פנים מאירות חלק ב כד

אין כאן דאדם יכול להתחייב עצמו בדבר שאינו חייב דומה למה שכתב הרמב"ם הביאו הטור ח"מ סימן ר"ז וז"ל מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעת עצמו כשיהיה לך מעות הביאם ואבי אחזיר לך קרקע תנאו קיים והלוקח אוכל פירות ואין זה אבק ריבית שהרי מדעתו חייב את עצמו לתנאי זה ותמהו הטור יעויין שם והסכימו המפרשים בישוב הדברים שכיון שלא היה מוכר בתנאי אלא שלאחר שנגמר המקח הוא שהתנה כן ואלו לא רצה להתנות כן המכר היה קיים עכ"פ אלא מדעתו הוא שחייב עצמו הוי כאלו היה שלו מעולם והתנה עם זה בקנין למכרו לו כשיביא לו מעות דתנאי קיים ומותר לאכול פירות עד שיבא הלה דמים וכן פסק בש"ע שם סימן ד' עיין בסמ"ע הרי להדיא דאף אם התנה בשעת מכר לדעת הרמב"ם הוי ריבית קצוצה אפ"ה כי נגמר המקח בלי שום תנאי יכול כל אחד להתחייב במה שירצה: א"כ בנידון דידן נמי אף אם נימא אם בשעת מכר הש"ח התנה המוכר שמקבל עליו אחריות המבטל המקח ונעשית הלואה והוי ריבית קצוצה מ"מ אם מתחייב מדעת עצמו לאחר גמר הקנין דאף אם לא קיבל אחריות היה המכירה מכירה אם כן מה שנתחייב אחר כך ונתן ל' ח"כ על בטחון אחריות מרצונו נתחייב לו מוכר והוי כמו שחייב לו כותי חוב השטר ובא ישראל אחד ונתערב בקנין שיהיה לו באחריות באם שלא ישלם לו הנכרי קרן וריבית שהוא מחויב לשלם באופן שיתבע לכותי תחילה דמותר ואף שכתב רמ"א בי"ד ס"ס ק"ע דאם היה לישראל משכון או ערב ובא ישראל אחד וערב לו דצריך לשלם לו כל הקרן והריבית שעלה עליו עד אותו היום אבל לא ריבית שיעלה עליו מכאן ואילך וכתב הש"ך אפילו קנה מידו הנה כד דייקא שפיר נתן מקום לטעות בדבריו דהתם מיירי דווקא בערב דשלוף דוץ שהם תובעי' הערוב תחילה וכן הביא הטור בשם הראב"ד דאם קיבל עליו שלא לתבוע הערב תחילה אע"ג דכי לית ליה לכותי שקול קרן וריבית מישראל שרי והביא הב"י שם דלראב"ן פטור מריבית משום דהוי ערב שלא בשעת מתן מעות לגבי הריבית ולדבריו אם התנה לשלם לו הריבית חייב לפרוע לו וראב"י חלק עליו ואומר דאפילו קנה מידו פטור משום דכיון דכותי בתר ערבא אזיל אם כן יאמר הכותי לשמעון תבע מראובן הערב שלך והוי ליה כאלו הלוה שמעון לראובן עצמו וכתב הב"י משמע דס"ל לראב"י כהרשב"א דערב דידהו הוי ערב דשלוף דוץ כו' אם כן היכי שיוכל לתבוע מאיזה מהם שירצה מודה ראב"י דאם קנו מידו חייב דהא לא מצי כותי למימר לשמעון תבע מראובן דהא במלוה תליא מילתא מאיזה מהם שירצה יפרע וכתב בת"ה דגם לראב"י אי יהיב הכותי הריבית מותר לקבל הריבית מישראל אם יש ללוה ממה לפרוע וכתב עוד בשם הגהות אשר"י מכאן כתב ראב"י אם הישראל פדה לכותי משכון כו' ואם פדה את הערב כותי ונתערב ישראל במקומו בזה יש להסתפק עכ"ל וכתב הב"י ואם בריבית שכבר עלה היא תימא אמאי נסתפק אלא בריבית שלא עלה קא מיירי ומספקא ליה אי אמרינן כיון דה"ל ערב כתפוס משכון דמי וכיון שפטרו על ידו חייב לשלם לו בכל מה שפטר או דילמא בערב לא הוי תפוס כל כך כמו במשכון כו' אי נמי כמה שעלה מספקא ליה אם יגבה ממנו מיד כשם שהיה יכול לגבות מערב כותי אף על פי שלא יתבע הלוה או דלמא כיון שערב זה ישראל לא נתחייב לו אלא בדין ישראל שאינו גובה מערב עד שיתבע הלוה תחילה עכ"ל הרי להדיא דלישני התירוצים לא דן שם אלא שאם חייב לשלם לו הערב בלתי שיתבענו ללוה תחילה כמו במשכון אבל היכא שאינו תובע לערב תחילה כמו עכשיו בדיניהם כמו שכתוב הטור דהאידנא אפילו סתמא ככתוב דמי שהרי הן דנים כדינינו א"כ היכי שקנו מידו שערב לו גם על הריבית אלא שלא יתבענו לערב תחילה שרי וכתיבת חילוף כתב שנתן כלב הוי כקנין אף שהתחייב ליתן משלו הפירות אחר כלות כל ששה חדשים מימ ביד המלוה לתבוע לכותי תחילה ולדעת הרשב"א ולשאר פוסקים ס"ל בזה מותר ואינו אסור אלא בערב שלוף דוץ דהיינו שהמלוה אין לו כח כלל לתבוע את הלוה ויכול לדחותו אצל הערב אע"פ שיש לו לשלם ולדעת רש"י ס"ל לחומרא דאין מותר לישראל להיות ערב בעד כותי אלא דווקא אם קיבל עליו המלוה שלא לתבוע הערב כלל אלא עד שלא ימצא נכסים ללוה אבל אם יש לו רשות ג"כ לתבוע את הערב אע"פ שיש נכסים לכותי הלוה אסור וכיון שבנידן דידן יש רשות למלוה לתבוע לישראל אחר כלות כל ששה חדשים אם כן אסור ולענין דינא כתב הב"י דלכתחילה מורין כדעת רש"י ובדעבד היכי דקיימא זוזי שבקינן להו כדין הספיקות שהמוציא מחבירו עליו הראיה ואם כן ה"נ בנידון דידן ואף לדעת רמ"א שכתב בד"מ וז"ל ונראה דאף אם לא היה ספק אין מוציאין ממנו דלא גרע מאבק ריבית מ"מ נראה דיש נפקותא בנידון דידן דכל אבק ריבית בעינן שיתן לו מדעתו אבל אם טעו הדיינים והכריחו לשלם יוצאת בדיינים כמו שנזכר בסימן קס"א ס"ד וא"כ בנ"ד מה שעשה ע"פ ערכאות ונתן הלוה כפי פסקם שני חלופי כתבים מסך כ"ד אלפים נעשה שלא ברצונו דהא הטעם דמחילה אין צריכה קנין משום שמוחל מדעתו אבל פשרה צריכה קנין משום דע"פ הדיינים מוחל לו ואף אם נאמר דהקומפורמיס הוי כקנין וגם שקיבל וחתם השטרות ע"פ הערכאי ומבואר בח"מ סימן ר"ב סעיף ג' דאם קיבל הנתבע גזירתם ועשה שטר ע"פ כו' אינו יוכל לחזור מ"מ באיסור ריבית בדינן דידן לית ביה מששא דאפילו דיין ישראל שטעה בזה מפקינן מיניה ק"ו לדייני כותי ואף דקנו מיניה אינו עושה מרצונו אלא קנו מיניה שמוכרח לקיים בע"כ מה שפסקו הם ונעשה הכל שלא מרצונו ואף לדעת דסברי דהוי אבק ריבית יוצאת בדיינים אלא דכאן יש לומר דלא הוי אפילו אבק ריבית לדעת הרשב"א וסייעתו דדוקא בערב דשלוף דוץ אסור וכיון שהיה ביד ישראל לתבוע איזה מהן שירצה לא הוי אפילו אבק ריבית והכריע הב"י האמת ספיקא דדינא אמרינן כל היכא דקיימא זוזא שבקינן להו ואף דקי"ל דשטר לא הוי כגבוי מ"מ יכול לתפוס למשכון וימכור לאחרים עד שיתן את שלו: ואגב דאיירינן בזה תמה אני על הט"ז שרוצה לישב דברי הר"י קורקיזא וכתב שהטור ס"ל כהפוסקים צד אחד בריבית אסור דאורייתא וכהפוסקים שכתב הב"י בסי' קע"ב וקע"ד דהיינו במכר לו שדה כו' ותמה אני דהא הטור כתוב בפי' בההיא מעשה דאת ונוולי אחי דלא הוי אלא אבק ריבית וה"ה במכר לו שדה ואמר כשיהי' לי מעות תחזור לי לדעת הטור לא הוי אלא אבק ריבית ונחזור להנדון שהתחלנו שאם קנה הלוקח הזה הש"ח של כותי ואחר זמן מה קיבל עליו המוכר אחריות בקנין והוי כערב עבור הכותי הלוה לישראל המלוה והיה רשות ביד המלוה לתבוע מאיזה מהן שירצה הוי ספיקא דדינא וכל מה שנתן אין מוציאן מידו ומה שעדיין לא נתן אין מוציאין ואף שבכאן היה הלואה תחילה והוא מכר לו אח"כ הש"ח אין זה אלא הערמת ריבית ולא הוי בכלל ר"ק וריבית דרבנן: אבל נראה דאף האמת עם יהושיע שהיה אוכר מ"מ כיון דבכתב של כותים לא נזכר משמעות הלשון שנתן לו גוף הנייר וכל שעיבודי' אלא לשטר ראי' כתוב לו שיהי' ידו כידו לגבות בו ובכתיבה כזו אפילו בשטרי ישראל לא קני ואפילו אם היה מקבל פירות מן הכותי מטעם דעיקר הממון ברשות מוכר וזכי המוכר בריבית ודמי למי שיש לו מעות בידי כותי ואמר לכותי תן עבורי ריבית לישראל המלוה ואפילו לדעת הפוסקים דס"ל דכל שנתבטל המכר ואכל הפירות מן המכר לא הוי אלא אבק ריבית מ"מ סוף סוף מטעם מחילה בטעות צריך להחזיר כמו שכתבנו לדעת התוס' והרא"ש ותלמידי הרשב"א דהוי כמו שמצוה ליתן לחבירו חפץ וסבר שהוא שלו ונמצא שאינו שלו דחייב להחזיר וק"ו כאן שהיה תחילה הלואה ונתן לו מכיסו ומכספו כל ששה חדשים הפירות ולא קיבל מהכותי כלום דהוה ר"ק כמו שדן מהר"ם ונזכר בתשובה דשייכים לספר משפטים סי' ס"ו והבאתי לעיל בקצרה ואין לומר כיון דבשעת הלואה ראשונה לא התנה וא"כ הוי כריבית מאוחרת גם זה אינו דהא הסכימו רוב הפוסקים רובם ככולם דריבית מאוחרת אלא אם נתן לו בשעת פרעון דינר יותר מדעתי' דנפשי' אבל בעוד מעותיו בידו ואנחנו ידענו דבשביל זה הרחיב לו זמן פשיטא דהוי ר"ק ולפ"ז אין אנו צריכין להשיב על השגות יהושיע שהוא מכר הלוא כבר כתבנו דאף אם יהבינא ליה טעותי' מ"מ לא הועיל כלום כיון דלא נכתב קני לך איהו וכל שעיבודי' לא קני וכל היכי דלא קני הוי ריבית קצוצה ואין לו אלא מענה כיון שלא היה חפץ הלוה בבת יעקב לדון בדיני ישראל מ"מ בשביל זה לא ספינן ליה איסור ריבית ועי' בח"מ סי' כ"ו מה שכתב הב"י בשם מהרי"ק ועי' בד"מ ותראה שדברי הסמ"ע שם מגומגמי' ובנ"ד שלא הפסיד דמוציאין מידו כל מה שיש לו זכות ע"פ דין ישראל ואם נאמר שקשה גזל הנאכל ובפרט בסך גדול כזה להפסיד למלוה שהי' מעותיו בטילות זמן ארוך כזה כבר נאמר בריבית אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים ופירש"י ע"מ שתקבלו מצותי אע"פ שהן כבידות ואין אני רואה שום זכות למלוה אם לא מצד דין דמלכותא כיון שציינו לו הפתקאות ע"ש קני ע"פ דיניהם וזה קשה עלינו לבטל דין תורתינו הקדושה ועוד לפי משמעות הלשון משמע שקיבל מיד בשעה המכר אחריות ונתן לו ח"כ ואף שיש לומר שנתן לו עבור טעמים אחרים ולא בשביל אחריות מ"מ איכא למיחוש שמא יפול קמי יתמי עיין בתשובת ב"ח סי' ל"ג ע"כ אומר אני ת"ח מרבים שלום ושלום על דייני ישראל עליהם מוטל הדבר על לב שניהם שיעשו לפנים באופן כל מה שנתן לו מעצמו שימחול לו במחילה גמורה וכזה מהני מחילה לריבית שכבר נתן ומה שעדיין לא נתן ונתחייב ע"פ ערכאות ונתן ח"כ על זה כיון דנראה לעיני כל שעשה זה בע"כ לא הוי מחילה ימחול לו המלוה ויקוימו בין שניהם אל תקח מאתו נשך וחי אחיך עמך בעה"ז ובעה"ב לעולם שכולו ארוך ומה שכתב מכ"ת מדין מבטל כיסו בשם המרדכי עי' בחו"מ סי' רצ"ב מה שכתב הש"ך בשם רש"ל ומכל הפוסקים משמע דווקא אם רוצה ליתן אין כאן איסור אבל אינו חייב ליתן ובי"ד ס"ס ק"ס הביא הב"י תשובת הרשב"א וגם בטורי' חדשים דפוס ברלין בסי' קע"ז נרשם בשם בד"ה ג"כ ההיא תשובת הרשב"א וכולם בסגנון אחד מתנבאים דאין כופין אותו ליתן ריבית במבטל כוסו וכל זה שכתבתי לתוך השלום לעשות לפנים משורת הדין אבל לדינא ברור הדבר כמו שכתבתי וה' ינחני בדר"א כ"ד הדבוק לו מאח ד"ש מאיר בהר"ר יצחק: שאלה כג או"ח סי' תקס"ח הביא הב"י הגהות מיימוני בפ"א פסק הר"ם כשמתענין בה"ב אחר החג או אפילו בעשרת ימי תשובה ואירע