פנים מאירות חלק ב כב

והנה הרשב"א כתב דאפילו אחריות הריבית קרוב הדבר דמותר באחריות מכירות הקרקע שמקבל אחריות קרן ושבח אלא שהרשב"א החמיר מטעם תנאי שהתנה באם שלא ישלם לו הכותי שישלם לו הוא תנאי זה מבטל המקח וי"ל דהרשב"א ס"ל דגם במוכר שדהו כל שהתנה תנאי שע"י התנאי מבטל המקח כמו כשיהי' לי מעות תחזור לי דהוי ריבית קציצה אבל לדעת התוס' והרא"ש וסייעתם דס"ל דאף תנאי מבטל מקח מ"מ לא הוי אלא אבק ריבית וכן במשכנתא בלא נכייתא אף באתרא דמסלקי לא הוי אלא אבק ריבית אף שהלוה מקבל עליו כל אחריות וא"כ ק"ו במכירה דכל הפירות שאכל דלא הוי אלא אבק ריבית ואין לומר דשאני משכנתא דלא נכנס לאחריות אלא עבור קרן אבל בנידן דידן נכנס לאחריות גם עבור פירות וי"ל דכ"ע מודו דהוי ריבית קצוצה וראיה ממה שכתב הטור בסי' קע"ב על דברי הרא"ש שנוהגים האידנא שראובן ממשכן בית לשמעון ולוי שוכרו משמעון וראובן נשאר בבית ופורע השכירות לשמעון ע"י לוי וכתב א"א הרא"ש בתשובה אני אוסרו אבל ריבית קצוצה לא הוי כיון שלא פסק לו הריבית וגם אם יפול הבית או ישרוף יפסיד שמעון וכתב הטור ולא ברירי לי האי טעמא שכתב אם יפול הבית או ישרוף יפסיד שמעון מעותיו שכיון שכתב לו אחריות על נכסיו ודאי לא יפסיד מעותיו ואף שהב"י רוצה לישב תמיהתו דכוונת הרא"ש דיפסיד מעותיו על דמי נכייתא ואם בלא נכייתא מיירי מ"מ מפסיד מעותיו מלשאת ולתת בהם מ"מ נשמע דאם מקבל עליו גם אחריות הפירות אף אם יפול או ישרוף יתן לו שכירות במלואו וטובו הוי ר"ק ואם כן בנידון דידן שקיבל אחריות גם על הפירות ומחויב לגאול אחר שתי שנים דהוי ריבית קצוצה וע"כ הרשב"א לא קאמר דאפילו אחריות הריבית מותר באחריות מכירות קרקע שמקבל האחריות העמל ובשבח היינו לפי מאי דס"ד שם דמכירה הוי מכירה אבל לבתר דמסיק דתנאי מבטל מכירה ונעשית הלואה אם ערב לו בעד הפירות יש לומר אליבא דכ"ע הוי ריבית קצוצה ודומה למש"כ הטור בסימן קע"ב בשם הרמ"ה דאם הלוה נתן משכנות בקרן ושוכר בפירות דהוי ריבית קצוצה ואף שיש לחלק דבנידון דידן מתחילה מכר לו במכירה גמורה בלי אחריות וקני הלוקח הש"ח לגמרי ואף שע"י שאח"כ ויתר לו אחד מעשרה למאה כדי שיקבל המוכר אחריות אין כאן איסור דהא מותר ליתן לאדם זהב אחד כדי שיקבל אחריות על סחורתו כמו שנזכר בס"ס קע"ג דמותר ליתן כ' דינרים למי שיבטיח מאה שיש לו בספינה זה אינו דהא דהכא לא הבטיח לו משלו כלום אלא מפירות של מוכר דהגע בעצמך דאם השכין לו בית ואמר אף שנותנים עשרה זהובים שכירות לשנה תן לי תשעה ותקבל אחריות הקרן והשכירות באם שתשרוף הבית שתשלם לי הקרן ושכירות תשעה זהו' דזה הוי ר"ק ואפילו אם יתן לו מכיסו א' זהב נראה דאסור כמו שכתב הט"ז בסי' קס"ז דאסור ליתן ללוה איזה מתנה שילוה ממנו בריבית ואם יקבל המתעסק תכף אחריות יהיו המעות הלואה בידו מ"מ נראה דעדיין יש לחלק דהתם הלואה וגם לבסוף נעשית הלואה ביד המתעסק אבל הכא שמכר לו תחילה הש"ח הוי דומיא למשכון של כותי דאם מכרו לו המלוה ראשון מותר לו לקבל אחריות על המשכון כנזכר בסי' קס"ט סעיף י"ח בהג"ה אף דלא דמי לגמרי דהתם מקבל אחריות על גוף המשכון ומתנה שומר חינם להיות כשואל אבל הכא מקבל אחריות על הלואה גופיה באם שלא ישלם הכותי שהוא ישלם ונתבטל המקח ונעשית הלואה מ"מ נראה דלא הוי ריבית קצוצה וכן כשדקדק בדברי הרא"ש תראה דתרי טעמא קאמר דלא הוי ד"ק חדא כיון שלא פסק לו ריבית על הלואה וגם אם יפול הבית וכו' והטור תמה על הטעם השני אבל מ"מ טעם הראשון נמי איכא דהא כתב שלא פסק לו הריבית על הלואה משמע דכי לא פסיק ליה בשעת הלואה לא הוי ר"ק וכן כתב הב"י על מה שכתב הטור בסי' קע"ב וז"ל וכל שכן מה שנוהגין עתה שהלוה נותן משכנות בקרן ושוכר בפירות דהוי ריבית קצוצה וכתב הב"י היינו דווקא כי אתנוה הכי או שהלוה אדעתיה דהכי כו' אבל כי לא אתנוה בהדי' וגם לא אע"פ אדעתא דהכי לא הוי ריבית קצוצה ועיי' מה שכתב הב"י ריש סי' קס"ד: וכן מוכח עוד מדברי הב"י שכתב בסי' קע"ב וז"ל תשובת הרשב"א ראובן משכן כרם לשמעון שיהיה הכרם תחת יד ראובן ובתנאי שיתן בפירות ק"ק דינרים לשמעון כו' דמסתברא בענין זה שהיה משכונה סתם כו' וכל שכן אלו שהתנו מתחילה שיעמוד הכרם ביד שמעון שהתנה מתחילה ויתן בפריו ר' דינרים דלכ"ע ר"ק הוא הרי שנתן הרשב"א טעם דלהוי לכ"ע ריבית קצוצה משום שהתנה מתחילה שיתן בפריו ר' דינרים אבל אי לאו האי טעמא אף שהיה ר"ק אליבא דהרשב"א וסייעתו מ"מ לדעת התוספת והרא"ש וסייעתם אם לא התנה מתחילה ואף שאח"כ מתבטל המקח לא הוי אלא אבק ריבית ואף שמקבל אחריות אח"כ על הקרן והפירות דומה דמשכנתא דכרם דאי לאו האי טעמא דאתנוה מתחילה לא היה ר"ק אליבא דכ"ע אם מכר לו מתחילה סתם ש"ח של כותי מותר לישראל אחר להיות ערב בעד הקרן להריבית לכל הדעות אם זקפן במלוה עם העכו"ם שלא ידחנו אצל הערב ואם כן באותן פיתקן של הכותים דרך התגרים כל מי שיכתוב על שם האחד לגבות בו אין הלוה יכול לדחותו ואם אין לו לשלם מותר לקבל ערבות ואחריות הקרן והפירות מישראל וכן הביא הב"י בסי' קס"ט בדין חובות של אשראי בשם הר"ן וז"ל והר"ן כתב וי"א דשרי משום דכיון דדינו של לוקח לתבוע לכותי תחילה הוי ליה מוכר זה כשמקבל עליו אחריות כערב כו' ואף לדעת הת"ה שאם מכר ש"ח הכותי לחבירו אסור להבטיחו מן הקרן דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד מ"מ נראה דלא הוי אלא א"ר וכל זה אם היה הקונה הלוקח הש"ח בקנין גמור: אך דבר זה צריך תלמוד ותחילה צריכין אנו לבאר דברי הרא"ש מה שכתב על האי דרבינא באת ונוולי דעביד רבינא עובדא ואפיק ארעא ופירו וז"ל אע"ג דהוי בעי לומר דהוי ריבית קצוצה לא מטעם זה אפיק אלא משום דהוי מחילה בטעות דהוי כמצוה את חבירו ליטול חפץ מרשותו או נותנו לו וכסבר שהוא שלו ונמצא שאינו שלו עכ"ל ולכאורה איכא למידק למה הוצרך הרא"ש להאריך בדברים אלו דדברים אלו לקוחים מדברי התוספת והתוספת בפ' הריבית דף ס"ז ע"א כתבו בקיצור ד"ה פרי וז"ל וצ"ל טעמא דרבינא משום דהוי מחילה בטעות ולא הוי מחילה ודווקא בזבינא אפיק רבינא פירי ולא בהלואה עכ"ל והרא"ש האריך בנתינות טעמי' אלו אלא נראה שהרא"ש בא לתרץ שלא תפרש כוונות התוס' כמו שהבין בעל מלחמות ה' בדברי בעל המאור שרצה ג"כ לומר הא דרבינא אפיק פרי מטעם מחילה בטעות והשיג עליו בעל מלחמות ה' וז"ל אמר הכותב אין זה תירצא דשמעתא אלא עירבוביא דשמעתא דההיא איתתא לאו בטעות אכלה דהא ידע איהו דאי הוי ליה זוזי אהדרי וכי לא הוי ליה אכלה פירות לדעתיה והבין בעל מלחמות הא דקאמר בעל המאור דרבינא אהדרי פירי מחמת מחילה בטעות משום דס"ד דהמוכר שהיא אינו מחויבת להחזיר ע"פ הדין משום דלא התנה השליח בפירוש שמחויבת להחזיר לו אלא אמר את ונוולי אחי תתפשרו בטוב ולכך הקשה לסברתו דהא ידע איהו ר"ל המוכר דאי הוי ליה זוזי אהדריה וכי לא הוי ליה ר"ל כל זמן שלא היה למוכר מעות אכלה פירות לדעתיה ר"ל שנתרצה בזה כל זמן שלא יביא להמעות שתאכל היא הפירות: אבל לבבי לא כן ידמה בדברי הרא"ש דבוודאי כל אבק ריבית שאינו יוצא בדיינים הטעם משום דנתן לו מדעתו במתנה בנפש חפיצה ולכן פסק בש"ע בי"ד בסי' קס"א ס"ד דאם טעה הדין ישראל והכריחו לשלם אבק ריבית יוצאת בדיינים משום דלא נתנו לו מדעתו וא"כ במלוה על שדה ואמר ליה אם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי הוא שלי דאם לא אמר לו מעכשיו דלא קנה ואח"כ הדר ארעא והדר פירי ופי' הרא"ש אותן שאכל אחר ג' שנים מפני שהיו בטעות שהיה סבר שכבר נחלט למלוה כשלא קיום תנאו וכיון דע"פ הדין אסמכתא לא קניא לכך הדרה ארעא ופרי אבל אותן פירות שאכל תוך ג' שנים ידע הלוה שהשדה אינו אלא בתורת משכון גבי' דהא כל אימת שירצה יכול לסלקו ונתן לו מדעתו הפירות ולא הוי אלא א"ר ואין מוציאין וא"כ יקשה על הא דאת ונוולי אחי דהא ידע שיוכל לסלקו בזוזי וא"כ אין זה מחילה בטעות ולכך מפרש דזה גרע מהלואה משום דהתם ידע שלא היה לו אלא בתורת הלואה ונתן לו מדעתו אבל בזבינא היה סובר המוכר שכל אותן שנים שאינו נותן המעות הוי מכירה גמורה ביד הלוקח ולכך ניחא ליה שיאכל הפירות וזה הוא בטעות כיון דאיגלאי מילתא למפרע דלא הוי מכר אלא הלואה ואלו הוי ידע הלוקח שנעשית מיד הלואה לא היה מניחו לאכול ומתחילה היה סבר שבתורת מכר אכל ולכך כתב הרא"ש דהוי כמניח את חבירו ליקח חפץ מרשותו או נותנו לו וסובר שהוא שלו ונמצא שאינו שלו ואם היה יודע ששלו הוא לא היה נותנו וכן נמי בזבינא אם היה יודע שאין המכר מכר אלא נעשית הלואה לא היה מניחו לאכול הפירות ומפקינן מיניה מחמת מחיל' בטעות ולכך כתבו התוס' דווקא בזבינא אפיק רבינא הפירות ולא בהלואה ר"ל במשכנתא אבל בזבינא אפי' בההיא דמוכר לו שדהו ואמר לכשיהי' לי מעות תחזור לי אף דידע בודאי שמחוייב להחזיר מ"מ כיון דטעה דסבר דיכול למכור באופן זה וכיון שנודע שאי אפשר למכור באופן זה הוי מחילה בטעות והוי כמו שמצוה לחבירו ליקח חפץ והיה סבר שהוא שלו ואינו שלו וזה הי' כוונות בעל המאור דוק ותשכח בדבריו כוונה זו ולפ"ז ניחא נמי דרמ"א לא הגיה בסימן קע"ב גבי מכר על דברי המחבר ש"ע אלא בסי' קס"ד בהלואה על שדה ואמר אם לא תשלם לי מכאן ועד ג' שנים משום דהתם יש נפקותא בדין דלדעת התוספת והרא"ש בהלואה דידעו ומחל לא הוי אלא אבק ריבית ואין מוציאן אבל בזבינא ליכא נפקותא לדינא דאף להתוספת והרא"ש מפקינן מיניה משום מחילה בטעות ולכך לא הגי' שם והש"ך כתב שסמך עצמו אמה שכתב לעיל אבל לפי מה שכתבתי ניחא דבכיון לא הגיה כאן דלפי הבנות הש"ך קשה למה כתבו התוס' דבזבינא אפיק רבא פירות ולא בהלואה הלוא בזבינא היכי דברור לו למוכר שיחזירו לו הקרקע כשיביא מעותיו נמי לא אפיק אלא ע"כ כדאמרן ועיי' בסמ"ע ס"ס קפ"ב: והנה קודם שנברר אם קנה גוף השטר נברר תחילה אף אם נימא דקנה השטר אם קנה הריבית דמדברי רמ"א בחו"מ סי' ס"ו סוף סי' ל"ב שפסק במכר לו ש"ח של כותי ומחלו צריך לשלם לו אף הריבית שעלה עליו וכתב הש"ך דברי הרב צ"ע הרי הרשב"א נסתפק אם יוכל למכור כלל הריבית והוא בתשובת הרמב"ן סי' רנ"ג והכריע שם