פנים מאירות חלק ב קנד

תשובה כבר הכריע רמ"א בסי' ס"ט סעי' י"ח דבשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב אסור לאכלו אפי' צלי כיון שאין לו מקום לזוב לחוץ בכלי שאינו מנוקב אסור לאכלו צלי דהרי חוזר בולע הוא לתוכו והוי כאלו נתבטל בדמו ושוב אינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלי' ודוקא אותו חתיכה התחתונה המונחת למטה בכלי ונוגעת בציר אותו חתיכה כולה אסורה אבל שאר חתיכות שעלי' הנמלחי' עמה ואינם נוגעים בציר אינם נאסרים מזו אע"ג שנוגעים בה דכולה האי אין הכלי מונע הדם מלצאת והכי נהוג שמעינן מזה בכלי שאינו מנוקב הוי כאלו נתבשל בתוכו ואינו יוצא על ידי צלי' אבל אם נפל בשר שלא נמלח כלל דאפילו אם נפל לציר ממש אין לאוסרו דאמרינן לכשימלחנו על ידי שיפלוט דם דידה יפלוט גם כן מה שבלע ממקום אחר אם כן כל שכן דמהני בי' צלי' ופשיטא היכי דאם כבר שהא הבשר העליון כדי מליחה דציר כזה מצד החומרא אנו אוסרי' כדי קליפה דהיינו בכלי שאינו מנוקב אבל בנידן דידן יש להורות להדיח הבשר ולחזור ולמלחו או לצלות הבשר והכבד ואין כאן נידנוד איסור ועי' ביו"ד סי' ע' וק"ל: שאלה קסב מעשה באחד שקנה ארבע חביות יין וקנה כדרך התגרי' ונתחייב המוכר להביא היין למקום פלוני וכתב לו התחייב' בזה"ל מודה אני ח"מ בדבר הד' חביות יין שקנה ראובן ממני מחויב אני להביא כל הוצאתי למקום פלוני בשלימות בלי שום חסרון ואם יתקלקל ח"ו החשוקי' שקורין רייפ"ן או החביות הכל על אחריותי ובאם הדרך נתנסך ע"י העגלנים והלוקח אינו רוצה לקבל היין ותובע כל המעות מהמוכר באשר שנתחייב להביא היין בשלימות והמוכר אומר שלא קיבל אלא להביא במלואו וטובו שלא ישבר אבל אחריות הניסוך לא קיבל מאחר שכבר קנה היין והיין ברשות הלוקח. תשובה כיוצא בדין זה כתב הרא"ש בתשובת והביאו הטור וש"ע בח"מ ס"ס רכ"ה וז"ל הש"ע המוכר לחבירו מרתף יין והתנו ביניהם שלא יהי' אחריות על המוכר רק אם תשבר החביות או תשפוך בלבד ולא הי' אחריות על הלוקח אלא לענין הטעם בלבד כגון אם יתחמץ ואם אח"כ לא אירע כי אם אונס נסך הוא על המוכר עכ"ל והטעם משום כיון דקיבל עליו מוכר אונס דאתי מעלמא ה"ה אונס ניסוך דאתי מעלמא משא"כ הלוקח לא קיבל אלא אונס דאתי מגוף היין. והנה המעיין בתשובת הרא"ש יראה שאין זה עיקר טעמו אלא טעמו כעיקר כמו שהביא הטור באריכות וז"ל איכא למידק אחריות שבירה קיבל עליו המוכר בלבד ולא אחריות שום הפסד אחר שיבא ליין ואיכא נמי למידק איפכא שאחריות הטעם קיבל עליו הלוקח בלבד ולא קיבל עליו אחריות שום הפסד אחר שיבא ליין והואיל איכא למידק הכי והכי אוקי ממונא בחזקת מריה ולא נוציא המעות מהלוקח שהוא מוחזק בהן כי עדיין לא פרע המעות ועוד כי הדבר מוכח כי המוכר קיבל עליו אחריות היין אונס דאתי ליה מעלמא שפיכה ושבירה ומסתמא ה"ה נמי כל אונסא דאתי ליה מעלמא דמאי שנא האי מהאי אלא שכתבו אונס שפיכה ושבירה דשכיח אבל אונס ניסוך דלא שכיח לא אסקייהו אדעתייהו להזכיר בכתיבה אבל הלוקח לא קיבל עליו אלא אחריות גוף היין אם יתקלקל כטעם הנ"ל והאמת על הטעם השני יש לפקפק שכתב דאונס ניסוך דלא שכיח לא אסקוהו אדעתי' להזכיר בכתיבה א"כ הכי נמי נימא דלא אסיק אדעתי' לקבל עליו אחריות דהא אפילו אם קיבל עליו כל אחריות מה שיארע בזה המקח אפ"ה אונס דלא שכיח לא קיבל וכן כל תנאי שבממון שאומדין דעת המתנה ואין כוללין באותו התנאי אלא דברים הידועים שבגללן הי' תנאי והן הי' בדעת מתנה כשהתנה כההוא דרב פפא ורב הונא ברי' דרבינא זבין שומשא אגודא דנהר מלכא קבלו עלייהו המוכרין וכו' וכיון שנסתם הנהר ואמרינן שלא הי' צריך לשכור בהמות להביאם שבוודאי לא הי' בדעתו על אונס דלא שכיחי וזה דוחק לחלק בשביל דלא שכיחי לא הזכירו בשטר ולענין חיוב אחריות יהי' שכיח שקיבל עליו ובפרט שלא הזכיר סתם אחריות אלא אחריות שבירה ושפיכה ועיקר הטעם שדן הרא"ש דאוקי ממונא בחזקת מרי' קמא: ועוד אף לפי הטעם האחר שכתב הרא"ש לחלק דהתם כיון דהלוקח לא קיבל עליו אלא אחריות גוף היין אם יתקלקל משמע דוקא התם דחזינן שלא קיבל עליו הלוקח אלא אחריות מגוף היין משמע אבל לא אונס דאתי מעלמא אבל בנידן דידן שלא קיבל אחריות הלוקח והמוכר לבד קיבל להביא בשלימות היין על האחריותו אין בכלל זה אלא אחריות שבירה ושפיכה ולא ניסוך. ויש להביא ראי' ממתניתין דסוף פ' טבול יום דתנן התורם את הבור ואמר הרי זה תרומה על מנת שתעלה שלם מן השבר ומן השפיכה אבל לא מן הטומאה רבי שמעון אומר אף מן הטומאה והרמב"ם פ"ד מהלכות תרומה פסק כת"ק שמעינן מזה היכי דאתני בתנאי ע"מ שמעלה שלם הי' כוונתו דוקא על שפיכה ושבירה ולא על הטומאה הבא ממקום אחר ה"נ בנידן שלפנינו דלא התנה המוכר אלא על שפיכה ושבירה אבל לא על ניסוך ולפי זה לא מבעי' היכי שכבר קיבל המוכר מעות שאינו צריך להחזיר אלא אף אם עדיין לא נתן הלוקח המעות דמחויב לשלם מכח מתניתין דלעיל הנראה לפע"ד כתבתי. ולפ"ז אף בנידן הרא"ש אם כבר קיבל המוכר המעות אינו מחויב להחזיר דהרא"ש לא דן אלא מטעם דאוקי ממונא בחזקת מרי' קמא והסבר' השני' לא כתב אלא סניף לטעם הראשון אבל היכי דהמוכר מוחזק לא מוציאין ממון מיד המוחזק כנ"ל ועי' בס' עטרת צבי מה שכתב בשם הט"ז: שאלה קסג בשחרית אהבה רבה לאהו' אדמ"ו מחותני הגאון נר"ו יא"ק אני הוא השואל ומבקש שיורני וילמדנו רבינו הלכה למעשה בנדון שבדקתי ובטלתי חמץ בתקנת חכמים ומכרתי החדר בכסף ובמסירת המפתח כדינו ובתוך החמץ הי' ג"כ שני פאק נירן בורגר לעקוחין שקודם המכירה הי' דעתי עלי' למוכרם בתוך שאר חמץ בשביל זה הניחם שם בחדר הנ"ל רק בשעת המכירה הייתי פורט לקונה נכרי כל חמץ בפרוטרוט מה שהי' עיני ראוי ונשכחת מלבי שנם הלעקוחין הנ"ל המה שם ונעלמו מעיני ולא היתי פורט אותם ואחר זמן איסורו נזכרתי והנני כשואל ופניו כלפי הנשאל אם זה הוא הדין המבואר בש"ע סי' תמ"ח חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אע"פ שביטל די"ל דוקא אם נמצא במקום שהי' לו בודק ולא בדק יפה יפה וחיישינן להערמה אעפ"י שביטל אבל בנ"ד שהי' מסוגר בחדר והמפתח הי' ביד נכרי אי הוי כחמץ שנפל עליו מפולת דמותר אחר הפסח ועוד יש מקום להתיר דיש ספק גדול וקרוב לודאי שהלעקוחין נילושו בדבש בלי הערובת מים והוי מי פירות ומשום האי ספיקא י"ל דהוי כחמץ נוקשה אם ע"י התערובת אע"פ שאסירו מדרבנן לא קנסינן אם עבר ושהה לכתחילה אעפ"י שי"ל שזה הוי ספק דאורייתא מ"מ י"ל בספק חמץ כזה יש לסמוך על בה"ע דמתיר בהנאה והטור לא כתב דאין לחלק בין אכילה להנאה אלא בודאי חמץ ולא בספק ובפרט בספק כזה שתספק הוא על הגוף הדבר ואין להאריך שכל רז לא אניס לי'. כ"ד אהו' מחו' הדש"ת הק' יוסף מלבוב: תשובה ברכתי תעלה לראש יוסף המשביר גמיר וסבור ומסביר ומנהיר חכמים בהלכה הליכות עולם לו הלוא הרב המופלא החריף והשנון זית רענן הקצין כבוד מוהר"ר יוסף נר"ו. הנה ביום אתמול קבלתי שאלתו כשאלות הראשונים המראה פנים מאירות לכל צד והייתי טרוד בטרדות עיוני' לעיין ולברר הלכה תוס' להתחיל בלימוד תחילת הזמן ומפני צבור אמרתי להפסיק באמצע הפרק להשיבו דבר ה' זו הלכה למעשה בענין שבדק מכ"ת וביטל החמץ שהי' ג"כ שני פאק נידן בורגר לעקוחין שקודם המכירה הי' דעתו עליהם למוכרם בתוך שאר החמץ רק בשעת המכירה הי' מכ"ת פורט לנכרי כל החמץ בפרוטרוט ונשכח מלבו לפרוט הלעקוחין ונשאל מכ"ת אם לדמותו לדין המבואר בש"ע סי' תמ"ח חמץ שנמצא בבית ישראל אחר פסח אסור אע"פ שביטל או דילמא י"ל דהתם מיירי דנמצא במקום שהי' לנו לבדוק ולא בדק חיישינן להערמה אבל בנידן דידן שהי' מוסגר בחדר והמפתח הי' ביד נכרי אי הוי כחמץ שנפל עליו המפולת דמותר אחר פסח וזה תוכן מכווין שאלתו: והנה אם אמנם שמכ"ת דנהירן לי' שבילי דנהר דעה מ"מ אדברה בעדותו ואקוה שלא אבוש בהלכה ראשון לציון תחילה נאמר ונברר הדין מה שכתב הטור בסי' תמ"ח דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס מהיכן הוציא הדין זה כי אין לנו ראי' מוכחת מן הש"ס דקניס ר"ש אף בשוגג והרמב"ם פ"א מה' חמץ דין ד' כתב חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם ודבר זה קנס הוא אפילו הניחו בשוגג או באונס כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר פסח כו' וכתב הכ"מ חמץ שעבר עליו בפסח כתב הרב המגיד נלמד מדין ישראל שהרהין חמצו אצל כותי כלומר דאמרינן בי' שאם לא אמר ליה קנה מעכשיו אסור אחר הפסח ולא מפלגינן בין אם הי' אונס ולא יכול לפרוע לכותי להיכא דהי' בידו לפרוע אבל מדברי הר"ן משמע שאם לא עבר עליו לא מדאורייתא ולא מדרבנן כגון ששכחו ואחר פסח מצא מותר ולפ"ז ההיא דישראל שהרהן חמצו בידו לפרוע א"נ דאפילו אין בידו לפרוע לא מיקרי אונס משום דמעיקרא לוה מדעתו עכ"ל. הרי לפנינו דאין לנו ראי' ברורה לדברי הרמב"ם שקנסו בשוגג אלא מסתימת דברי הש"ס בדין ישראל שהרהן וכו'. וכבר יש לדחות כמו שעלה בדעת הכ"מ בדברי הר"ן ובאמת ראי' חלושה היא זו להחלי' הדין לקנוס בשוגג במה שלא נזכר בפירוש בש"ס ועל המחמיר להביא ראי' ולי נראה דדבר זה במחלוקות שנוי' בפ' הנזיקין דף נ"ד פליגי ר"מ ור"י אי קנסינן שוגג אטו מזיד ומסיק הש"ס דר"י לא קניס בדרבנן בדאורייתא קניס ופריך הא מנסך מדאורייתא ולא קניס ומשני משום חומרא דע"ז מבדל בדילי מני' ופריך מדתני הנוטע בשבת כו'