פנים מאירות חלק ב קנו

ושילם חולין טמאין קנסינן שוגג אטו מזיד דלא אתי לערומי. אבל אי קשיא הא קשיא בפ' י"ג מהלכות תרומה דין יו"ד פסק הרמב"ם כסתם מתניתן דסוף פ"ה דתרומה דתרומה שנפלה לפחות מק' ואח"כ נפלה לשם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור וע"כ משום דמדאורייתא כבר היה מבוטל ובדרבנן לא קנסינן וצ"ע ליישב דברי הרמב"ם למה פסק באכל תרומה טהורה ושילם חולין טמאין דקנסינן שוגג אטו מזיד אף בדרבנן ואזכיר מה דתמיה לי על הט"ז בי"ד סי' צ"ט סק"ט דכתב אם טעה בדין הוי שוגג וכתב שוב מצאתי בדברי תוספת בבכורות דף כ"ג ר"ה סבר דאפי' למ"ד קניס שוגג אטו מזיד במבטל איסור מ"מ בשוגג שקסבר שמותר לבטל מותר עכ"ל וטעות נזדקרה לפניו דהתוספת לא כתבו אלא למ"ד בשוגג יעלו כתבו ושמא הא חשיב שוגג כשסבר שמותר לבטל אבל למ"ד דקניס שוגג אטו מזיד בשוגג שקסבר שמותר לבטל נמי קניס ונפלאתי על הט"ז וגם על התוספות שכתבו בדרך שמא והוא ש"ס ערוך בפ' הגוזל קמא דף ק"ה ע"ב דמבעיא לן אי קניס ר"מ שוגג אטו מזיד בגזלן ובעי למפשט מלוקח וקאמר הש"ס מאי לאו בעם הארץ דלא ידע דקרקע אינו נגזלת וש"מ בשוגג נמי קניס הרי להדיא דאם אינו יודע הדין הוי שוגג והתם מסיק דבמזיד קניס בשוגג לא קניס ובמילי דרבנן יש לסמוך על מסקנא זו דכל היכי דקניס במזיד לא קניס בשוגג ועיין במכות דף ט' באומר מותר אי הוי שוגג או אונס ובשבת ריש כלל גדול ובמנחות דף מ"ט ע"א גבי הכהנים שפיגלו בשוגג ומוקי דאומר מותר וחשיב שוגג וכן בתרומה דף י"ז קאמר הש"ס היכי דמי שוגג אמר חזקיה כסבר שהוא מותר להמיר כו' הרי להדיא היכי דטועה בדין חשיב שוגג: שאלה קסד נשאלתי ישראל ששכר ערלים להביא יין והיה לו ששה עגלות טעונים יין ולעת ערב הלך ישראל קודם העגלות לראות הדרך אם הוא טוב או רע והי' צועקים העגלנים ונפלה העגלה עם החביות והעגלון הניח ידו על המגופה כדי שלא יצא היין ומיד בבואו הישראל דחף לנכרי והניח לטפטף היין עד שנתאספו כל העגלנים והגביהו החביות על העגלה וסתם המגופה וע"י הגבהה וטילטול החביות נסדק דף אחד והיין היה מטפטף ובא עגלון אחר עם רגב אדמה לחה כמו טיט ומירח על השבר הנ"ל ונשאלתי אם יש להכשיר היין הנ"ל או לאו עכ"ל: תשובה ברורה לזה דהא איתא בי"ד סי' קכ"ד סעיף כ"ג חביות שהיתה נקובה בצדה ונשמט הפקק מהחביות והניח העכו"ם יד במקום הנקב כדי שלא יצא היין כל היין שמראש החביות עד הנקב אסור בהנאה כו'. וכתב רמ"א ודווקא שהיה שם ישראל להציל היין ובא עכו"ם להצילו אבל אם לא היה כאן ישראל להציל ובא עכו"ם להצילו לא גרע ממדדו בידו מאחר דבמלאכתו הוא עוסק והכל מותר בהנאה או בשתי' לקצת גירסות וכתב הש"ך ס"ק ס"ד בשם רבי אליעזר מזרחי וז"ל וה"ה אם ישראל שם ובשעה שנשמט הברזא הי' עכו"ם יותר קרוב מישראל ולא רצה העכו"ם להמתין על ישראל לסתום הנקב כדי שלא יהיה היין נשפך בינו ובינו או שהיה ישראל עוסק בענין אחר כאין שם ישראל להציל עכ"ל. הרי בנדון דידן שהיה ישראל רחוק מן העגלה לתור הדרך הטוב שילכו באישון לילה ואפילו אם היה כותי נותן ידו על הגוף היין היה מותר ואפילו לגירסא דמותר בהנאה משמע אבל לא בשתיה מ"מ הא הביא הש"ך בס"ק ס"ו בשם תשובת ר"א מזרחי דלדידן דקי"ל דעכו"ם בזמן הזה לאו עובדי ע"ז הם ומגען שלא בכוונה מותר בשתיי' ה"נ מוהר בשתי'. ומשמע מדבריו שם להדיא דה"ה ביש שם ישראל נחתינן חד דרגא ולדידן כולה שרי ומיהו היינו דוקא במקום הפסד וכמ"ש לקמן ס"ק ע"א עכ"ל. הרי להדיא כיון דבנידן דידן כאין שם ישראל דמי אפילו אם היה נשמט הפקק לגמרי והניח הכותי ידו על היין שלא יצא הי' מותר לדידן בשתיה וק"ו עכשיו שהניח ידו על הפקק שלא יצא היין שהוא מגע על ידי דבר אחר שהוא מגע שלא בכוונה. ואף שכתב הרמ"א אבל אם הכניס אצבע לפנים או ברזא ארוכה כבר נתבאר דכולה אסור בהנאה והכא היה הפקק מגיע ליין מ"מ הא כתב הש"ך בס"ק ס"ח בהכניס ברזא ארוכה שרי אף בשתיה במקום הפסד לדידן ואף שכתב הש"ך בס"ק ע"א בשם רש"ל דמגע עכו"ם בכוונה ע"י ד"א בזמן הזה אין להתיר אלא במקום הפסד מרובה מ"מ נראה דבנידן דידן הוי מגע עכו"ם שלא בכוונה די"א דאפילו מדדו בידו אינו אוסר בהנאה. וכתב הש"ך ס"ק מ"ט ולדידן שרי בשתי' במקום הפסד והשיג על העט"ז שכתב הפסד מרובה וכתב ולי נראה דה"ה הפסד מועט ואף הלבו"ש לא כתב אלא במדדו בידו אבל בקנה ופשיטא בנידן דידן שאפשר שלא ידע עכו"ם שהפקק מגיע ליין דשרי לדידן אף בהפסד מועט אפילו בשתיה וק"ל לפע"ד כתבתי שאלה קסה אורח חיים סימן פ"א כתב המג"א וז"ל כתב בש"ל אינו נכון לקרות ק"ש אצל התינוק דסתם תינוק מטפח באשפה עכ"ל. ולי נראה מטעם אחר שאין מקנחין עצמן וצואה בפי הטבעת אפילו היא מכוסה אסור כמ"ש בסי' ע"ו סי"ד עכ"ל המג"א. וכתב עליו הבאר היטב ונ"ל במחילה טעה בזה כי צואה בפי טבעת דווקא לאותו אדם אסור ולאדם אחר הוי כצואה מכוסה ודוק עכ"ל. והנה בהשקפה ראשונה היתי משתומ' בשעה חדא איך לא הרגיש הגאון המחבר מג"א דבר כזה אבל אחר העיון אמרתי צדקו דבריו מאוד ובאורו נראה אור דהא ביומא דף ל' ע"א איתא אמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות ק"ש ופריך היכי דמי אי דנראית פשיטא אי דלא נראית לא ניתנה תורה למלאכי השרת ומשני לא צריכי דיושב ונראית עומד ואינו נראית ופריך ומאי שנא מצואה על בשרו דאיתמר צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית הכסא רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ורב חסדא אמר אסור לקרות ק"ש ומשני במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא ופירש רש"י רב חסדא אמר אסור משום כל עצמותי תאמרנה טעמא משום כל עצמותי תאמרנה אבל משום זוהמת הריח לא וקשיא לרב פפא מתרווייהו ומשני במקומה נפיש זוהמא שחמה היא שלא יצא לאויר ולא נתפזר ריחה הרי לפי' רש"י דאפילו אינו נראית כשהוא עומד ונראית כשהוא יושב דאף דאין בה הטעם משום כל עצמותי תאמרנה אפ"ה אסור במקומה דנפיש זוהמא משום זוהמה הריח ופשיטא היכי דנראית גם כשעומדים דאיכא זוהמת הריח ואם כן כיון דדינו דרב פפא אין בו משום כל עצמותי תאמרנה אלא בשביל זוהמת הריח א"כ גם לאחרים אסור לקרות אצלן וכבר כתב המג"א בסי' ע"ו ס"ק א' דאף למ"ד דהפסקה מועלת לריח רע דוקא מחיצה אבל כפיות כלי לא ואם כן לא מהני כסוי צואה היכי שמגיע ריח רע וא"כ שפיר כתב המג"א שאינו נכון לקרות ק"ש אצל התינוק אחר שאין מקנחין עצמן וצואה בפי טבעת אפילו היא מכוסה אסור משום דנפיש זוהמת הריח במקומה אף שאין בה משום כל עצמותי תאמרנה אסור משום זוהמת הריח א"כ לא שנא לדידי' לא שנא לאחרים נמי אסור מטעם זוהמת הריח וק"ל: שאלה קסו נשאלתי באחד שחטף פירות מיד חבירו ואמר חבירו הפירות האלו יהיו אסורים לך ולא השגיח ואכל אם צריך כפרה מצד שאכל דבר האסור לו: תשובה דבר ברור דאדם יכול לאסור פירותיו על חבירו והוי עליו כהקדש אבל עכשיו שאין בידו אינו יכול לאסרו ודמי להא דאיתא בפ' הספינה דף פ"ח א"ע ההוא גברא דאייתי קארי לפום נהרא אתי כולי עלמא שקיל קרא קרא אמר להו הרי הן מוקדשין לשמים אתו לקמיה דרב כהנא אמר להו אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והני מילי הוא דקיצי דמייהו אבל לא קיצי דמייהו ברשות מרי' קיימי ופי' רשב"ם ברשות דמרייהו קיימי ויכול להקדישו דלא דמי לגזלן דאמרינן שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דהכא לאו אדעתא למיגזל שקלינהו אלא לקנותן וכיון דלא קייצי דמייהו לא סמכא דעתייהו כו' ש"מ היכי דדעת' למיגזלי שניהם אינה יכולים להקדישו אף דאמרינן זה שאינו ברשותו והכא הוי עדיין ברשות בעל הפירות מ"מ נראה דהגבהה קונה בכל מקום כמו דאיתא בקדושין ובב"ק. וה"נ דכוותי' מיהו אי אסרינהו עליו קודם שהגביהו הוי אסורים עליו כמו הקדש ואם אכל אף שרוצה לשלם אח"כ מ"מ צריך סליחה וכפרה כמי שאוכל דבר איסור הנראה לפע"ד כתבתי: שאלה קסז הנה האירו מול פני דברי פה קדשו ושם נאמר לחות דעתי איך לכתוב בגט באיש המגרש שחתם עצמו בשם נתן פואבר ובסדר גיטין נאמר שיש לכתוב פייעבר והוא כנוי לאליקים ובשמות גיטין להש"כ איתא אפילו במדינות פולין ורוסי' כו' שיש ליכתוב ויב"ר ונסתפק מכ"ת איך ליכתוב והנה טרידנא טובי' מלמודי תמידין כסדרן שיש לי ללמוד בכל יום ויום ידרשון והקפוני וסבבוני טרדות עיוני' גדר מזה וגדר מזה והשליח הי' נחוץ לדרכו ואין פנאי להאריך אבל לרוב אהבתו וכבודו אפסיק באמצע הפרק ואודיע לו דעתי הקלישה דזה כלל גדול בדין זה דבכל מקום שהלשונות מתחלפות הולכין אחר הלשון בני אדם במדינה שנותנים בו הגט ואין להקפיד בזה איך נמצא השמות והכנוין כתובי' כי כל אחד כתב כפי לשון מדינתו כנזכר ברמ"א ס"ס קכ"ט ויש לדבר זה שורש מן הש"ס סוף במה מדליקין בבל בורסף למאי נ"מ לענין גיטי נשים ופירש רש"י שצריך לכתוב שם של עכשיו ואף התוס' אינם חולקים על רש"י לדינא ודינו דין אמת שככל מקום צריך לכתוב כפי שנקרא ענשיו וזה ידוע שהלשונות ברבות הזמנים מתחלפים ואין לנו ראיה משמות הנזכרים בראשונים שכתבו לפי זמנם אבל עכשיו אין שום אדם כותב ויב"ר או פייעב"ר ויש להסתפק בשם זה אי לכתוב כנ"ל או ליכתוב פויב"ר או פויוו"יר יש לילך אחר חתימתו כמו באליה כנזכר בש"ע בסי' קכ"ט סעי' כ"ב ואף שראיתי בכתיבת יד בט"ז והובא בקיצור בב"ש וז"ל אחד היה