פנים מאירות חלק ב קסה

אתי לפרושי מלתא דרב אלא לאפליגי אתי ואי נמי לפרושי לדברי רב אתי וא"כ איך אפשר לומר דלרבנן אף באמצע שיטה גומר וה"ה בסוף השיטה אתמהה איך אפשר למיחשב בהוא הדין דהא כ"ע סביר' להו דיותר גרוע לסיים בסוף השיטה מבאמצע השיטה א"כ הוה ליה למימר אפילו בסוף השיטה ונדע ק"ו באמצע השיטה אלא ע"כ דרבנן אתי לומר אפילו באמצע הדף ובאמצע השיטה ועל זה קאי ואפילו באמצע השיטה מאמצע הדף ופשיטא בסוף הדף ובאמצע השיטה דזה מצוה מן המובחר ורב אשי ס"ל באמצע שיטה דווקא ולא באמצע הדף וע"כ אתי לארויי' דלכתחילה צריך לסיים בסוף הדף ובאמצע השיטה לאפוקי באמצע הדף דלא ובסוף הדף ובאמצע השיטה דווקא אבל לא בסוף הדף ובסוף השיטה והשתא לא איתפרש לרש"י אי לעיכובא קאמר דאם לא סיים בסוף הדף ובאמצע שיטה פסול או למצוה מן המובחר קאמר דווקא כפי הבנת הרמב"ם ופסק הב"י כמו שאנו אומרים בדברי הרמב"ם מדלא נקט להא דינא גבי עשרים פסולים דחשיב ש"מ דלמצוה מן המובחר כתב כן ה"ה בב"י בש"ע שחיבר שלא כתב בפירוש לפסול בדעבד בודאי סתמו כפירושו דאינו אלא למצוה מן המובחר ולא לעיכוב: ועכ"פ זכינו לדין שאם שינה ולא עשה ג' דפין דכשר בדעבד אליבא דכ"ע אף לתשובת באר שבע ונימוקי יוסף דאין חולק בדבר זה ועל דבר היריעה שדף א' אינו רחב כשיעור שלשים אותיות מאותו כתב פשוט דכשר דהא הרמב"ם בפ"ז דין ד' כתב אורך כל שיטה ושיטה שלשים אותיות ובדין ט' כתב כל הדברים האלו לא נאמר אלא למצוה ואם שינה כו' או שקרב את השיטין או הרחיקן או האריכן או קצרן כו' הרי זה ספר כשר ומי יפקפק על הוראה זו שיצא מפי הרמב"ם להתיר ובדבר שאין בקצת יריעות שיטה פנויה למטה מכתב זאת אין צריך לפנים כמו שכתב מכ"ת דהא אפילו מה שקבלנו איש מפי איש כמו שהביא הרמב"ם דין ח' באותיות גדולים או קטנים ותגין ובדין כו' שנהגו הסופרים וקבלו מידם איש מפי איש סיים בשם בנו כל זה למצוה מן המובחר ואם שינה לא פסול וגדולה מזו אף מה שנזכר בש"ס לנקוד אותיות התורה כתב הט"ז בס"ס רע"ד דכשר ק"ו דבר זה שאין לו רמז ורמיזה בש"ס דאין לפסול מעתה לא נשאר בשאלתו רק ספק זה שהכתב ביריעה חדא נכנס למטה בהגליון לפעמים כשיעור של ד' וה' שיטין יותר נמוך מהיריעות שאצלה גם שיריעה אחת שמתחיל הכתב נמוך בשיעור שיטה אחת באופן שהגליון למעלה הוא רחב כשיעור שיטה אחת יותר מכל שאר היריעות והתעורר מכ"ת ע"ז ממה שהביא הב"י בסי' רע"ה בשם ר"י אכסנדרי' איזה היא פתוחה בו' עד גמר בסוף הדף מניח שיטה בתחילת הדף ואם נשארה שיטה בסוף הדף מתחיל מתחילתו עכ"ל. וכתב מכ"ת הרי דאם מניח שיטה בסוף הדף זה סימן לפרשה פתוחה א"כ ביריעה אחת שיטה אחת פחותה מביריעה שאצלה משני צדדים שנראה סוף כל הדף ודף מאותו יריעה ששיטה אחת פתוחה כאלו הם פרשיות פתוחות וכו' וא"כ לפי הצעה זו הס"ת שבנ"ד פסולה עכ"ל מכ"ת. ולי נראה דאין כאן בית מיחוש כלל דבודאי ביריעה אחת אם דף אחד התחיל בתחלת השיטה וסיים עד סוף הדף ואח"כ הניח בראש הדף שאצלה שורה פנוי' מכתב והתחיל בשיטה שני' ואח"כ שהתחיל בדף ג' כתב למעלה בזה ניכר שהוא פרשה פתוחה או סתומה לדעת הטור או אם נשארה שיטה בסוף הדף דמתחיל מתחילתו משום דהתם ניכר שהדפי' שמצידה הם כתובים עד למטה ונשרטטה בשירטוט אחת אבל בשתי יריעות שבחדא יריעה כתב נמשך למטה ובצידה יריעה אחת פחותה שורה או שתים אין זה לא פתוחה ולא סתומה כיון שהדפין שביריעה האחת שוים דף אחד מלמד על חבירו שלא שייר לשם פתוחה או סתומה ולפעמים אי אפשר לצמצם שתופרי היריעות אינם מכוונים שיהי' הכל בשוה ולפעמים אחת נמוכה ואחת גבוה נמצא שביריעה אחת נראה כאלו נמוכה שורה אחת ויריעה שבצידה נראה כאלו שורה אחת גבוהה מחברתה וזה לא עלה על דעת שום אחד מן הפוסקים לפסול ודבר זה מצוי הוא ופוק חזי מה עמא דבר ותשובת דברי שמואל לא הי' בידי ונראה לי היתר גמור לקרות בס"ת הנ"ל בלי שום פיקפוק: ואחרי שאנו עוסקי' בדיני ס"ת אכתוב למכ"ת מאי דתמי' לי מה שכתב הרמב"ם ריש פ' ד' מס"ת מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות והוא ש"ס בפ' ג' דסנהדרין דף כ"א אמר רבא אע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת לאדם מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם השירה ומפרש הב"י ג"כ משום דקי"ל תורה חתומה ניתנה ע"כ לא קאמר שיכתבו שירת האזינו לבדה אלא היינו לומר שיכתבו כל התורה עד שירת האזינו שהיא גמר כל התורה וסיים וכך הם דברי הרמב"ם ותמהני מאוד שדברי רבא יהי' אליבא דתנאי דפליגי אי תורה מגילה ניתנה או חתומה ניתנה א"כ למ"ד מגילה ניתנה אין לנו לימוד על מצות כתיבת התורה. ואני אומר דש"ס ערוך הוא בפרק אין בין המודר דף ל"ח ע"א אמר רבי יוסי בר חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו כו' ופריך והא כתיב ועתה כתבו לכם את השירה ומשני שירה לחוד ופריך והא כתיב למען תהי' לי השירה הזאת לעד ואי שירה לבדה קאמר מאי סהדותא איכא ומסיק אלא פילפולא בעלמא הרי שעלה על דעת התרצן שירה לבד אך מהפסוק הנאמר אחריו למען תהי' השירה הזאת לעד מוכרחים אנו לומר שפי' הפסוק ועתה כתבו לכם השירה מיירי בכל התורה, א"כ אליבא דכ"ע מוכרחים אנו לומר דעתה כתבו לכם השירה פי' כל התורה א"כ אין אנו צריכים לדחוק כפי' הרמב"ם אלא דש"ס ערוך הוא דפירושא דקרא כתבו לכם השירה משמע כל התורה וק"ל: שאלה קפ חו"מ סי' כ"ח כתב הטור אם קבלו עדות שלא בפני בעל דין אין דנין ע"פ כו' וכתב הב"י שהמרדכי מביא ראי' מפרק ב' דכתובות דף כ' דהזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי אומר ראבי"ה שאם קבל הדיינים עדות שלא בפניו בדעבד הוי עדות כדאמרינן הכחשה מיהא הוי וריב"א כתב דלא הוי עדות לדון ע"פ דהא אפילו בדיעבד אמרינן דלא הוי הזמה שלא בפני עדים משום דהזמה חובת עדים והכחשה שאני שאין חובת עדים אלא חובת בעל דין והרי הוא שם עכ"ל וכתב לי חכם אחד ממדינת ליט"א דאיכא למידק מילתא חדתא מאי דלא חזינן בכולהי קמאי ובתראי מי שיתעורר בזה דלכאורה איכא למידק הלוא בטור ח"מ סי' ל"ח הביא שם להאי דינא דהזמה שלא בפני עדים נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי והביא הב"י דברי ריב"ש בסי' רס"ז דכי אמרינן הכחשה מיהא הוי היינו לומר שהמזומת הוא המוכחשת בודאי כו' ועדותן בטלה ופסולים לכל עדות שבתורה כמ"ש הרמב"ם בפ"כ מהלכות עדות וכן הדין נמי בעדות שהוזמו שלא בפניהם וכן נראה מלשון רש"י עכ"ל ולפ"ז נהפך כל הגלגל כי מעתה צדקו דברי ראב"י הנ"ל דראייתו אלימתא והוכחתו ישרה וברורה שאם קבלו הדיינים עדות שלא בפני ב"ד בדיעבד הוי עדות מדאמרינן הכחשה מיהא הוי ואדרבה טענת ריב"א שטען על דברי ראב"י הנ"ל אינו טענה דהאיך קאמר הכחשה שאני שאינו חובת העדים כיון שאנו פוסלים להו לכל עדות אין לנו חובת העדים גדול מזה אלא ע"כ דראב"י דינא קאמר שקבלה שלא בפני ב"ד מהני בדיעבד והוי עדות לדון ע"פ עכ"ל: תשובה גברא קחזינא ותיובתא לא קחזינא דאקשי לי' אדברי ריב"א ליקשי' לי' לדברי ריב"ש ש"ס גופא דאמר ר' אבוה דהזמה שלא בפניהם דנהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי מ"ש הכחשה מהזמה כיון דלדעת הריב"ש אנו פוסלים אותם לכל עדות אין לנו חובת העדים גדול מזה אלא ע"כ צריכין אנו לומר דוקא היכא שבאו לחייבן נפש או ממון בזה אמרינן דלא הוי עדות דומיא דוהועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו שהוא ממונו אבל לבטל עדותן במה שהם פסולים אין זה חוב להם אלא לבעלי הדברים והם עומדים לפני ב"ד ולכך הוי הכחשה כדברי ריב"א וכן מצאתי אח"כ בהדיא בש"ך ס"ס ל"ח וז"ל ואפילו לדברי הריב"ש נראה לי ברור שאינו יכול לפוסלם שלא בפניהם לשבועה אפילו בגזלנות דשבועה הוא נוגע להם עצמן ואין מחייבין לאדם שלא בפניו משא"כ לעדות דמה להם בכך שפסולים להעיד עכ"ל. הרי להדיא כדברינו כיון שאין מגיע להם חוב נפש או ממון אלא שפסולי' לאחרינא ולכך מקבלין אף שלא בפניהם ומה מאוד נפלאתי על דברי דודי הש"ך ולא זכיתי להבין דבריו דמה שכתב על דברי הריב"ש שלפע"ד אין דבריו מוכרחים דהרמב"ם מיירי בעדים שלא ניזומו כולם ושאני התם וק"ל. ורש"י נמי לא משמע מדבריו מידי גם מה שהביא שם מהרמב"ן שפסול כשמתו ואמרו גזלנים הם יש לומר דשאני התם שמעידין על גופן של עדים שהם גזלנים משא"כ הכא עכ"ל הש"ך. ואני אומר שהמעיין בדברי ריב"ש הנ"ל יראה עין בעין ששפתיו בררו מללו שהוא רוצה להביא ראיה שהזמה שלא בפניהם נתבטל עדות הראשונים לגמרי ולא אמרינן דהוי כשנים אומרי' נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה אלא אף דלא מקיימין דין הזמה בראשונים מ"מ נתבטלו עדותן לגמרי ושפיר מייתי ראי' ודברי הרמב"ם שכתב בפ' כ' מהלכות עדות דאם הוזם אחד מן העדות דאף דאין מקיימין דין הזמה אע"פ שהוזמו אפ"ה נפסלו לעדות ולא אמרינן כיון דנתבטל החידוש שחידשה התורה בעדי זוממין א"כ הוי כשני כתי עדים המכחישים שכל אחת כשירה לשאר עדות אלא אע"פ שנתבטלה שאין מקיימין דין הזמה מ"מ לענין זה עדים אחרונים נאמנים לפסול לראשונים לכל עדות שבתורה הכי נמי גבי הזמה שלא בפניהם אף דאינו מקיימין דין הזמה בראשונים מ"מ נאמנים עדים אחרונים לפסול אותם לכל עדות שבתורה גם מביא ראי' שפיר מפירש"י שפירש נהי דהזמה לא הוי לעונשין לא נפש ולא ממון מ"מ הכחשה הוי לבטל עדותן ש"מ שאין בעדותן ממש כלל ולא הוי כשנים אמרו נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה וגם מ"ש הש"ך שאינו ראי' מדברי הרמב"ם דשאני התם שמעידין על גופן של עדים שהם גזלנים משא"כ הכא המעיין בדברי ריב"ש יראה שדימה זוממים ממש לעדים שמעידין שהם גזלנים שהרי כתב בהדיא וז"ל כיון שהמזימין מעידים בגופן של מזומין ממנו הייתם והתורה המניהם הרי הוא כאלו פסלם בגזלנות או