פנים מאירות חלק ב קע

אנדר דווקא ללמדינו אפילו אפריש ולא אקריב עובר בלא תאחר אבל בנדבה אם הפריש ולא הקריב כיון דאינו חייב באחריותה לא יעבור לכך איצטרך ג"ש דלא תאחר לשלמו קאי גם אנדבה וממילא ילפינן דגם בנדבה אף אם הפריש ולא הקריב דעובר בבל תאחר וזה אמת לאמתו של תורה והדרן לכללן מה שכתבנו שהכשרים ראוי' לנדור בנדר אף שמפרישו מיד כיון שחייב באחריות ומתיראי' פן יאבד ופן יתרשלו לקנות מחדש ויעברו בבל תאחר אבל בנדבה אם מפרישי' כיון דאין חייב באחריות אם יאבד אינו יכול לבוא לבל תאחר משום כל היכי דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא אף שהלשון קצת דחוק ברש"י מ"מ דחקינן ומוקמינן אנפשין דלא נשוי' לרש"י טועה ח"ו אבל הדין דין אמת בנדבה לאחר שנפרשה אינו עובר בבל תאחר דכל היכי דאית' בבי גזא דרחמנא איתה והפירוש בגמרא הוא פשוט שכולן צריכין ללמד וכל כי האי מילתא לימרו בשמאי בשוקי ובבראי כן: שאלה קפט ראיתי בספר שבות יעקב בענין שעוה שנטף על האותיות של ס"ת שכתב בסוף דבריו וז"ל אכן נראה לי אם נתישן השעוה מאוד ונתיבש כל כך עד שיכול להסירו כלאחר יד להכפיל הגויל של ס"ת באותו מקום וע"י כן יפול השעוה מן האות הרי ניכר שלא נדבק השעוה היטב מכח שנתיבש מאוד ומותר לעשות כן אפילו בשבת ואין כאן משום ממרח ואף לכאורה שעל היתר זה יש לפקפק מהא דאיתא באו"ח סי' ש"מ ס"ג המוחק דיו שעל הקלף או שעוה שעל הפנקס אם יש במקומו כדי לכתוב בשתי אותיות חייב וכתבו אחרונים שם בשם הב"ח וז"ל ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו עכ"ל אכן באמת הדבר תמוה דמאי ענין מחיקה בשעוה שעל הספר רק בדין ממרח וממחק הוי להם לכתוב ולא לענין כתיבה ע"י מחיקה שייך כאן כאשר הבינו האחרונים ותו כיון דמקור דין הוא מן התוספתא הוי לי' לכלול יחד בחדא בבא דיו או שעוה שעל הספר אלא דכוונת התוס' על פנקס שהוזכר במתניתין בפ' כ"ו דכלים פנקס שיש בה בית קיבול שעוה ולזה הראני מחותני הרב המופלא מהר"ם ראש ב"ד דק"ק נ"ש בעוברו פה והם דברים כנים ואמיתי' נמצא דבקלף אין כאן חשש איסור אלא א"כ רוצה להסיר השעוה באצבע וציפרני ידו כה"ג איכא בי' משום ממרח אבל בכה"ג אין כאן חשש איסור כלל עכ"ל. ומה מאוד נפלאתי עליו שכתב שהדבר תמיה דמאי ענין מחיקה בשעוה שעל הספר רק בדין ממרח וממחק ה"ל לכתוב ולא לענין כתיבה ע"י מחיקה שייך כאן כאשר הבינו אחרונים עכ"ל. ותמה אני הלוא גם ראשונים כתנו האי דינא לענין כתיבה ע"י מחיקה שהרי הרמב"ם בפ' י"א מה' שבת דין ט' כ' וז"ל הכותב שתי אותיות חייב המוחק כתב ע"מ לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב כו' עד נפלה דיו ע"ג הספר ומחק אותה נפלה שעוה על גבי הפנקס ומחק אותה אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב ומדכתב הרמב"ם דין זה גבי מוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות ש"מ דעיקר חיובא משום מוחק ע"מ לכתוב ב' אותיות דאי משם ממרח גבי דיני דממרח הוי לי' לכתוב ועוד דדין שעוה מחמת ממרח כבר כתבו הרמב"ם שם בדין ו' וז"ל וכן הממרח רטי' כל שהוא או שעוה או זפת כיוצא בהם מדברים הממרחין עד שיחלק פניהם חייב משמע אף בכל שהוא כמו רטי' א"כ מאי אשמועינן דין שעוה שעל הפנקס ואף אם יאמר דהרמב"ם נמי מטעם ממרח וממחק מחייב גבי שעוה שעל הפנקס דהא הרמב"ם נקט גבי ממרח רטי' חייב משום מוחק וע"כ לממרח וממחק מוחק קרי לי' וא"כ נטר עד דיני מחיקה וכתב שעור ממחק בשתי אותיות מ"מ לא יועיל כלום ונברר דאין חילוק בין ממרח למוחק לענין כתיבת שתי אותיות דהא בפ' כלל גדול גבי אבות מלאכות תנן המעבד את עורו המוחקו והמחתכו וע"כ האי והמוחקו היינו ממחקו כמו שאיתא בפיסקא שם והממחקו וקתני שם הממרח רש"י חייב משום ממחק וממרח פי' מחליק וגבי עור פי' הרמב"ם דין ה' המוחק מן העור כדי לעשות קמיע חייב ואיזה מוחק זה המעביר שער או הצמר מעל העור לאחר מיתה עד שיחלק פני העור עכ"ל א"כ במחק גבי עור נתן שעור בכדי לעשות קמיע וגבי ממרח רטי' כתב כל שהוא או שעוה או זפת כיוצא בהם מדברים הממרחין חייב משום מוחק משמע דשוי לרטי' דחייב בכל שהוא וע"כ צריכין אנו לומר כל היכי שהוא בעצמו חשוב ולא קלקל הוא בכל שהוא ולכך חילק הרמב"ם בשעורין דגבי עור בעינן לכתוב עליו קמיע כמו לענין הוצאתו ורטי' חשובה ממחק די לה כדי לתת על המכה ובכל שהוא חשיבא וכן לענין זפת ושעוה אם צריך למלקות שלה כגון למלאות איזה גומ' שיהי' שוה או כיוצא בו חייב בכל שהוא ואם כן אם נאמר שהתוספא שחייבה מחיקת שעוה מעל הפנקס בכדי שיכתוב שתי אותיות משום ממרח וממחק חייבה וע"כ צריך לומר דממרח וממחק שלה לא חשיב רק בכדי שיכתוב שתי אותיות א"כ לענין מחיקה ממש נמי הדין כן וכיון שלפי הנחתו כל זמן שהשעוה מכוסה על העור הוי ס"ת פסולה א"כ גרם הסרתה אף שאינו ממחק וממרח מ"מ כיון שמכשיר הס"ת ע"י כך איסורא מיהו איכא ואם מכסה שעוה שתי אותיות חיוב חטאת איכא דלא גרע מהגיה אות אחת ועשה אותה שתים כגון שמחק גג הח' ועשה שני זיינ"ן דחייב אליבא דרב ששת בסוף פרק הבונה וכוותי' פסק הרמב"ם בפ' י"א דין י"ג ובאות אחת איסורא מיהו איכא ככל פטורי דשבת ולרבא אפילו באות אחת אם הגי' בספר חייב וא"כ לא ידעתי מאי נפקא מיני' אף אם נימא דהתוספת' מיירי בממחק שיעורא דשתי אותיות מה לי ממחק מה לי מוחק אף שאינו ממרח כלל כיון שיש במקומו לכתוב שתי אותיות חייב ונ"ל דאם הוא בסוף הספר אפילו באות אחת חייב דהא פסק הרמב"ם דאם כתוב אות אחת והשלימה את הספר חייב ושפיר למד הב"ח מהך תוספתא ומדברי הרמב"ם וז"ל ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו ואפילו לא נטף אלא על אות אחת ואם נטף על השתים חייב חטאת ומלשון שאין לסלקו משמע בכל ענין אף שאינו ממרח מ"מ כיון דמתקן האות איסור' קעביד עולה מזה שדברי ראשונים ואחרונים לאחדים ולא דק כלל בדין זה ולענין קושייתו דהוי לי' לבעל התוספתא לכלול הכל בבבא אחת נראה דאורחא דמילתא נקט דדיו רגיל להיות על הספר ושעוה רגיל להיות על הפנקס דבסוף פרק הבונה פירש"י על ב' לוחי הפנקס כעין אותם של סוחרים שיש להם לוחים הרבה חקוקים וטוחים בשעוה עכ"ל ואפשר בשעה שמתקנים הלוח ע"י שעוה רגיל לטוף השעוה על הלוח וק"ל: שאלה קצ ראיתי בספר שבות יעקב חלק שני שאלה ה'. כיצד יש לברך על הקאווע והטע: תשובה על הדבר הברכה כבר נתבאר בתשובת פרח מטה אהרן סי' מ' דמברכין עליהם שהכל שכן מבואר מדברי הרא"ש בתשובה ושאר גדולי פוסקים ול"ד למי שלקות דהתם אוכלין השלקות עצמן גם מי השלקות כמותן משא"כ הקאווי וטע אין אוכלין כלל בעין ושותי' רק המים ואין טובלין בו ללפת את הפת א"כ דמי לשכר דמברכין שהכל ע"ש דבריו באורך וכן בש"ע ליכא מאן דפליג שמברכין שהכל במשמעות פוסקים ראשונים ועיין באו"ח סי' ר"ה דף מ"א והוא פשוט וברור דלא כמ"ש בתשובת פנים מאירות סי' צ"ה לברך עליהם בורא פרי האדמה כמו מיא דשלקי ולא דק דשאני התם דמלפתין בו פת כמי שלקות עצמן וכמו שהאריך שם בפרח מטה אהרן בראיות ברורות והי' ממנו בהעלם דבר וכן נוהגין בפשיטות עכ"ל. הנה מטיבעתן של קרובים אתה יודע טיבעתן של רחוקים דמה שכתב דהתם אוכלין השלקות המעיין בספרי יראה שגם אני כתבתי לישב מנהג עולם וז"ל ואפשר דסברי כיון דהני עלים אינם ראוי' לאכילה כלל לא חשיבי עיקר הפרי אבל לדינ' היה ראוי לברך בורא פרי האדמה מטעמא דכתבתי דהא שיבתא שאנו קורין עניס דמבעי' ליה לרב פפא בדף ל"ט ע"א מיא דשיבת' מאי למתוקי טעמא עביד ופירש"י ומברכין על מימי תבשילו בפה"א או דילמא לעבורי זוהמ' הוא דעביד ופשיט מהא דתנן השבת משנתן טעם בקדירה אין בו משום תרומה ואינו מטמא טומאת אוכלין ופירש"י אין בה בבד שלה משנתנוהו בקדירה אין בה משום איסור תרומה דהוי כעץ בעלמא א"כ יש סתירה לדבריו דהא השבת אין אוכלין אותו דהוי כעץ אפ"ה כיון דלמתוקי טעמא עביד מברכינן בפ"הא א"כ הני עלים נמי דכוותי' שעיקר הטע נוטעי' ליתן טעם במים ראוי לברך בורא פרי האדמה אף על גב שאינם אוכלים אותן אף דיש לחלק דשבת קודם נתינתו בקדירה ראוי לאכול משא"כ בטע ולזה כוונתי במה שכתבתי לישב מנהג עולם דסברי דהני עלי טע אינם ראוי' לאכילה כלל ר"ל אף קודם נתינתן למי רותחי' אבל הוא דחוק כדבעינן למימר לקמן דלדעת הראב"ד שהביא הב"ח בסי' ר"ד דשיבת' שאין דרך אכילתו כלל שלא לברך כלל עליהם ואפילו הכי מודה במי דשיבת' דמברך בפ"הא ומעיד עלי שמים וארץ שבהיותי בק"ק ווירמייזא באוהל ב"מ והייתי כאורח עובר בק"ק פ"פ. וראיתי שהרב הגדול החסיד מוהר"ר שמואל שאטין בירך על הטע בפ"הא ונתוכחתי עמו שהוא נגד העולם והשיב לי שכל מנהג שלא נתיסד ע"פ חכמים לא משגחינן במנהג וזה הוא החכם שכתבתי בספרי שבירך בפ"הא ולדינ' א"א לדחותו מטעמי' שכתבתי ועתה אפרש דברי בעל שבות יעקב תחילה מה שכתב שכבר נתבאר בתשובת פרח מטה אהרן דמברכין עליהם שהכל שכן מבואר ברא"ש בתשובה ושאר גדולי הפוסקים דלא דמי למי שלקות דהתם אוכלין השלקות עצמן גם המי שלקות כמותן משא"כ הקאוו"ע וט"ע אין אוכלין כלל בעין ושותין רק המים ואין טובלין ללפת בו את הפת אם כן דמי לשכר דמברכין שהכל עכ"ל. אומר אני דלא דק כלל בהבנת דברים אלו ותחילה צריכין אנו למודעי דהא כל הפוסקים הושוו בדבר זה דכל מידי דלא הוי אוכל כלל ואח"כ משוי לי' אוכל עיקר ברכתו כפי שהוא עכשיו כמו גבי ורד אף דוורדים לא חזו לאכילה לא חיים ולא מבושלים כתב הב"י בסי' ר"ד כיון שעיקר תיקון הוורדים אינו אלא עם הדבש ה"ל דבש טפל שהרי אינו בא אלא להכשיר הורד לאכילה ה"נ בפירות שאינם נאכלים חיים שמברך עליהם אחר בישולם ברכה הראוי להם ואין אומרים שיברך עליהם שהכל מפני שהמים המובלעים בהם הכשירוהו לאכילה וכן גבי קני הצוק"ר שכתב הרמב"ם שסוחטין אותן ומבשלין מימיהם עד שיקפו וידמו למלח דמברכי