פנים מאירות חלק ב קנז

לאזר ועלה לתורה בשם אלעזר וה"ה חותם אליעזר ביו"ד ושאלתי אותו למה חתם ביו"ד אחר למ"ד ולא ידע טעמו של דבר רק אמר שכך הי' חתם בילדותו וכתב שם אף דאזלינן אחר חתימתו ה"מ היכי דיש ספק בשם אבל היכי דשמו מבורר שמו דאזלינן בתר חתימתו שהוא חותם עצמו בטעות עכ"ל. הרי להדיא היכי דאינו מבורר שמו דאזלינן בתר חתימתו ובנידון דידן נמי אינו מבורר שמו דלפי הלשון המורגל בזמנינו שאנו קורין בלשון רפוי אין קורין אותו בהדגש העין בסוף וגם אין קורין אותו ויב"ר ע"כ נראה לפי עניות דעתי לילך אחר חתימתו והוא יתד שלא תמוט כ"ד הכותב בנחיצה רבה ד"ש תמיד נאום מאיר בהר"ר יצחק ז"ל חותם פה ק"ק א"ש: שאלה קסח יו"ד סי' של"ד כתב הטור והראב"ד כתב שאין אומרים בשמתא יהא שהוא חמור יותר מן נדוי והביא הב"י כמה ראיות מן הש"ס ולי נראה להביא עוד ראיה דאיתא במ"ק בדף י"ד ע"ב אבעיא לן מנודה מה שינהוג נידויו ברגל א"ר יוסף ת"ש דנין דיני נפשות ודיני ממונות ואי לא ציית דינא משמתינן ליה ואי ס"ד אינו נוהג נידוי ברגל משומת ואתי מעיקרא אתי רגל ודחי ליה השתא משמתינן ליה אנן הרי דאתי למיפשט משמתא אנידוי ש"מ דנידוי ושמתא חדא מילתא היא וגם אמרינן בדף ט"ז ע"ב ההיא איתתא יתבה בשבילי הללית פשטה כרעא וקא מניפה חושלאי והוי חליף ואזיל צורבא מרבנן ולא איכנע מקמי' אמר כמה חציפא ההיא איתתא אתאי לקמן דרב נחמן אמר לה מי שמעת שמתא מפומיה אמר' ליה לא והרי מי שהפקיר עצמו בת"ח אינו חייב אלא נידוי בעלמא ולמה היה מסופק על שמתא אלא ע"כ דשמתא שכתב דשמתא ונידוי חדא מילתא וגם יש להביא מזה סתירה לדברי הגהות מיימוני פ"ו מה' ת"ת שכתב כלשון הזה הרב שנידה לכבודו כתב הרמ"ך ה"מ דנדויו נידוי היכא שביזהו וגנהו בדברים אשר הם גנאי לת"ח אבל אם לא ביזהו כלל אלא שאינו מכבדו כמו שחייב לכבדו בקימה והידור כהא דאמר בירושלמי זקן שנידה לכבוד עצמו אין נדויו נדוי עכ"ל והביאו הב"י והש"ך ולכאורה ההיא איתתא לא איכנע מקמיה ההוא צורבא מרבנן דלא ביזותו בדברי' אלא שלא נהגה כבוד בו בקימה היתה ראוי' לנדות ש"מ דגם זה בכלל לחכם שנידה לכבודו וכבר כתבו המפרשים פירושים אחרים על הירושלמי הנ"ל: שאלה קסט גמרא דבבא מציעא דף ד' ע"א דבעי הש"ס ללמוד דהא דאמר ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלו' והעדי' מעידים שיש לו בידו חמישים זוז נותן לו חמישים זוז וישבע על השאר ובעי למילף הש"ס מגילגול שבועה דעד אחד ומפיו במה הצד השוה שע"י טענה וכפירה הם באים ונשבע אף אני אביא עדים שעל ידי טענה וכפירה הם באים ונשבע והקשו התוספות בד"ה הצד השוה וז"ל וא"ת כופר הכל יוכיח שעל ידי טענה וכפירה פטור ונכנסו לתירוץ דוחק ונפלאתי מאוד עליהם דהא ש"ס ערוך בפ' כל הבשר דף קט"ו ע"ב דרצ' הש"ס לומר נבילה תוכיח שאסורה באכילה ומותרת בהנאה ואי אפשר למילף בשר בחלב במה הצד מחמץ ומערלה וא"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמרינן משמיה דריש לקיש כל מה הצד מגופו פרכינן מעלמא לא פרכינן פירש רש"י אם יש להשיב בשניהם מה להצד השוה שבשניהם שכן כך וכך יש בהם תאמר בזה שלא הושוה להן במדה זו הוא פרכינן אבל מעלמא כגון פלוני יוכיח לא פרכינן א"כ אין מקום לקושיות התוספות דנימא כופר הכל יוכיח דכל מה הצד מגופו פרכינן מעלמא לא פרכינן וק"ל וזה ברור לאמתו של תורה: שאלה קע נשאלתי אשה שפסקה בטהרה ובדקה עצמה כדינה והתחילה לספור ז' נקיים ובכל יום בדקה עצמה ומצאה טהורה וביום ראשון לספירתה לבשה כתונת בעלה שכבר לבש בעלה ופשטה ולבשה בגדי לבן לשבת והכתונת אשר פשטה זרקה אותו לתוך הכלים המוכנים ליתן לכביסה וביום ז' לספירה בדקה הכתונות בעל הנ"ל ומצאתה בו כתם וכל ימי לבישתה לא בדקה הכתונת רק בדקה עצמה כדינ' ומצאת' טהורה וכמו כן נשאלתי באשה שהתחילה לספור ז' נקיים וביום שני פירסה לה המשרתת סדין שהיה שוכבת עליו בימי נדתה רק הסדין הזה היה פרוס על מטה אחרת וראתה המשרתת שהוא סדין חשוב ופרסה על מטת של הגבירה וביום ז' מצאה כתם על הסדין מה דינו של נשים האלו: תשובה הואיל ושני שאלות אלו מישך שייכי בהדדי ושניהם נובעים ממקום אחד צריכה אנו לברר הדברים כשמלה מתחילה צריכין אנו לאברורי מילתא דמספקא לן כיון דאשה הלז לא בדקה חלוקה של בעלה תחילת לבישתה אלא לבסוף ביום ז' א"כ י"ל בג' ימים ראשונים הי' כתם זה ובג' ימים ראשונים אין תולין בכתמים להקל מפני שעדיין היא מוחזקת רואה מחמת פתיחת מעיינה ואין לומר דאין מחזיקין ריעותא למפרע בכתמים הא תנן בפ' דם נדה דף נ"ו כתם שנמצא בחלוק מטמא' למפרע עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם או עד שעת הכיבוס וא"כ כיון דמחזיקין לכתם זה לטמאה למפרע א"כ י"ל שהי' בג' ימים ראשונים ובג' ימים ראשונים לא תלינן לקולא. ובאמת יש לצדד בהיתר שראיתי כתוב בדרכי משה שהביא דברי מרדכי הנ"ל דאם סופרת תוך ז' שנים מסתברא מג' ימים ואילך הכתמים טהורים אם יש במה לתלות במכה או בחבורה או בציפור ואינה סותרת אבל צריכה לידע בוודאי שפסק דם המקור לגמרי ולכך צריך שיהיו ג' ימים ראשונים של ספירת נקיים טהורים לגמרי וכתב הדרכי משה וז"ל ונראה לי דהא דלא תלינן במכה ג' ימים ראשונים דוקא במכה שאינו יודע שמוציאה דם דתלינן בה שאר כתם כמבואר לעיל סימן קפ"ז ועל זה קאמר המרדכי והגהות דלא תלינן בספירת ג' ימים ראשונים וכן משמע לשון המרדכי דעל זה קאי אבל במכה שידוע שמוציאה דם נראה לי דתלינן בה אף בג' ימים הראשונים דהא אפילו רואית ממש תלינן במכה שידוע שמוציא' דם כדלעיל סימן קפ"ז כש"כ כתמים דרבנן ואין לומר דשאני ברואה ממש דהוי תחילת ראיה ולכך תלינן במכתה ואמרינן דמעיינה סתום עדיין ולא ראתה מעולם אבל תוך ספירתה שמעיינה פתוח כבר דילמא לא תלינן במכה דזה אינו דהרי כתבתי לעיל סימן קפ"ז דיש סוברים דבשעת וסתה תלינן במכה הואיל דוסתות מדרבנן א"כ בכתמים נמי שהם מדרבנן תלינן במכה ואפילו למאן דמחמיר בשעת וסתה היינו הואיל ואיכא למ"ד וסתות דאורייתא אבל בכתמים שהם דרבנן לכ"ע תלינן במכה שידוע שמוציאה דם כנרא' לי לצדד להקל משום דלא חילקו שאר פוסקים בין כתם שרואה בימי ספירה לשאר כתם א"כ משמע דס"ל דאפילו תוך ג' ימים תלינן כתם בכל מקום שיש לתלות וכן כתבתי לעיל בשם ב"י שכתב כן בשם הרשב"א דאין לחלק לענין כתם בין ימי טהרתה לימי ספירתה דבכל מקום דאיכא למתלי תלינן ואפשר דסה"ת והמרדכי לא החמירו אלא לחומרא בעלמא דהא כתב בת"ה סימן רמ"ט דטעם דלא תלינן בג' ימים הראשונים הואיל ואפשר להזהר בו ואם היה אסור מדינא לא שייך לחלק משום דאפשר להזהר אלא ודאי שסה"ת החמיר משום דאפשר להזהר אבל במקום דאי אפשר להזהר אין להחמיר ולכן התירו בכתם פחות מגריס שתלינן בכינה. ע"כ צ"ל דאין להחמיר במכה שידוע שמוציאה דם עכ"ל א"כ בשאלה שני' שפרסה לה המשרתת סדין ששכבה עליה בימי נדתה יש להקל דהא פסק בש"ע סי' ק"צ סעיף מ"א גבי לבשה חלוקה הבדוק לה ופשטתה והשאילתו לישראלית נדה שתולה בה ואפילו היא בספירת ז' נקיים וכתב הרמ"א וע"ל בסי' קצ"ו דג' ימים הראשונים של ז' נקיים אין מקילין בכתמים לתלות בדבר אחר והקשה הש"ך בס"ק נ"א וז"ל דלפ"ז ה"ה לקמן בסי' מ"ד גבי לבשה חלוק בימי נדתה ולא בדקת' ולבשת' בימי טהרתה ונמצא בו כתם תולה שמימי נדתה הוא היה לרמ"א להגי' ולכתוב דבג' ימים הראשונים אינה תולה אלא נראה דהרב אזיל לטעמיה לקמן בסי' קצ"ו ס"י דכתב דוקא בדבר אחר אינו תולה בג' ימים ראשונים אבל במכה שבגופה שמוציאה דם תולה בה א"כ ימי נדתה של עצמה וודאי כמכה שבגופה שמוציאה דם דמי אבל לפי מ"ש דאפילו במכה שבגופה אינו תולה א"כ בסוף מ"ד אינו תולה בימים שבנדתה אלא אחר ג' ימים ראשונים של ז' נקיים ודוק עכ"ל הש"ך א"כ לפי פסק רמ"א ע"פ הבנת הש"ך דבימי נדתה שתולה הוי כמכ' שבגופה ותולה אפילו בג' ימים ראשונים אם כן יש לצדד להתיר בשאלה זו דאף אם אנו מוחזקים שכתם זה הי' בג' ימים הראשונים כיון שתוכל לתלות בימי נדתה הוי כמכה שבגופה שידוע שמכתה מוציאה דם כפסק רמ"א שיש להקל לתלות אף בג' ימים ראשונים אך הש"ך בעיקר הדין חולק על רמ"א שכתב בסימן קצ"ו ס"ק י"א לאחר שהביא דברי דרכי משה שהעתקנו לעיל כתב הש"ך וז"ל וכל דבריו צל"ע עה שכתב ונראה לי דלא תלינן בו וכ"מ לשון המרדכי כו' אדרבה פשט לשון המרדכי דמסתים סתים לה משמע דבכל מכה איירי עכ"ל: ואני מתאבק בעפר רגלו בודאי אם הי' כותב רמ"א וכן משמע מלשון המרדכי סתם הוי קשיא ליה שפיר להש"ך אדרבה פשט לשון המרדכי דמסתים סתים ליה משמע בכל מכה איירי אבל הדרכי משה כתב וכן משמע הלשון המרדכי דעל זה קאי רמז לן במילות דעל זה קאי במאי דכתב המרדכי לעיל מדין זה וז"ל אמנם כתמים שתמצא בבגדיה טהורה ותולה במכה אפי' אינה יודעת שהמכה מוציאה דם דבכתמים הלכו חכמים להקל משום דכתמים דרבנן ואשה שמוצאית כתם אם יודעת שיש לה גרב או חבורה שאם היתה מסירה הגלד והקליפה היתה מוצאת דם שחורה ותולה בו כתם זה וכו' ומסיים ואם סופרת ז' נקיים מסתברא משלשה ימים ואילך הכתמים טהורים אם יש במה לתלות במכה או בחבורה כו' משמע דקאי על זה ר"ל על מכה שאינה יודעת בבירור שמכתה מוציאה דם מדכתבה אי דינא סמוך ונראה לזה משמע דעל זה קאי שאינה יודעת בבירור שמכתה מוציא' דם אבל אם בבירור היא יודעת