פנים מאירות חלק ב קעא

עליו שהכל דמדמי אותן לדבש תמרים בסי' ר"ב והטור השיב עליו שאינו דומה לדבש תמרים שהתמרי' הם פרי ונטעי להו אדעתא לאכלם הלכך כשנשתנו נשתנ' ברכתן אבל אלו הקנים שאין ראוים לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין עכ"ל והרב הב"י כתב שדברי טעם הם וכן הב"ח קלסי' וז"ל וגם רבינו השיב על הרמב"ם בטוב טעם ותו דכך פירש"י אפלוגתא דר"י ור"נ בקמחא דחיטי כו' דשמן בא בשינוי לכלל דרך אכילתו ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא עכ"ל ואף שהרב בכ"מ מתרץ קושיות הטור וכתב אלו היה יודע רבינו הטור דבאותו מדינה שגדלי' רגילים לאכלם לאלפים ולרבבות שקוני' למוצצן מ"מ אי הי' האמת שלא הי' ראוי לאכלם הי' דברי רבינו הטור ברירן בטעמו ולפ"ז כיון דזכינו לדין דמי שלקות אף שהטעם נכנס במים ואין בו ממשות אפ"ה מברכין כמו על הירקות א"כ מאי נפקא מיני' דמתחילה אינם ראוים לאכילה כיון דע"י בישול מים הם ראוים לאכילה עיקר נטיעתן לכך ומחשב הטעם לפרי ועתה אפרש שטעו במה שחילקו הפוסקים בין שכר שעורים למי שלקות משום דהתם אוכלין השלקות עצמן ורצו לדמות אף הקאוו"י כן אבל אין דמיונם עולה יפה ואעפ"י כל התירוצים וחילוקים שחילקו הפוסקים בין מיא דשילקא ובין דבש תמרים ושאר מי פירות ובין שכר שעורים וז"ל בדין י' ומיא דשילקא כו' אע"פ שאין בו כי אם המרק וטעם הירקות מברך עליהם כמו שמברך על הירקות ולא דמי למי פירות שאמרינן לעיל דזיעה בעלמא הוא לפי שהמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בשל הפרי ונכנס הטעם הפירות במים מברך עליהם בפה"ע עכ"ל ומפרש הב"ח דחשיב זיעה לפי שהמשקה אין לו טעם פרי אלא טעם אחר אבל אם היה מבשל אותן פירות כל כך עד שנכנס טעם פרי במים מברך עליהם בפה"ע וגבי שכר שעורים כתב הרא"ש דמברכין שהכל אך דאשתנה לעילויא וי"ל דאית לי' עילויא אחרינא בפת א"כ כיון שהמשקה צלול עיקרו על שם המים ואין כאן אלא טעם בעלמא מידי דהוי אשתייה דאמרינן לקמן דעל רכה מברך שהכל עכ"ל וע"כ צריכין אנו לומר הא דאשתנו שכר שעורים ושתייה רכה ממי שלקות מוכרחים אנו לומר לפי סברת הרא"ש דאין טעם שעורים וקמח בשתיה לשתות מימיהם ואח"כ כתב דבש תמרים מברכין תחילה שהכל וע"כ צריכין אנו לומר דחילק כמו שכתב הרשב"א דדווקא מיא דשלקא ומי דשביתא כיון דרוב אכילתם ע"י שליקה מי שלוקתן כמותן הא כל מידי דלית דרכה למשלקה ולא למיסחטי' אלא לאוכלי בעיניה בהני לא אמרינן שיהיה מימיהן כמותן: והרב רבינו יונה כתב חילוק אחר בין מיא דשלקא ובין דבש תמרים משום דהתם משתני לגריעותא אבל הכא לעילויא אישתני ולכך מברכין עליו בפה"א וא"ת בשכר שעורי' אמאי לא מברכין עליה בפה"א כמו בשעורי' עצמן דנשתנו לעילויא וי"ל דלא דמי למי שלקות דמי שלקות דרך לאכול בהן הפת כמו בשלקות עצמן ולפיכך חשיבא להו כמו השלקות שעדיין לא יצאו מתורת אוכל לגמרי אבל השכר יצא מתורת אוכל לגמרי ולפיכך יצא מדינו הראשון ואינו מברך עליו אלא שהכל ועוד נוכל לומר שהשעורים כיון שיש להם מעלה אחרת בפת ועכשיו שנעשו מהן שכר יש להם גריעותא יותר משאר שעורים כו' וכדברי הרב ר"י נוטה דעת המרדכי וז"ל המרדכי ודוקא ירקות שהמשקה היוצא ממנו עיקרו לטבול קאי וחשוב מאכל כמקודם דהא אמרינן בפ' חבית המשקה הבא לאוכל כאוכל דמי אבל מי תותין ויין תפוחים שעומדים אחר סחיטתם לשתי' מברך שהכל וכן פי' ר"י בריש פסחים דמיא דסלקא משבח ושכר מי שעורים לא משבח ועוד דילמא לא אשתני למעליותא אלא לגריעותא דמעיקרא הי' השעורים ראוי' ללחם עכ"ל: והשתא נבוא ונדון לנידון שלפנינו בשתיות הקאוו"ע והד"ע דלדעת הר"י והמרדכי מעולם לא עלה על דעתם למעט בדבר שלא היה אוכל קודם בישול אלא דבעי לחלק דמי שלקות לא יצאו ממילתא קמייתא כיון שדרך לטבל בהן פת והמשקה הנבלע בפת כאוכל דמי ולכך במילתא קמייתא קאי אבל השכר ומי פירות שעומדים לשתי' נשתנו ממילתא קמייתא ולכך נשתנה גם בברכה אבל בדבר שלא היה אוכל וע"י בישול נעשה אוכל עיקר פריין לאחר בישול וברכתם בפה"א כמו קרא וסלקא וכרבא דמתחילה ברכתן שהכל ובבישלן נשתנו לעילוי מברכין בפה"א ה"נ לענין טעם היוצא מן הפרי כיון דמתחילה לא היה ראוי לאכילה ועכשיו מרגישין טעמו א"כ נטעי אדעתא דהכא וראוי לברך עליו בפה"א וא"כ ה"נ בשתיות קאוו"ע וד"ע שאינם ראוים לאכילה כלל ועכשיו נהני' ממנו ראוי לברך עליו כברכתן בפה"א ומעולם לא עלה על דעת הר"י והמרדכי למעט משקה מדבר שלא היה אוכל תחילה דכל שקלי' וטרי' אינו אלא לחלק בין מי שלקות שלא יצאו ממילתא קמייתא משא"כ בשכר שעורין ומי פירות שיצאו ממילתא קמייתא ונשתנו לכך נשתנו ברכתם ופשיטא לדעת הרמב"ם והרשב"א שמחלקים בין מיא דשביתא ומיא דשליקא ובין דבש תמרים דדרכן לשלוק מימיהם ורוב אכילתם ע"י שליקה משא"כ שאר מי פירות דאין דרכם למשלק' ולא למיסחטי' א"כ בבישול קאוו"ע וד"ע דרכם בכך וראוי לברך בפה"א ולדברי הרא"ש דמחלק בין מי שלקות למי פירות דמשקה אין לו טעם פרי ואם היה מבשל אותן פירות כל כך עד שנכנס טעם פרי במים מברך עליהם בפה"ע וא"כ עינינו רואות שבבישול קאוו"ע וד"ע טעם הפרי במים וראוי לברך בפה"א ולא דמי למיני קטניות שנתבשלו דכתב הטור בסי' ר"ח דמברכין עליהם שהכל כבר תמה הב"י ומשני דאיירי שנתמעכו לגמרי שאין דרך אכילתן בכך וכתב המג"א שנתמעכו דרך כלי מנוקב א"כ בקאוו"ע אדרבא דרך אכילתו בכך וראוי לברך עליו בפה"א דזה עיקר פריין. ועתה אין לו סברא לדמות הקאווי וד"ע לברך שהכל אלא ממה שכתב הרא"ש בתשובה על מי שעורין שמבשלין לחולה כיצד מברכין אי לדמות למי שתייתה או למי שלקי והשיב שאינו דומה למי שלקי דהני עיקר בישולם בשביל הירקות אבל במי שעורים עיקר בישולם בשביל המים וע"כ בשתייה רבה אף ששותה הקמח עם המים מ"מ אינם באים אלא לתיקון המים וא"כ בקאווי נמי הכי מ"מ איכא למדחי בשלמא גבי שתייתה ניחא דעיקר נתינת הקמח לתיקון המים שלא יזיקו לחולה או לבריא שמתירא לשתות מים לבד אבל המים אינם באים לתיקון הקמח דקמח ראוי לאכלו ע"י אפיה ובישול ואין דרכו בכך כמו במיני קטניות שנתבשלו משא"כ בקאווי שאין ראוי לאכלו כלל אני אומר דע"י המים נתקן הקאוו"ע לשתי' ודמיא לוורדא א"כ ראוי לברך עליהם ברכתן הראוי בפה"א ובר מכל דין הא איכא למידק לסברת הרא"ש דמחלק בין מי שלקות שטעם הפרי נרנס במים ומזה למד הט"ז שגם בשכר שעורים כיון שאין טעם השעורים במים מברכין שהכל וע"כ בשתיי' רבה כמי' צריך אנו לומר כן א"כ בתשובתיו למה הוצרך לדחוק על בישול מי שעורים לחולה אי דמי לשתייה או למי שלקות היה לו לחלק כפי מה שכתב בפוסקים וע"כ צריכין אנו לומר דלא היה ברור להרא"ש האי טעמא דכתב בלשון ואפשר וכן כתב הב"ח ולכך הוצרך להשיב בתשובה טעמים אחרים אבל לפי מה שסבר הטור בסי' ר"ה דהכא ס"ל להרא"ש א"כ אין אנו צריכין לחילוקי' שהשיב בתשובה וטעמא דשכר שעורים ומי שעורים לחולה ושתיית' רכה חדא טעמא דאין טעם השעורים גופי' במים ולכך מברכין שהכל משא"כ בקאוו"ע וד"ע שגוף הטעם הד"ע והקוו"ע במים ראוי לברך בפה"א והנה אף שבתשובת שבות יעקב כתב שבפרח מטה אהרן האריך בראיות ברורות כל המעיין בתשובתי ואח"כ יעיין בספר פרח מטה אהרן יראה עין בעין מכל טעמים שכתבתי שכל ראיותיו הם ראיות רעועות שאין לסמוך עליהם ולא נדחק אלא ליישב המנהג ועיקר שסמך על תירוץ ג' שבתוס' שכתבו ועוד בשתיה אומר שהכל ראשון שגדולי הראשונים לא הביאו תירוץ זה ומהרש"ל הגי' ועוד בשתייה אומר שהכל נהיה בדברו וז"ל אשר"י מידי דהוי אשתייתה דאיירינן לקמן על רכה מברך שהכל עכ"ל מהרש"ל נראה כוונתו דהתוס' לא חילקו בין דבר העומד לשתייה אלא כתבו דשכר שעורים דומה לשתיי' דמברכין שהכל ולכך הרא"ש הרכיב תירוץ ראשון עם תירוץ שלישי דאין כאן אלא טעמא בעלמא מידי דהוי אשתיי' ר"ל כמו שתייתא רכה מברכין שהכל וכבר כתבנו שיש לחלק בין שתייתה ובין בישול הקאוו"ע וגם מה שכתב הכא נמי שעיקר בישול הקאוו"ע אינו אלא בשביל המים ואין צריך לקאוו"ע כלל וודאי שיברכו שהכל ואע"ג שבמי שעורים אין שעורים בתוכו והני איכא בתוך המים הקוו"ע אין בכך כלום דהרי בשתיית' רכה נשאר בה הקמח כמ"ש הרא"ש ואעפ"כ מברך שהכל עכ"ל. וכבר כתבתי דאיכא למדחי בשתיית' אין המים מתקני' הקמח אלא הקמח מתקן למים לסעוד את הלב ואין דרכו של קמח לאכול בכך אבל בקאוו"ע המים מתקנים את הקאוו"ע דבלא מים אינו ראוי לכלום ודמי לוורדי' דהדבש מכשיר לוורד להיות אוכל הוורד עיקר ה"נ בקאוו"ע ואיך כתב שאין צריך לקאוו"ע כלל מלבד שכל ראשונים לא חילקו בכך ואף שהעולם נהגו בכך דרצו לדמות לשכר שעורים ובברכת שהכל אנו יוצאים אליבא דכ"ע לכך מברכי' שהכל. וכן אני נוהג שלא להיות מן המתמיה' אבל לדינא יש לנו לחלק בחילוקים בין יין ובין שכר שעורי' בכמה גווני וכבר כתבתי שהרב הגדול החסיד מוהר"ר שמואל שאטין בירך על הר"ע בפה"א וזה נגד מנהג העולם ודבריו יש להם יסוד מן הש"ס כמו שכתבתי ואי אפשר לדחות בגילי דחיטת' רק מכח המנהב דנהנו לברך ועל כולם שהכל: שאלה קצא נשאלתי באחד שמתה אמו והגיע השמועה לקרוביו במועד אם המצוה להודיע לו כדי שיאמר קדיש: תשובה דבר זה כבר נזכר בש"ע ביו"ד סי' ת"ב שפסק המחבר דמי שמת לו מת ולא נודע לו אינו חובה שיאמרו לו ואפילו באביו ואמו ועל זה נאמר מוציא דבה הוא כסיל ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה כיון שאינו יודע אלא שרמ"א כ' מ"מ בבנים זכרים נהגו להודיע כדי שיאמרו קדיש ונ"ל ברור דווקא בשאר ימות השנה אבל במועד שיצטרך לנהוג דברים שבצנעה וגם לנהוג אבילו' אח"כ אינו חובה כלל להודיעו והוא בכלל מוציא דבה ראי' ברורה לזה דתנן במועד קטן דף ז' ע"א ר' מאיר אומר רואין את הנגעי' בתחיל' להקל אבל לא להחמיר וחכ"א לא להקל ולא להחמיר ופירש"י משום צערו במועד ורחמנא אמר ושמחת בחגיך ובטהור כ"ע לא פליגי דלא חזי לי' משום צערו ובגמ' מוכח שם בסוגיא היכי דליכא צוותא דעלמא כ"ע מודו דצוות' דאשתו עדיפ' לי' ושם בגמ' חתן שנולד בו נגע נותנים לו שבעת ימי המשתה וכן ברגל נותנים לו שבעת ימי הרגל הרי להדיא אפי' במצות עשה דאורי' משהינן המצוה בשביל שלא לצערו ברגל ויקיים ושמחת בחגיך ק"ו בן בנו של ק"ו במצוה שהוא מדרבנן שאין החיוב עלינו כלל להודיע רק רמ"א כ' המנהג בשביל הקדיש לדחות דבר זה במועד שלא להודיע כלל כיון שיצטרך לנהוג דבר שבצנעה ולנהוג אבילות אריכות אין לך צער גדול מזה שאינו חובה ומצוה עלינו כלל להודיע וכל המודיע הוי בכלל מוציא דבה וכל כי האי מילתא לימרו משמאי בשוקאי ובבראי נאום מאיר: תם ונשלם שו"ת חלק שני בעזה"י