פנים מאירות חלק ב יח

טוענים גם ליתומים דבר מה דלא מצי אביהן למטען ונראה דאם לא היה יכולים הקהל להוציא מיתומים מחמת שלא הניח נכסים לגבות מהם מחויבים הקהל לשלם להש"ץ ודין זה מבואר בהדיא בש"ע בסי' צ"א ס"ג דאם הקדים בה"ב מעות לחנוני ואמר תן לפועלים סלע אם המחום אצל חנוני במעמד שלשתן והפועלים נתרצו אין לפועלים על בעל הבית כלום והחנוני נשבע היסת ואם שלא במעמד שלשתן המחום אצל חנוני נשבע החנוני לבה"ב היסת שעשה שליחתו ונפטר והפועלים נשבעין לבה"ב כעין של תורה שלא נטלו כלום מחנוני ונוטלים מבה"ב וי"א שגם זו הוא שבועת היסת וא"כ בנידון דידן שלא הי' במעמד שלשתן רק הקהל המחהו הש"ץ שהוא הפועל להנאמן נשבע הפועל שהוא הש"ץ שלא קיבל מהנאמן ונוטל שבה"ב שהוא הקהל וגדולה מזה נראה שאף אם הי' נידון דידן במעמד שלשתן והי' הנאמן חי וטען שפרע להש"ץ והש"ץ מכחישו היה הש"ץ נאמן כיון שהכתב של הקהל עם השובר בידו ותלמוד ערוך הוא בפ"ק דמציעא דף י"ח א"ר ירמיה בר אבא אמר רב סימפון פי' שובר היוצא מתחת יד מלוה אע"פ שכתוב בכתב ידו אינו אלא כמשחק ופסול לא מבעי' כתב בכתב ידי סופר דאיכא למימר ספרא איתרמי לי' וכתב אלא אפי' בכתב ידו פסול סבר דילמא מיתרמי ואתי בין השמשות וקא פרע לי ואי לא יהבינא ליה לא יהיב לי זוז אכתוב אנא דכי מייתי לי זוזי אתן ליה וכן פסק הטור חו"מ סי' ס"ה ואפילו השובר כתב ידי הלוה וכתב הר"י ברצלוני שיש לנו לומר כיון שכתב ידי הלוה הוא בודאי נתחברו יחד המלוה והלוה ויש לומר שפרע ושכח השובר בבית המלוה או יש לומר דאדרבא כיון שכתב ידי הלוה הוא ובודאי נתחברו יחד הלוה והמלוה אם איתא שפרע היה מוליך השובר עמו ולדידן מסתברא לן דפסול דבהא נמי איכא למימר חששא דלעיל סבר דילמא מיתרמי ואתי בין השמשות וכו' ואמר ליה ללוה לכתבי' ולנחה בידיה דמלוה דכי אתי ליתוב ליה ושקיל זוזי עכ"ל הרי להדיא דאף אם היה השובר בכתב ידי הנאמן שהוא כדמיון לזה להקל כיון שהשובר ביד המלוה יכול לומר הזמנתי שובר זה אם ישלם לי למסרו ליד הנאמן שהוא לוה של הקהל ולא חיישינן לנפילה שמא מיד הלוה דלנפילה לא חיישינן וכדאמרן והאי כתב מן הקהל שציוהו להלוה שלהם ליתן ליד הש"ץ הוי כשובר שנמצא ביד המלוה כיון שעדיין ביד הש"ץ ולא איתרע השטר מה שיש להקהל על הנאמן והקהל אינם יכולים לפטור עצמן מן הש"ץ במה שכתבו לו והמחהו שיקבל מעותיהם מן הנאמן דזה הוי כמי שמיחד עדים ושולח לחנוני ליתן ליד הפועל מעות שהניח אצלו והחנוני אמר שנתן והפועל אמר שלא קיבל אם לא היה במעמד שלשתן הדין ברור שחנוני נשבע היסת והפועל נשבע כעין של תורה שלא קיבל וה"נ הש"ץ שהוא כפועל אמר שלא קיבל ואי משום כתב הקהל שהמחהו וכתב עליו שקיבל הא אי בעי הוי קלי לי' להאי שטרא ועוד דיכול לומר שהכין לו כתב זה כדי שיהי' מצוי בידו כשיתן לו הנאמן מעותיו למסור לידו ופשיטא הכא שאין הנאמן טוען בריא שנתן ליד הש"ץ אף שמצאו כתב בפנקסו מ"מ אין זה כטענת ודאי די"ל האמת כן הוא דמתחילה מסר לידו השובר והאמין לו שישלם לו לזמן מועט וכתב בפנקסו כן ואחר שהי' דוחה להש"ץ מיום אל יום החזיר לידו השובר הנ"ל ובפרטות שגם אשת הנאמן מעידה על זה ואף שאשתו אינו נאמנת כמו שמבואר בחו"מ סי' ק"ח בהגה' מ"מ אומדן דעת שאמת הדבר ודומה לזה השיב הרא"ש הביאו הטור חו"מ סי' ס"ה בשטר הנאבד וז"ל שאנו נצטוינו לדון דין אמת לאמתו אע"פ שאין אנו נביאים לדון דברים שבלב חכם עדיף מנביא ונצא בעקבות הראשונים מעובדא דפ' חזקת הבתים וציוה להחזיר את השטר שנפל ונאבד שיש כמה סברות וידים מוכיחות דלא חייש לפרוע יעויין שם ה"נ דכוותי' ממש ידים מוכיחות שלא פרע נאמן הקהל כיון דכתב שובר ביד הש"ץ ואף היכי דליכא אומדנא החנוני טוען בריא שנתן לפועל דעת י"א שאין הפועל נשבע רק היסת ק"ו בנידון דידן שאין החנוני טוען בריא ושובר ביד הפועל וגם אשת הנאמן אומרת ומסייעת את הש"ץ שאין להקהל על הש"ץ אלא שבועות היסת שלא קיבל מיד הנאמן שהוא כמו חנוני והקדים לו בה"ב דינר ולענין אם הקהל גובים מיתמי הנאמן כבר כתבנו אם אמנם שכמה רבוותא סבירי להו דטעינין ליתמי שמא נאנסו ביד הנאמן מ"מ נראה כיון דהי' בעיר ואונס בליסטים מזוין יש לו קול ותמיד יד הקהל על עליונה ולפי תיקון הקהלות חוב הקהל קודם לגביות כתובת אלמנה אף אנו נילך בעקבותיהם שיש כח להקהל לגבות שלהם אף קודם לאלמנתו וה' יורני מדרכיו ויזכני לדין דין אמת לאמתו של תורה. כ"ד היום יום ה' כ"ט שבט תפ"ז. נאום מאיר: שאלה יח במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתא לקדמנ' הר"ר שלמה בהר"ר קלמן והעיד בפ"ע בחרם ובעונש אלי' ונעשה בזה"ל איך בין גיוועזין בכפר קאמין אין דער קרעטשמי זענין דארטין גיוועזין ב' ערלים אונ האבן גישמוסט מיט אננדיר איין יהודי פלעגט מיט דעם יהודי צו גיין אזוי איז ער נהרג גיווארן אום זונסט אלס איך האב דאס גיהערט האב איך איהם גיפרעגט וואס שמיסט דיא דא האט ער גיענפערט פון דיין חבר וואס גיהרגט איז גיווארן שמוסין מיר האב איך אים גיפרעגט זאג מיר ווער האט אים גיהרגט איך וויל דיר געבין באנד אויף איין קונטוש האט ער גיענפרט ווערסטו ניט קאנין טרעפין צו מיר אהיים וויל איך זאגין אח"ז בין איך גיגנגין צו אים אהיים האט ער מיר גיזאגט אויף וועלכין כיתי רק ער האט גיזאגט איך בין ניט דער בייא גיוועזין רק עס איזט ידוע צו דעם גאנצין דארף רק מיר האבן מורא פר דער שררה עכ"ל שוב בא כמר מענדיל בהר"ר וואלף והעיד גם כן בחרם ובעונש הנ"ל בזה"ל אלס ר' שלמה הנ"ל איז גיגאנגין צו דעם כותי בין איך אונ ר' זלמן ג"כ מיט גיגאנגין רק ר' שלמה איז פריהר אריין גגאנגין צו זעהן זיך מיט דעם כותי דר נאך בין איך גיגאנגין אזו האב איך דעם כותי ניט אן גיטראפין אין דער היים אזו האב איך גיווארט האט דיא כותי' גיזאגט וואס ווארט עטץ אפשר וואס מיין מאן האט גיזאגט בכפר קאמין עס איז ידוע אז דער ערל גיבור האט אים גיהרגט רק מען טאר נישט אויס זאגין מכח מורא מהשררה הנ"ל עכ"ל. ולראי' באנו על החתום היום יום ה' ט' סיון תפ"ד לפ"ק: הקטן יוסף תאומים החונה בק"ק אוסטרווני. ונאום יששכר בערל בהר"ר יונה ז"ל. ונאום מרדכי בהר"ר ישראל יצ"ו. והנה איש יהודי שהיה רגיל לילך עם הנעלה כמר שלמה בהר"ר קלמן היה שמו כמר ליזר בן כמר מארקיל מאסטרווני ואבד שמו וזכרו זה ג' שנים ואשתו היה כאלמנה ובאתה לפני במר נפשה כולה האי ואולי נוכל למצוא תרופה למכותה להתירה לאיש ונכמרו רחמי ואמרתי לעיין בדינה של אשה קשת רוח ומרת נפש על בעל צעורי' וע"פ עדות הנ"ל שתעיד הר"ש שהי בבית אושפיזא ושמע משני כותי' שדיברו זה עם זה שהיהודי א' שהי' רגיל לילך עם הר"ש הנ"ל שנהרג פשוט הדבר אם לא הי' רגיל שום יהודי אחר לילך עם הר"ש אלא כמר ליזר בן כמר מארקיל דאיתתי'. שרי לעלמא וזה הוי מסיח לפ"ת אע"פ שלא הקדים דברים אחרים מקודם וכבר העיד הרב הב"י שבכל בתי דינים שהיה בסולנק בימי איתני גאוני עולם פשט המנהג להתיר באומר הכותי איש פלוני בר פלוני או ממקום פלוני מת אע"פ שלא הקדים שום דיבור אחר ובלבד שלא יתכוון לא להתיר ולא להעיד ה"נ דכוותיה ואף על פי שלא אמר שראה שמת מ"מ כיון שמעיד שיודע שהוא נהרג הוי מסל"ת שמת וכמו שהביא הב"י שמעשה שבא לפני הרב הגדול הר"י שיהודי אחד זימן ישמעאלים ושאל יהודי לחבירו שמעת מה נעשה מפלוני והשיבו הישמעאלים אנו מכירים מי הורגם והתיר נשותיהם וכן במעשה דמשה סוסי שאמר התוגר שהרגו תוגר פלוני דהוי מסל"ת ולא בעינן שיגיד שראה הריגתו ואף שלאחר שישראל נכנס לביתו של כותי והגיד לו הכותי מי היה רוצה מפורש כדבדיו בפירוש שלא הי' אצל הריגה מ"מ הלוא הגיד שידוע לכל בני הכפר שנהרג זה האיש רגיל לילך עם הר"ש רק שיש להם מורא לגלות הדבר מפני אימת השררה וי"ל ששמע מפי אחרים וכתב בת"ה סי' רל"ט שמאחר שכותי האחרון סיפר לפ"ת ואע"פ שלא הוגד איך שמע אותו שמיעה מהכותי חבירו במסל"ת ואם דרך התפארת וכיוצא בו איתתי' שריא ובנידון דידן נמי אע"פ שלא הזכיר שמו מ"מ כיון דידוע לר' שלמה העד הנ"ל שלא היה רגיל שום יהודי אחר לילך עמו רק כמר ליזר הנ"ל אתתי' שריא לעלמא וכמו שהביא בהגהות מרדכי סוף יבמות מעשה בכותי אחד שדנוהו למיתה ואמר שמעולם לא פשעתי כי אם בפעם אחת הרגתי יהודי בין ניקלוא לאוריג שהיה מולך יו"ד ליטרן ששלח מר' יהודית לאחי' והתירו אשתו משום מל"ת ע"י ששאלה לה אם שלחה המעות ואע"פ שלא הזכיר שם היהודי כדאמרינן בפ' ב' דיבמות בעובדא דפרשא זרזא דפומפדית' ע"ש הכי נמי דכוותיה ואף שהרמב"ם כתב וז"ל יצא ישראל וכותי מעמנו למקום אחד ובא הכותי והסיח לפ"ת איש שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו אף על פי שאין הכותי יודע את האיש והוא שאמר קברתיו הרי שהצריך הרמב"ם לומר קברתיו ואף שהטור תמה עליו מ"מ כתב הריב"ש שראוי להחמיר כדברי הרמב"ם מ"מ הלוא כתב הר"ן ודרכי משה הא דבעינן לדעת הרמב"ם קברתיו מיירי כשאין מכיר האיש המת אבל אם מכירו לא בעינן קברתיו בכותי מסל"ת והכי רהיטא סוגי' דש"ס ובנידון דידן נראה שהי' מכירו כיון שאחר איש יהודי שהי' רגיל לילך עם זה יהודי נהרג משמע שהיה מכירו א"כ אף הרמב"ם מודה דאין צריך לומר קברתיו ומכל הלין טעמא אין אני רואה שום צד לאיסור ונראה לפי עניות דעתי לאחר החקירה אצל העד כמר שלמה שלא היה רגיל לילך עמו לכפרי' אלו רק כמר ליזר הנ"ל אשת כמר ליזר הנ"ל מותרת להתנסבא לכל גבר דיתצביין ובלבד שיסכימו עמי שלשה גדולה בעלי הוראה המפורסמי' וכעת אין כלי מלחמתי של תורה אתי וטרוד אני בדרך מצוה כ"ד הכותב בנחיצה רבה היום יום ב' ח"ה דסוכות תפ"ח לפ"ק פה ק"ק שידלאווצי בעברי לדרכי לבית מנוחתי מקום חשוב ארבע אמות של הלכה לק"ק אייזינשטאט: נאום מאיר