פנים מאירות חלק ב קנג

ס' ע"א דפריך הש"ס אלא מעתה ושמרתם את חקותי ואת משפטי חקים שחקקתי לך כבר התם ושמרתם את חקותי ואת משפטי דהשתא עיין בתוס' בד"ה חקותי ולי נראה דהאי קרא דפריך מיניה הש"ס אלא מעתה ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי הוא פסוק בפ' קדושים ומיירי בכל המצות התורה וכן צריך להגיה כל חקותי ואת כל משפטי אבל לפי גרסת הש"ס הוצרכו התוס' לדחוק אבל אם נימא דפריך מקר' דקדושים פריך שפיר דכתיב בכל התורה הכי נמי דנצטוו בני נח עליהם וק"ל: שאלה קנט באשר שראיתי שערורא בדורינו בדין זבל"א וזבל"א שכל אחד מהצדדים מסדר טענותיו תחילה עם הדיין שבורר לו ולא זו אף זו שמבטיח לו סך ידוע ומרבה בשכרו ומתנה עמו באם שיזכה לו ע"פ דת ודין תורתינו יטול שכר הרבה וע"י כך נלקה מדת הדין ונכבה אור התורה ומתחלל שם שמים בעו"ה ע"כ אמרתי לברר הדין זבל"א וזבל"א אינהו וכל אביזריי' דריש פרק זה בורר תנן דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזבל"א ושניהן בוררין להן. עוד אחד דברי ר"מ וחכ"א שני דיינין בוררין להם עוד אחד זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי ר"מ וחכמים אומרים אימתי בזמן שמביא ראיה שהן קרובין או פסולין אבל אם היו כשירין או מומחין אינו יכול לפוסלן עכ"ל וכתב התוספות י"ט דעיקר דינא אם אין ב"ד קבוע עיקר דינו שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד וכן מצא במהרש"א ז"ל אלא הכי קאמר זה בורר לו דיין אחד מלשון זה משמע לכתחילה יהיה הדין כך שדיני ממונות בשלשה ע"י זבל"א וזבל"א אבל בהא מודו כשיש ב"ד קבוע בעיר דלא מצי מדחי ליה הנתבע לתובע לדון בזבל"א וכן פסק רמ"א בהגה' הרי להדיא שזבל"א וזבל"א כל תורת הדיינים עליהם ואינם יכולים לקבל קרוב או פסול בלתי רצון חבירו ואמרינן בגמרא מתוך שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחר יוצא הדין לאמתו ופירש רש"י דיוצא דין אמת לאמתו דציית בעלי הדינים וסברי הרי אני בררתי האחד אם הי' יכול להפך בזכותי היה מהפך ודיינים עצמם נוחים להם להפך בזכות שניהם מפני ששניהם ביררום וכתב הרא"ש וז"ל מפני שיש חסרי דעת טועין בדברי רש"י ולומדין ממנו שדיין יש לו להפך בזכות אותו שביררו ועומד במקומו לחפות בדברים אשר לא כדין ונהגו כמה אנשים לברור להם בעלי תחבולות ונתלין בדברי רש"י שמשמע שיש לו להפך בזכותו וחלילה וחס לא דקדקו בדבריו שכתב דסברי הרי אני ביררתי כי הוא סובר כך שיהפך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך זה ציית לדיניהם אבל הדיין עצמו חלילה לו למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור אבל אם היה יכול להטעות את חבירו לקבל סברתו אע"פ שהוא מסופק בה הרי זה בכלל מטה משפט אבל מתוך שזה ביררו מבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות נושא ונותן עם חבריו וכן עושה הדיין האחר לשני נמצא לא נשאר זכות נסתר ונעלם לשניהם והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו: והביא הטור דברי הרא"ש בסי' י"ג הרי להדיא דאם הדיין מטעה את חבירו לקבל סברתו אע"פ שהוא מסופק הרי זה בכלל מטה משפט וכיון שבעל הדין מבטיח לו שכר הרבה שיטול אם יזכה אותו בדין תורה איך אפשר שידון דין אמת כי השוחד יעור עיני פיקחים ויסלף דברי צדיקים ופירש רש"י דברים המוצדקים שהוא חושב שכל סברותיו הן אמת אליבא דדינא והוא הולך חשכים ואין נוגה לו. ויש טועין במה שכתב הש"ך בח"מ ס"ט אם אינו ניכר שכר בטילה אלא שמא יזדמן לו שכר בקניות סחורה וסרסרות ובשביל זה מבקש שכר אסור וכתב הש"ך ושכר פשרה כתב הב"ח דשרי ליטול וע"י זה מורים היתר מקצת אנשים ליקח שכר הרבה וטעות גדול היא בידם ולא ראו דברי הב"ח וז"ל בח"מ סימן ט' בדין הנוטל שכר לדון כתב נראה מסוגיא דפ' בתרא דכתובות דבדין זה איכא ד' חלוקים: הא' אית ביה איסור שוחד והוא באומר לדיין לא תחייבני אם זכאי אני דכיון שיזכיר בדבריו לדונו יפה אין דעתו מתקרב לצד החובה ולכך נקרא שוחד שנעשה לב אחד ואפילו נוטל משניהם בשוה ומזכה את הזכאי ומחייב את החייב אית ביה תורת שוחד: הב' אם אינו אומר לא תחייבני אם זכאי אני אע"פ שאומר לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אין זה תורת שוחד אלא תורת אגרא דדיניו בטילים מן הסתם ואסורים מהא דאמר רב בפ' עד כמה ראה למדתי אתכם וכו' מה אני בחנם אף אתם בחנם ואף על גב דמקרא לא משמע דאם עבר ודן בשכר דדיניו בטילים מ"מ רבנן קנסוהו בכך שעבר על דברי תורה כדכתבו התוספות סוף פ' האיש מקדש כו' ונראה דכש"כ דהיכי דמקבל בתורת שוחד דדיניו בטילים אלא דאיכא לחלק דאם לקחו בתורת שכר אין צריך להחזיר בדין דדוקא בלקחו בתורת שוחד דאמרו התורה לא תקח אם לקח הוי גזל בידו אבל במה שעבר על מה אני בחנם כו' אין צריך להחזיר: הג' אם אינו נוטל אלא שכר בטילה אף ע"ג דלא מוכח על זה תניא מכוער הדיין הנוטל שכר אלא שדינו דין: הד' בטלה דמוכח כעובדא דקרנא שרי אפילו לכתחלה וכגון שקיבל משניהם בשוה וכתב הרמב"ם שיטול משניהם בשוה זה בפני זה וכגון זה מותר וסיים ונראה דדיינים שעושים פשרה מותר ליטול אגרא דפשרה ולומר לא אומר לכם הפשרה כי אם בשכר כך וכך דדוקא אגר דינא הוא דאסור דכתיב ראה למדתי וכו' ומ"מ צריך שיטול משניהם בשוה זה בפני זה דכשם שמוזהר שלא להטות את הדין כך מוזהר בפשרה כדלקמן בסי' י"ב עכ"ל. הרי להדיא דאפי' בפשרה אינו מתיר אלא לומר לא אומר לכם הפשר כי אם בשכר ויטול בשניהם בשוה וזה בפני זה אבל לומר לדיין כשתעשה לי פשרה אתן לך כך וכך הרי זה שוחד גמור שהרי הוזהר שלא להטות הפשרה ואפילו לומר לא אומר לכם הפשרה כי אם בשכר אין דברי הב"ח מוכרחים מן הש"ס שלא יהי' זה בכלל מה אני בחנם כיון דמצוה להתחיל בפשרה ובעלי דינים מתרצים בפשרה חזרה הפשרה כמו דין ואסור להטות והוי בכלל ראה למדתי אתכם מה אני בחנם ועל כל פנים היכי שבעל דין בא אצל הדיין ואומר לו אני נותן לך כך וכך אם תוכל לזכני על פי דין תורה דזה גרע טפי מאומר לא תחייבני אם זכאי אני דמשמע מלשונו שאם לא יהיה זכאי יחייב אותו ואינו מהדר כל כך אחר זכותו אבל באומר אני נותן כך וכך אם תוכל לזכני בדין אין לך שוחד גדול מזה וכל טצדקי דאית ליה למעביד עביד ומעור דברי חכמים ומסלף דברי צדיקים אוי לאזנים שכך שומעות ואוי לענים שכך רואות וגדולה מזו נראה דאסור על פי הדין להקדים טענותיו לפני הבורר תחילה וה"ה לבורר לאוהב או שונא נמי שכנגדו יכול לפוסלו דהא לדעת חכמים אם מביא ראיה שהוא קרוב או פסול יכול לפסול דיינו של זה ומה לי פסול מחמת קורבא וגזלנותא או פסול מחמת אוהב ושונא דהא לפי דעת הרא"ש דמפרש דברי רש"י שבעל דין אומר שמסתמא היפך הדיין בזכותי אבל הבורר בעצמו מחויב לפסוק דין אמת לאמתו ובאוהב ובשונא אי אפשר להעמיד הדין לאמתו ומהאי טעמא אסור להקדים הטענות שיכנסו תחילה בדברי הבורר ולא יחזור מדעתו דהא אם אפילו השליש מסכים עמו והוא יודע שאין הדין כן אסור להטעותו בדברים ובמקדים טענותיו או אוהב ושונא אין חוזר מטענותיו וסובר שדין אמת דן וק"ו היכי שפושט ידו ומקבל ממון הרבה בשביל לזכות אותו בדין ואי הוי אתי לידי והיה תובע בעל הדין לדיין בזה עבור ממון שנתן לו ואמר כן שיזכה אותו על פי דין תורה הייתי מוציא בדיינין כי זה הוא שוחד גמור אוי להם ואוי לנפשם שמחללים את השם ומשפילים את הדין תורה עד עפר והתורה חוגרת שק על זה וראוי למנהיגי הדור והקהלות להסיר המכשילה זו מישראל וכך היה ראוי לנהוג באשר שמצוה על ישראל לפרנס הדייני' וכל מעות הפסק שאנו אשכנזים נוטלים הוי כמו שנתן לקופת הקהל כדי לפרנס הדיינים אם כן אם היה ריב בין אנשים ומנהיגי העיר רואים לפי הענין שצריכים לדון בזבל"א יקצבו המנהיגי העיר שכר להבוררים ולהשליש ויגזרו בחרם על הנותן ועל המקבל שלא יתן ושלא יקבל שום מתנה חוץ ממה שקצבו הקהל ועיקר הדין אם מתרצים לדון בזבל"א כל אחד בורר דיין הכשר לו ולצד שכנגדו ולא יסדר טענותיו תחילה אלא כשישבו שלשתן יטענו שניהם ואם רואה בורר איזה זכות או ספק לו בדין יוכל להחמיץ הדין כדי להוציא הדין לאמתו ואז הוא דיין צדק ע"פ דת ודין תורתינו וגם לא יבררו האוהב והשונא אלא ברצון שני הצדדים וכל זה נראה ע"פ הלכה ודת דין תורה כ"ד הטרוד בלמודו היום יום ה' ח"י שבט תצ"א לפ"ק: נאום מאיר חונה בק"ק א"ש והמדינה: שאלה קס כתב הרא"ש ריש פסחים מחלוקים הגאונים אם ישראל הפקיד חמצו אצל חבירו וקיבל עליו הנפקד אחריות אם הנפקד חייב לבערו או המפקיד וכתב הרא"ש שנראה לו דדבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קיבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של בעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביה ביתו כו' ותמה אני שלא הביא ראיה מש"ס ערוך פ' חלק דף קי"ב ע"א דאיתא שם אמר רב חסדא פקדונות של אנשי עיר הנדחת מותרי' ופריך היכי דמי אלימא דעיר אחרת ואיתנהו בגוה פשיטא דמותרים לאו שללה הוא ומשני לעולם דעיר אחרת דמפקדי בתוכה והכי במאי עסקי' כגון דקיבל עליה אחריות מהו דתימא כיון דקיבל עלה אחריות כדידיה דמי קמ"ל הרי להדיא אף דקיבל עליו הנפקד אחריות לאו כדידיה דמי' אלא ברשות המפקיד וה"נ לענין חמץ וזה ראיה שאין עליו תשובה ומה שכתב בשם הרא"ש שלא הבין ראיות הרב רבינו יונה כבר בארתי בתשובתי פנים מאירות יעויין שם: שאלה קסא נשאלתי בשר שנמלח להוציא דמו ונטף מציר למטה על הבשר ועל הכבד שנשרה במים והבשר והכבד היו עולים קצת למעלה מן המים וקצת הי' שרוי' במים מה דינו של הבשר והכבד: