגיש שהולך יחף ועשוי כמדת מנעל שלנו וגם תחת העקב נותנים כמה חתיכות זה על זה כדי שיהי' גבוה ואינו מרגיש כלל קושי הארץ יש לאסור בי"כ ובט' באב ולענין כהנים לדוכן טעמא אחרינא איכא כדאית' בסוטה בפ' אלו נאמרי' והוא מתקנו' ר"י בן זכאי ועי' בב"י בא"ח סי' קכ"ח ולבי מהסס מאוד מה שכתב הטור א"ח בהלכות י"כ וז"ל ומיהו כל דבר של עור אפילו קב הקיטע וכיוצא בו אסור עכ"ל מלשון זה משמע דקב הקיטע נמי של עור דהיינו שהיא מחופה בעור וכתב הב"י שדבר זה פשוט בברייתא שכתבתי בסמוך גבי קב הקיטע דשוין שאסור לצאת בו בי"כ עכ"ל: והנה מפשיטות הברייתא לא מוכח דמחופה עור אלא אף בשל גמי אסור וכן משמע מפירש"י וכדכתב הר"ן וז"ל נקוט האי כללא