פנים מאירות חלק ב קסב

ואני אומר שלפי הנראה בא בכח זה שהחליט פי' זה בדברי רמ"א אלא דמסייע לן מתשובות בן לב והנה במחילה מכבודו שטעה טעות גדול ולא ידע טעמן של דברים למה דיין אחד אינו נאמן ובשני דיינים נאמנים מבואר בפוסקים משום דבחד חיישינן שמא נשתנה דעתו וחשיב כנוגע בעדות אבל שנים נאמנים דאין סברא לומר שנשתנה דעת שניהם ואפילו בעדים מכחישים הדיינים נאמנים יותר מעדים ואם כן אפילו אם כתבו פשר יכולים לפרש דבריהם דהא אפילו בעדים שכתבו השטר איתא בח"מ סי' מ"ו דיכולין לפרש דבריהם אף שכבר כתבו בשטר יכולין לפרש בכל דבר שאין סותרים דבריהם. וכתב הש"ך ס"ק קי"ב אפילו דבריהם דחוק ועיין בסי' פ"ב וק"ו בדיינים דעדיפי מעדים וק"ו בן בנו של ק"ו שכוונה שאנו אומרים אינה תוספת או גרעון רק ביאור הדברים כמו שהעיד הנאמן בק"ק הנ"ל שהיה באותו שעה שיצא הדין מפינו וגם לא ראה דברי הלבוש שכתב תחילה הגהות רמ"א ומסיים על דברי רמ"א אבל שנים נאמנים לעולם אלו הבין הרב דברי רמ"א על בוריין לא היה צריך לסייע מרחוקים מתשובת בן לב וגם תשובה זו הביא הש"ך וקרוב ונראה לכל מעיין ובחנם האריך בהמגילה בפטומי מילי: ועוד תמי' לי שכתב בסוף דבריו שיציעו הבע"ד שנית לפני הבוררים ואת אשר תצא מפי הבוררים דין פשר כן יקום ואם לא יבואו הבוררים לעמק השוה אזי הברירה ביד הבע"ד אם לבחור שליש המכריע או להיות הדין חוזר לסיני ויעמדו הבע"ד לפני ב"ד לדון ביניהם דין תורה תמה אני למה ביטל זכות בעל דין שכבר קיבלו עליהם שני בוררים לפשר היה לו ליתן שליש או מנהיגי העיר יתנו להם שליש כמבואר בהדיא סי' י"ג דאם אין יכולים להשוות עצמם לברור שליש מנהיגי העיר יתן להם שליש ואם אין מנהינים בעיר ילך התובע לפני ג' ויכופו הנתבע לדון בפניהם הרי להדיא שכל זמן שיש מנהיגים בעיר יתנו להם שליש ובאמת קצת סמכנו על זה כיון דהבוררים לא היו יכולים לפשר ובאו לפנינו ע"פ גזירת מנהיגי הקהלה וברצון הצדדים א"כ לא נגרע כח ב"ד יפה מאחד שנברר מפי הקהל להכריע בין הבוררים והציעו כל דבריהם בעסק הפשרה ואף שלא היו כל הבוררים לפנינו תמכנו יתדותינו דמבואר בחו"מ סי' י"ב דיש כח ביד ב"ד לעשות דין כעין פשר במקום שאין הדבר יכול להתברר וכתב הסמ"ע אפילו בע"כ ולפי ראות עינינו ראינו שלא ליתן לצד שכנגדו שבועה ודברי הבורר שאמר שאין להשביעו היה נראין לנו מכמה טעמים הכמוסי'. ובפירוש כתב בספר שבסוף חזה התנופה הביאם הב"י בסי' ר"ב וז"ל ראובן ושמעון שבאו לדין ויצא אחד מהן זכאי ושוב חזר בעל דינו ותבעו בפני ב"ד אחר איננו זקוק לו לירד עמו לדין ולהשיב על טענותו וגם אין בית דין רשאים לשמוע דבריו אחר שכבר יצא זכאי מב"ד ראשון עכ"ל. א"כ הרב המורה שרצה להכריח ולכוף לפניו מחדש אחר שיצא זכאי שלא כדין עשה ורישא בקרירי ורישא דרישא בחמימי. ואני לא כתבתי דבר זה אלא להוציא מלבן של צדיקים שלא יאמרו ח"ו טעינו בדבר משנה ע"כ כתבתי באר היטב לברר דברינו הנאמרים באמת. נאום מאיר: שאלה קעו כתבו התוס' סוף גיטין ד"ה מה להלן בעדים ברורים כו' בירושלמי פריך דאמאי איצטרך קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה תיפוק ליה דבלאו הכי אסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים ומשני לעבור בשני לאוין עכ"ל וטובא קשיא לי דהא ביבמות דף י"א ע"ב איתא דלר' יוסי בן כיפר לאו בסוטה לית לי' ולרבנן דאית להו לאו בסוטה ילפי מהאי קרא לשוב לקחתה וא"כ אין מקום לקושית הירושלמי וע"כ צריכין אנו לומר שטעות סופר הוא בתוספות וכצ"ל ומשני לעבור עליו בלאו וטעו המדפיסים וכתבו הב' לאוין אחר זה מצאתי בהדי' בירושלמי סוף המגרש ליתן עליו בלא תעשה ותמה אני שלא הרגישו מהרש"א ומהר"ם בזה: שאלה קעז כתב הלבוש באו"ח סי' תנ"ו וז"ל מיהו אם שכח להפריש חלה מן העיסה של מצות המצוה יכול להמתין עד הלילה כדי שיניחם שלימות על הקערה וכשיבצע מצה שניה לשנים לשמור חצי' לאפיקומן אז יניח ב' המצות השלימות ושתי השברים בכלי לצרפם ויכסם ויקח פרוסה קטנה מן הבצועה ומברך להפריש חלה וישמור אותה לח"ה ושורפה בח"ה ונ"ל שטוב יותר שיבצע ממנה תחילה פרוסה קטנה מיד שמא יחזור וישכח בלילה דהא בלאו הכי יבצענו בלא ברכה בלילה עכ"ל. וטובא קשיא לי' איך רשאי להפריש חלה בי"ט מעיסה שנילושה בעי"ט והלבוש בעצמו כתב דין זה לקמן בסי' תק"ו ואח"כ מצאתי קושי' זו בספר אלי' זוטא ונראה לי ברור שטעות נפל בספרי הלבוש וכצ"ל יקח פרוסה קטנה מן הבצוע וישמור אותה לח"ה ומברך להפריש חלה ושורפה בח"ה ואח"כ כתב ונ"ל שטוב יותר שיבצע ממנו תחילה פרוסה קטנה מיד ר"ל כשיעור חלה ולא ויברך עלי' מיד ואי משום שלא יהיו שלימים לית לן בה דהא בלאו הכי יבצענו בלא ברכה בלילה וזה נחה ושקטה הקושיא הנ"ל מהלבוש וח"ו לחשוד אותו שנעלם ממנו דין פשוט כזה אלא טעות סופר הוא: שאלה קעח נשאלתי מי שרוצה לעשות תשובה ולבו מתלהב ורוצה להתוודות ברבי' על חטאו כדי שיתבייש אם מותר לעשות כן או לא: תשובה לכאורה נראה דמותר לעשות כן וראי' דאמרינן בסוטה דף ל"ב ע"ב אמר ר' יוחנן משום רשב"י מפני מה תיקנו תפילה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חילק הכתוב מקום בין חטאת לעולה ופריך והא איכא דמים דם חטאת למעלה ודם עולה למטה ומשני התם כהן הוא דידע ופריך מחטאת דע"ז ומשני התם נכסיף וניזול כי היכי דנכפר ש"מ בחטא גדול שבח הוא לו שיכסיף נפשו לבייש עצמו ברבים אכן נראה דס"ל דווקא בע"ז הוא גזירת הכתוב כמשמע מפרש"י שם בד"ה התם נייתי וניכסוף הטיל עליו הכתוב שיתבייש שתהיה לו כפרה מעונש גדול כזה משמע דווקא בע"ז הטיל עליו הכתוב ולא בשאר עונות ובע"ז גופי' דווקא בענינ' קרבן אבל אינו מוטל עליו לפרסמו ותדע דהא בסוף יומא דף פ"ו ע"ב רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ותירץ הא בחטא מפורסם הא בחטא שאינו מפורסם ולא חילק בין ע"ז לשאר עבירות אלא ע"כ כדאמרן דדווקא לענין קרבן הוא גזירת הכתוב אבל בזמן שאין קרבן אין מוטל עליו לבייש את עצמו ואדרבה יש לומר דאסור לו לפרסם וראי' ברורה לזה דאמרינן בפ"ק דסוטה דף ז' ע"ב בשלמא יהודה דאודי כי היכי דלא תישרף תמר אלא ראובן למה לי' דאודי והאמר רב ששת חציף עלי דמפריט חטאיה ומשני כי היכי דלא ליחשדו אחוהי הרי אם לא הי' טעם זה הי' אסור לפרוט חטאיו ומכאן תשובה דאסור למיפרט חטאי' אלא יתוודה בינו לבינו אפילו קודם מותו לא יפריט חטאי' לרבי' אלא יתוודה בינו לבין קונו אם לא שאינו יודע לעשות תשובת המשקל על חטא רשאי לשאול לחכם מה תשובה על חטא כזה ודומה קצת מה שאמרו כהן הוא דידע כיון דאין רבים יודעים מזה לא הוי מפרסם חטאיה וחדשים מקרוב באו ואומרי' שצריך אדם דווקא לפרסם חטאו ונשתקעו הדברים ולא נאמרו ומדברי חיצונים דבר זה וה' ינחני בדרך אמת: שאלה קעט מאב"ד דק"ק טריר והמדינה. השוכן סנה שלומו יענה בכל עת ועונה ורעה אליו לא יאונה עוד ינוב בשיבה ודשן ורעננה הוא ניהו הרב הגאון הגדול בישראל ממנו יתד ממנו בינה יתירה תל שהכל פונים כל דורש ושואל נ"י פ"ה ע"ה כש"ת מהור"ר מאיר נ"י עד ביאת הגואל וכל המסתופפי' בצלו כל כח שלים וישע רב: הא דמחדידנ' טפי דחזיתי' לר' מאיר מאחורי' וכותלי בית הספר פנים מאירות לארץ ולדרים נהר דעה ודעת ברור מללו אפיק ונוזיל שפה ברורה לברר ולחוור כשמלה חדשה מלא ישן שדעתי נוטה ונוחה ממנו ולשמוע אוזן שמעתי שכחו אז כן עתה וזקני ת"ח כל זמן שמזקינין חכמה נתוסף בתוס' מרובה ימיו על ימיו ירבה לאורך ימים ושנים ובהיות שבכאן נמצא ס"ת אחת שנשתנה בה שבילי ותקוני סופרים ע"פ תיקון חז"ל שאין ביריעה ראשונה כי אם שני דפין וגם אין מנין השיטין שבכל יריעתי' שוים קצתן המה מס"א שיטין מקצתן מס"ב וכן מס"ג וכן מס"ד והכתב שביריעה חדא נכנס למטה בהגליון לפעמים כשיעור של ד' וה' יותר נמוך מהיריע' שאצלה מזה ומזה ולפעמים בהדפים מס"א שיטין נמשך הכתב יותר בהגליון של מטה כשיעור ג' או ד' שיטין מבהדפים שביריעה שאצלה שהיא מס"ד שיטין והגליון למעלה הוא שוה בכל היריעות חוץ מאחת שמתחיל הכתב נמוך כשיעור שיטה אחת באופן שהגליון למעלה הוא רחב כשיעור שיטה אחת יותר מכל היריעות גם יש בפ' בלק דף אחד שאין אורך השיטין שבה כשיעור שלשים אותיות מאותו הכתב אך הדף רחוב מטפח גם לא נמצא בכמה יריעות שיטה משורטת ופנוי' למטה מהכתב כמו בשארי ס"ת אם ס"ת כזה כשירה לקרות מתוכה בציבור או לא. לכאורה ע"ד שאין ביריעה ראשונה שלשה דפין דף דקי"ל שאין עושין יריעה פתוחה מג' דפין כמ"ש בש"ע י"ד סי' ד' ע"ב מ"מ יש לספק אם נפסל בדעבד או לא ונראה דזה תלי' אם מ"ש בש"ע ס"ס רע"ג וז"ל כל אלו הדברים אינם אלא למצוה מן המובחר ואם שינה כשר עכ"ל קאי גם אדינים המוזכרים בסימן שלפניו או רק אדינים המוזכרים באותו סימן אבל המוזכרים בסימן רע"ב אם שינה בהם פסול אף בדעבד ודבר זה במחלוקות שנוי' להט"ז קאי גם אדינים בסי' רע"ב א"כ גם יריעה משני דפים כשר בדעבד כמ"ש שם סק"ד בהדיא ויותר מזה איתא בשו"ת ש"י ח"ד פ"א דאפילו אם היא מדף אחד שכשירה בדעבד כי מהראיה שהביא הט"ז להכשיר ב' דפין לפי שהרמב"ם לא מנה הך בין הפסולים שפוסלים הס"ת בדעבד. יש להוכיח גם שה"ה דף אחד כשר בדעבד דמ"ש ודברי טעם הן בלי פקפוק: