פנים מאירות חלק ב כו

סתומה לדעת רוב הפוסקים ועוד שכתב ר"ת דברייתא פליגי אסידור קדמונים דלברייתא ר"ל מסכת סופרים ס"ל דפתוחה מראשו וסידור קדמונים ס"ל פתוחה מסופה וכן בס' התרומות שכתב ברייתא עיקר דסבר דבראש השיטה מיקרי פתוחה היה להם לאשמועינן דפליגי נמי בהא דבברייתא אם הניח חלק בסופה הוי סתומה ובסדר קדמונים לא הוי סתומה אלא דווקא אם הניח חלק באמצע אלא נשתקע הדבר ולא נאמר שהברייתא הורו לנו דרך פתוחה ודרך סתומה אבל שאר תמונות אינם לא פתוחה ולא סתומה ובפרט שכבר העיד הלבוש על צורה זו שהניח חלק בסוף כתב בא"ח סי' ל"ב שנוהגין ליכתוב ל"ג פרשיות פתוחות ושזה הוא פתוחה לדברי כל הפוסקים ואיך יעלה על דעת לומר שזו היא סתומה ואיך נמצא ידינו ורגלינו בבה"כ שכל התפילין שלנו נכתבים פתוחות כצורה זו ומכ"ת בעצמו הביא מה שכתב הב"י באו"ח סי' ל"ב בשם הרא"ש פסיל כל התפילין שבספרד שהיה פרשותיהם כתובים ע"פ דעת הרא"ש וס"ת שלהם הי' כתובים פתוחות וסתומות ע"פ דעת הרמב"ם והם תרי מילי דסתרי אהדדי ומי שיעלה לתורה עם התפילין הוא מעיד כנגד הס"ת ופשיטא הכא שלכל הדעות צורה זו פתוחה והפרשיות הנ"ל צריכין להיות סתומות וכן מנה הרמב"ם ז"ל בכלל סתומות ודרך זה רחוק ומוקצה מדעת אך מה שריחק מכ"ת שלא למחוק התיבה שבשיטה שני' ולכתוב בסוף שיטה ראשונה אני מקרבו אל האמת ואף שנשאר במקום המחק חלק באמצע הפסוק אין בכך כלום וראיה ברורה לזה הא דכתב הב"י בסי' רע"ד בפיסוק הפסוקים וז"ל אבל בהנחת האויר לבד אין זה פיסוק גמור להפריד הפסוקים אין לפסלו מחמת אויר שהרי פעמים רבות מניח הסופר בסוף השיטין אויר מפני שאין הרוב התיבה יכולה לכתוב או אף באמצע השיטה כפי שיזדמן לו וכל שאינו כשיעור פרשה אין לחוש לו עכ"ל וכיון שנלמד מסופר שלפעמים מניח אויר בסוף שיטין מפני שאין רוב התיבה יכולה לכתוב משמע אפילו באמצע פסוק וכיון דתלי טעמא וכל שאינו כשיעור פרשה אין לחוש לו וכל הפוסקים הסכימו דפתוחה צריכה שיור תשעה תיבות וכי היכי דבסוף לא פסיל חלוק אף שהוא באמצע פסוק אם הוא פחות מתשעה אותיות ה"ה בתחילה דהא לכל הפוסקים שיור בתחילה לא הוי סתומה ודין פתוחה יש לה וצריכה שיור תשעה אותיות ואפילו למ"ד דבסתימה סגי חלוק שלשה אותיות מ"מ כ"ע ס"ל דבראש השיטה אין זה צורת סתומה אלא פתוחה צריכה תשעה אותיות ועוד כיון דלמד הב"י החלוק בין פסוק לפסוק לא מזיק משיור הסופרים שמשיירים לפעמים בסוף השיטה מפני שאין רוב התיבה יכולה לכתוב ולפעמים מזדמן תיבה גבי עשרה תיבות וא"כ משייר לפעמים ריוח לבסוף נ"ד תיבות ולא פסיל א"כ ה"נ בנידן דידן אם ימחקו התיבות בשיטה שניה ויכתבו בסוף שיטה ראשונה א"כ בפרשת ואתחנן שימחקו אנכי לא יהי' חלוק בין תיבה לתיבה אלא ארבע אותיות ובפרשת דברים שימחקו ויאמר ויכתבו בראש השיטה אף שיהי' פנוי כמו חמשה אותיות הא כבר הוכחנו שהסכימו כל הפוסקים שבראש הפרשה אף אם נידון כפתוחה צריך לשייר תשעה אותיות וכל פחות מזה לא הוי כשיעור פרשה וכשר אפילו באמצע הפסוק ושעת הדחק שאני וכן תעשו הלכה למעשה וכל כי האי מילתא לאמרו משמאי וה' ינחני בדרך אמת וישר. כ"ד הטרוד בלימודו מאיר: שאלה כה ביום כפור שנת תפ"ט אירע שהכריז השמש מפטיר בעד ג' זהו' שנתן ראובן ואח"כ הוסיף השמש והכריז ד' זהו' שעלה בדעתו ששמעון מוסיף ורוצה לקנות המצוה בעד ד' זהוב' וכשבא השמש לשאול לשמעון למי רוצה לכבד השיב שמעון שמעולם לא יצא מפיו שרוצה להוסיף וגם לא רמז לו ברמיזה שרוצה להוסיף רק השמש טעה וסבר שהוא מרמז לו שרוצה להוסיף סך שלשה זהו' ושלחו הגבאים שראובן הקונה ראשון יחזיק המצוה בעד ג' זהו' והשיב ראובן מאחר שלא נשאר לי בסך ג' זהו' וכשהכריז השמש בעד ארבעה זהו' כבר הסחתי דעתי ועקב רוח אחרת כי שלא לקנות המצוה בסך הנ"ל ושאלו הגבאים וביום הקדוש כזה לא יוכלתי לחקור אם האמת עם שמעון שלא רמז להשמש שרוצה ליתן ד' זהו' ולגזור על ראובן שיקיים כל היוצא מפיו ולא ישוה נפשי' הדר"נ לא רציתי כי קרוב הי' הדבר בעיני שלא יציית כי אם ע"פ גזירת עונש וביום הקדוש כזה אמרתי דינו לבוקר משפט וצויתי שיכריז השמש פעם שני' מפטיר ומה שיפסיד הצדקה יקוב הדין ההר אחר יו"כ: והנה כבר הורה זקן כיוצא בזה בתשובת צמח צדק בסימן ע"ב והביאו המג"א בא"ח ס"ס קנ"ד וז"ל אחד רצה ליתן בעד המצוה עשרה זהו' ואחד נתן ט"ו זהו' ואח"כ חזר השני חייב הראשון לעכבו בעד עשרה זהו' כ"כ בצ"צ ומביא ראיה ממתניתן פרק ח' דעירכין ולא נהגו כך עכ"ל וצריכין אנו לדעת למה לא נהגו כך ובאמת לדין יש תשובה שהרב בצ"צ מביא ראיה מפ' ח' דעירכין בדין פדיון הקדשות תנן אחר אומר הרי הוא שלי בעשר סלעים ואחד אומר בעשרים ואחד אומר בשלשים ואחד אומר בארבעים ואחד אומר בחמשים חזר בו של חמשים ממשכנין אותו מנכסיו עד עשר וכו' חזר בו של עשר מוכרן אותו בשווין ונפרעין משל עשר המות' ולמד הרב בצ"צ דאית לן למילף דין צדקה מדין הקרש וכיון שזה אחת ליתן מאה שוב אינו יוכל לחזור בו וממשכנין אותו על מאה יעוין שם באורך ולפי עניות דעתי איכא לפקפק בנידון זה מתרי טעמי כאשר אפרש חדא דהא בפ"ק דקדושין דף כ"ט תנן רשות הגבוה בכסף כו' אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ומפרש בגמרא כיצד אמירה לגבוה שור זה עולה בית זה הקדש אפילו בסוף העולם קנה כו' משכו במאתיים ולא הספיק לפדות עד שעמד במנה נותן מאתיים מ"ט שלא יהי' כח הדיוט חמור מהקדש והקשו התוספת וז"ל וא"ת תיפוק ליה מטעם דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט וכיון דמשכו במאתיים אינו יוכל לחזור וי"ל כיון דבטעות הי' שלא היה סבר שישתנה השער לא הוי כמסירה להדיוט והקשו התוספת מעובד' דיוסף בן יועזר בפ' יש נוחלין דף קל"ג דאמרה אשתו לא תשיימה את דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמאי הא שומא בטעות הוי ותירצו דהתם כששם אותו בפחות משווי' מתכוון לוותר להקדש א"כ שייך לומר אמירתו לגבוה כמחירה להדיוט אבל הכא לא נתכוין לוותר כשמשכו בר' שכך היה שוה באותו שעה ולא שייך אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט עכ"ל והתוספת י"ט בפ' המשניות בקדושין הקשה על האי ברייתא דאיתא שם אמירתו לגבוה כיצד שור זה עולה תימא דהא במקח וממכר נמי משכחת לי' כדתנן במשנה ב' פ"ח דעירכין אמד אחד הרי הוא שלי בעשר וכו' שנמצאת למד דבדיבורו בעלמא נתחייב להקדש וכו' ומיהו בזה כתבו התוספת דלא שייך למימר אמירתו לגבוה אלא כששם הדבר בפחות משוויו שמתכווין לוותר להקדש בכי הא שייך לומר אמירתו לגבוה וכו' אבל כשמוכר הדבר בשוויו לא נתכויין לוותר כלל לא שייך אמירתו לגבוה ולא יתחייב באמירה כנדר ולפ"ז מתניתן דעירכן דווקא כשנראה שמתכוון לוותר היא שנוי' וצ"ע ולהמגיד בפ' ט' מהלכות מכירה הא דעירכין מדבריהם שהיא שהחמירו לחייב בדיבור בעלמא שאין זה כנדר גמור ולפ"ז אתי שפיר דברייתא מפרשא למתניתין שאומר שור זה עולה הוי נדר גמור והוא דין תורה כמו רשות הגבוה בכסף שהוא ג"כ דין תורה והכסף משנה כתב שם דדברי התוס' יותר נכונים אבל לדעתי צריכן לדחוק במתני' דעירכין עכ"ל ואני אומר דאין זה דוחק דהא איכא למידק במתני' דלמה לתנא למינקט כל הך בבא מעשר עד חמשים ואין לומר דבא להשמיענו לדיוקא דדווקא כשחזרו בזה אחר זה אבל חזרו כולן כא' משלשין בניהם וכמו שמפרש הרב מברטנורא מ"מ ה"ל עד שלשים אלא ע"כ דאשמועינן שהפליגו בכדי שאין הדעת טועה וקתני אחד אמר בעשר סלעים דומי' דאחד אמר חמשים שע"כ הפליג בכדי שאין הדעת טועה אף מי שאמר עשר נמי ידע שלא שוה אלא חמש וויתרו להקדש ולכך קנה הקדש בדיבור בעלמא ולפ"ז אין הנידון דומה לראיה דהא לפי התירוץ התוספת אפילו לא נשתנה השער כיון שלא נתכוון לוותר להקדש לא קני הקדש וק"ו היכי שנשתנה השער כי הכי שידוע שכל הסחור' לאחר שיחזור הקונה במקחו הוא מזדלזל והכא כשלא רצה ליקח כפי שהוסיף השמש ז"ל המצוה וא"כ לא קנה ההקדש וגם ראובן לא וויתר כלל להקדש דעכשיו שאנו קונים המצות והמצו' אין שומתן ידוע שיהיה שוה לכל אדם אלא כל אחד קונה כפי אשר תשיג ידו העשיר לפי עשרו וכל מה שנותן עבור המצוה לפי אומדן דעתו לדידיה שוויה או שרוצה לעלות בעצמו לתורה ולברך בתוך קהל עם קדוש ביום הקדוש או שרוצה להתכבד במכובדי' וניחא ליה בהכי בדמי המקח שהוא פוסק אם כן לא וויתר משלו לצדקה אלא פסק דבר ששוה לו ואינו קונה באמירה ואינו דומה למעשה דיוסף בן יועזר דהתם היה המרגליות שוה לכל אדם יותר ממה שפסק הוא וויתר מיד להקדש ושייך למימר אמירה לגבוה אבל הכא לא וויתר אלא דאצלו היה שוה המצוה שלשה זהו' וא"כ לא קנה בדיבור בעלמא וההיא דעירכין נמי ע"כ בכי האי גוונא מיירי כמו שכתב בת"י בפרק קמא דקדושין הא חדא ועוד יש לפקפק על גוף הנדון מנ"ל ללמוד צדק' מהקדש ואם אמנם שפסק כן בי"ד ס"ס רנ"א סעי' י"ג האומר חפץ פלוני אני נותן לצדקה בכך וכך והוא שוה יותר אינו יוכל לחזור בו אבל אם לא היה שוה יותר ואחר כך הוקר יוכל לחזור בו ופסק זה הוא מהגהות אשר"י בפ' י"ג וכתירוץ התוספת הנ"ל ובאמת התוספת לא כתבו כן אלא גבי הקדש אבל גבי צדקה מנ"ל דילפינן צדקה מהקדש דבח"ת סי' רי"ב הביא בש"ע בשם תשובת הרא"ש דאע"ג דכתיב כל נדיב לב עולות חולין מקדשים לא ילפינן והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית אלא לצדקה ועיין בב"ח בא"ח סי' קס"ב ובספר ב"ה בי"ד סי' רנ"ח מה שרצו לישב דברי הרא"ש ומהרש"ל בים של שלמה בפ"ק דב"ק דין יוד ובסוף פ' החובל הביא בשם כמה גאונים במעות צדקה כל דין חולין יש לו וכן פסק הש"ע בח"מ סי' צ"ה הרי יש לנו עמודי עולם דלא ילפינן צדקה מהקדש ופשיטא לדעת הרב המגיד שההיא דעירכין מדרבנן הוא דתיקנו והבו דלא לוסיף עלה דדווקא בהקדש ולא במעות צדקה וכל שאינו חייב מחמת נדר אין לחייבו מחמת דיברו ובפרט להוציא ממון יוכל המוחזק לומר קים לי כהך פוסקים דלא ילפינן צדקה מהקדש ומנהגו של ישראל תורה דלכך לא נהיגין כדעת צ"צ כמו שהעיד במג"א ס"ס קצ"ה מיהו נראה כל היכי שהוא פסקו בעשרה ולא הוסיף עליו אחר אינו יוכל לחזור ובזה נוהגין לגבות ממני