פנים מאירות חלק ב טז

בברכות דף י"ט ע"ב ד"ה מדלגין היינו כתבו בשם ר"ת דליתי להני כללא תני בשמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה דהא רביעית דם אין הנזיר מגלח עליו עד שיהיה חצי לוג ואפ"ה כהן מוזהר עליו ועוד שכתב הרב הב"י בי"ד סי' שס"ט וז"ל ותניא במסכת שמחות כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה כהן לוקה עליה את הארבעים משמע דטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן לוקה עליה ומ"מ משמע דנהי דמלקי לא לקי אבל איסורא מיהא איכא ואין לומר דהא קי"ל בית הפרס שנידוש טהור וה"נ האי חצר כבר נידוש זה אינו דדווקא לעושי פסח התירו כן כמו שמנפח אדם בבית הפרס לא התירו אלא לעושי פסח כמו כן בית הפרס שנידוש וכן פי' רש"י בחגיגה דף כ"ח ע"ב שנידוש ברגל וזו היא בדיקתו בודק אם נידוש אם לא נידוש עכ"ל וכן פי' רש"י בפסחים סוף פ' האשה דהבא לעשות פסחו יבדוק אם נידוש אבל לאכילת תרומה לא סמכינן עלה וכן משמעות הש"ס דדווקא במקום כרת לא העמידו דבריהם אבל לשאר מצות לא התירו ואין לנו שום היתר אלא אם באנו לומר שירצוף החצר באבנים ותו ליכא למיחש שמא יסיט או יגע בעצם כמו דתנן במשנה ה' פ' י"ח דאהלות כיצד מטהרין בית הפרס כו' הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן טהור א"כ הכא נמי דכוותי' אך אומר אני בודאי אי היה נידון דידן כמו בית הפרס שנחרש בה קבר שפיר מצינו היתר זה אבל בהאי איכא לספוקי בכל החצר שמא נקברו במקום שבו מומרים והוי כשדה שנאבד בה קבר ובית הפרס כזה אין לו היתר טהרה משום דהתם מספקינן בקבר שמטמא באוהל וכן פי' ר"ע כיצד מטהרין בית הפרס אבית הפרס הראשון קאי שהוא שדה שנחרש בה קבר עכ"ל משמע דשדה שנאבד בה קבר לא מהני שום טהרה כיון דספק שיש בה טומאת אוהל ועוד דאף אם נימא שלא היה שכונת קברות בתוך החצר רק סביב היסודות וכיון שחפרו שם והשליכו העצמות למקום מדרון יש לחוש שמא השליכו רובע העצמות מן המומרים במקום אחד ומטמא באוהל ולא דמי לשדה שנחרש בה קבר ומסתמא לא נשארו עצמות המת במקום אחד וליכא שם טומאת אוהל משא"כ בנידון דידן דילמא השליכו רובע עצמות במקום אחד כדמשמע בנזיר דף נ"ט ע"ב והוי כשדה שאבד בה קבר ולא מהני שום טהרה וכבר כתבנו בשם התוספת דשדה שאבד בה קבד אפילו בר"ה טמא מדרבנן וכיון דנשלכו העצמות בחצר עצמו תו לא תלינן לטהר כדעת החכם המתיר וחזרנו על כל צידי וצידי צדדים התיר ולא מצאנו שיכנוס בחצר זה כהן. ועתה אשיב ידי להשיב למעלתו במה שכתב שדבר זה מוסכם מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים אף למ"ד שקברי כותים אינם מטמאים באוהל מודים שמטמאים במגע במשא והכא נגיעה היא שהולכים ודורסי' על עצמות של פגרים מתים המוטל בי' תוך החצר עכ"ל אני אומר שיגרא דלישני דהש"ך נקטי' ליה דמוסכם מכל הפוסקים אבל כד דייקינן שפיר איכא פלוגתא בזה שהביא הב"י בשם הגהות מיימני בפ' שני מהלכות אבל וז"ל וכן כתב בספר יראים דקי"ל כרשב"י דקברי כותים אינם מטמאים ופליגי עלי' דהרמב"ם כחדא וס"ל דכיון דלא מטמא באוהל במגע ובמשא נמי לא מטמא וראייתו מת"כ דנזיר מטמא לכותי' וכיון דאשכחן בנזיר שמותר במתי כותי' כהן נמי לא שנא דהא ילפינן בג"ש דאמו אמו מכהן לנזיר ועוד תניא כל שנזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו ויש מיקל הכל על הכלל הזה ושמעתי אוסרין כהנים במגע ובמשא במיחש כותים ואני כתבתי כנ"ל והמחמיר תבוא עליו ברכה והמיקל לא הפסיד ע"כ מדברי רא"ם אמנם כדברי הרב המחבר משמע בפ' הבא על יבמתו דגרסינן נהי דמעטינוהו קרא מאוהל ממגע וממשא לא מעטינהו עכ"ל הרי שכתב בעל היראים שהמיקל לא הפסיד אפילו במגע ומה שכתב בעל הגהות כדברי רבינו הרמב"ם משמע בפ' הבא על יבמתו נראה לפע"ד דאין כאן סתירה לדברו בעל היראים דהאי תירוצא רבינא קא משני הכי נהי דמעטינהו קרא מאטמויי באוהל כו' אבל לתירוץ קמא דמשני סתמא דש"ס הא דכתיב וכל נוגע בחלל תחטאו דילמא איקטל חד מישראל ולפום הך תירוצא אף בנגיעה לא מטמאו מתי כותים וא"כ שפיר יש לנו סעד וסמך לומר דהמיקל לא הפסיד וכן משמע בזוהר שחיבר הרשב"י בפ' חיי שרה דפוס אמשטרדם דף קל"א ע"א וז"ל ושאר עמון עובדי ע"ז כד אינן בחייהון אינון מסאבין דהא מסיטרא דמסאבא אית להון נשמותיהון כד איתרק מינייהו ההוא מסאבו אשתאר גופא בלא מסאבו כלל עכ"ל משמע שאינו מטמא כלל אפילו במגע כתירוץ קמא של סתמא דש"ס ומסתמא הכי הילכתא ועוד אני אומר ואין שייך כאן מגע כיון דנקברו בעומק ונתנו עליהם עפר ונידוש הרבה ולא שייך נגיעה אלא בעצם גופא ועיקר חששא מחמת שיש רובע עצמות במקום אחד או קבר שהיה שם כבר וכבר פסק הרמב"ם דאינו מטמא קברי כותים באוהל והא דגזרו במדורת עכו"ם טעמא דהוי בכלל גזירות ארץ עמים אבל ליכא למימר דטעמא משום דהילכתא כרבנן דפליגי ארשב"י וס"ל דכותי' קרוים אדם אם כן הא דתנן בנגעים הכל מטמאין בנגעים חוץ מן העכו"ם וע"כ מעטינן להו מדכתיב אדם גבי נגעים ש"מ דהכי הילכתא והדרן לכללן קמן דעל כל פנים לא יצא מידי שדה שנאבד בה קבר ישראל וטמא מדרבנן וכל הפורץ גדרן של חכמים ישכנו נחש והבא לטהר מסייעין לו מן השמים: שאלה טו בטור או"ח סי' ר"י וז"ל עוד מסתפקים בברכה אחרונה של יין אם מברכין אותה דווקא על כזית או ברביעית לכן טוב ליזהר שלא לשתות אלא או פחות מכזית או רביעית וכתב הב"י בפ' הישן ובפ' בתרא דיומא נסתפקו אי סגי בכזית בשתיה כמו באכילה או שמא כיון דדריש ר"ת ושבעת זו שתי' בעי כביצה דלא הוי שביעה בפחות או שמא יש לחלק בין שביעה דאכילה לשביעה דשתיה וכתב הרא"ש בפ"ג שאכלו לכך טוב לזהר שישתה פחות מכזית או רביעית להסתלק מן הספק ע"כ וצ"ל שסובר הרא"ש דשיעור רביעית שוה לכביצה שאם הוא פחות מכביצה האיך היה מסתלק מן הספק בשתיית רביעית עכ"ל. וכתב הב"ח וז"ל מה שפי' הב"י כאן וצ"ל שסובר הרא"ש דשיעור רביעית שוה לכביצה וכו' הוא ט"ס דהא מפורש בפרק ע"פ בשמעת' דים של שלמה דשיעור רביעית הוא ביצה ומחצה וכן מפורש עוד בכמה מקומות וכן כתב הרב במג"א ס"ק ה' שהרב הב"י שגג בזה ותמה אני על הנך אריוותא איך חשדי להרב"י לומר ששגג בזה והוכרח הב"ח לומר שהוא טעו' סופר ואני אומר שלא נעלם מהרב"י שרביעית הוא ביצה ומחצה כנזכר בכמה מקומות בש"ס והוא בעצמו כתב לענין שיעור חלה ועיסת פסח אלא נראה ברור משום דהתוס' מספקא להו אליבא דר"מ מי בעינן ושבעת זו שפי' אי בעינן שיעור שביעה שהוא כביצה וי"ל שהוא כביצה בגוש לאחר שנקרש ונתייבש משערינן כדי שביעה ולא הי' סגי ברביעית דהא ריש פ' המוציא יין אמרינן דרביעית יין הוי כזית כשנקרוש ולר' יוסי בר יהודה יין דקליש כזית הוי יותר מרביעית א"כ אם היינו צריכין לשער בשתי' כדי שביעה ביצה ביובש היינו צריכים שתי רביעית לכל הפחות והתוס' לא הכריעו איך להסתלק מספק רק הרא"ש הכריע דברביעית הוא משביע כמו ביצה ביובש ונראה דלמד כן מדפשט הש"ס בפ' י"כ דף ע"ט ע"ב דכותבת הוא מעט פחות מכביצה וקאמר הש"ס דכביצה משבעא וכותבת מיתבא דעתא משמע בשיעור קטן דגדול כביצה מכותבת משביע וא"כ בשתי' נמי דמלא לוגמיו שהוא פחות מרביעית מיתבא דעתא ומחייב ברכה ש"מ דרביעית משביע וזה שכתב הרב הב"י וצ"ל שסובר הרא"ש דשיעור רביעית שוה לכביצה ולכאורה לפי הבנת הגאונים הנ"ל שעלה בדעת הרב"י דרביעית מחזיק ביצה מאי שוה דקאמר ועוד מאי לכביצה הוי ליה למימר דרביעית הוא כביצה מאי שוה לכביצה אלא ברור הדבר דכך הוא כוונתו אף דכביצה הוא משביע ביובש וס"ד לענין שביעה דשתי' נמי משערנין בכך ובעינן לכל הפחות שני רביעית והכריח הב"י דס"ל להרא"ש דרביעית דיין שוה לענין שביעה כביצה בקרוש וביובש דאפילו שאינו מגיע כביצה קרוש לרביעית הלח אפ"ה הוי שביעה לענין שתי' כדאמרן דיליף מי"כ כי היכי דבאכילה מה דמיתבא דעתה בשיעור מועט יותר משביעה ה"נ לענין שתי' כיון דמלא לוגמיו מיתבא דעת' והוא פחות מרביעת ש"מ דרביעת שהוא מעט יותר משביעה ומה שמסיים שאם הוא פחות מכביצה איך היה מסתלק מן הספק ר"ל ארישא קאי ר"ל שאם הוא פחות מכביצה ואינו משביע כשם שפחות מכביצה אינו משביע איך היה מסתלק מן הספק אלא ע"כ שהוא שוה לכביצה כשם שביצה משביע ביובש כך רביעת יין בלח משביע וחידוש גדול אשמועינן הרא"ש אבל מעולם לא עלה על דעת הב"י לומר שרביעית מחזיק ביצה וזה ברור לדעתי: שאלה טז כתב הטור א"ח סי' ל"ב בשם הסמ"ק שאם נפלה טיפת דיו קודם שנגמר' האות או שלא היתה מוקפת גויל מתחילתה פסול דהוי כחק תוכות אבל אם כבר היתה עשוי' כתקנה ונפל בו דיו יכול ליטלו וכתב הב"י שלמד כן מהירושלמי בפ' הי' קורא והכי איתא שם עירוב האותיות אית תני כשר ואית תני פסול מ"ד כשר מלמטה ומ"ד פסול מלמעלה כגון ארצינו תפארתנו אבל ארציך ותפארתך צריכה ופי' הרשב"א דהכי קאמר מלמעלה פסול לפי שעד שלא נעשית האות נפסלה צורתה והילכך אם בא לגרור הוי כחק תוכות אבל כשנדבק מלמטה נ"ו של תפארתנו אחר שנגמרה צורות האות הוא שנדבקה ומתחילתה כשירה היתה ואם בא עכשיו לגוררה לא הוי כחק תוכות וע"פ פירוש זה למד הסמ"ק לחלק בין נפלה טיפת דיו קודם שנגמר האות ובין לאחר שנגמר האות: וקשיא לי טובא א"כ סתרי דברי הירושלמי אהדדי דהא בניקוב כל תוך האות כתב הטור דבירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל וכתב הטור הילכך אם ניקב כל תוכו פסול ומשמע דלא מהני מה שיגרור בפנים סביבות האות כדי שיהי' מוקף גויל וקשה אמאי פסול דהא מתחילה היה האות כתיקנה ולפ"ד הסמ"ק דמכשיר ע"פ הירושלמי אם היתה אות כתיקנה ואח"כ נפל דיו דיכול לתקנה ולא הוי כחק תוכות א"כ ה"נ ליתכשר ע"י גירוד בפנים סביב האות ובאמת תמוהים לי דברי הסמ"ק שלפי הנראה לא ראה אלא דברי הירושלמי בפ' היה קורא אבל מדברי הירושלמי בפ"ק דמגילה לא משמע כדבריו דאיתא שם ר' זעירא בשם רב ניקב נקב ביריכו של הי"א אם גורדו ונשתייר שם ירך קטנה כשר